קרקוב

בלב פולין של ימי הביניים ולאחר מכן בגליציה האוסטרית, הייתה קרקוב במשך שישה מאות שנה אחד ממוקדי היהדות האשכנזית הגדולים ביותר. כבירת המלוכה של שושלות Piast ו-Jagellon, עיר אוניברסיטאית וצומת מסחרי בין הים הבלטי למזרח, קיבלה כבר בימי הביניים קהילה יהודית, אשר לאחר שהועתקה לפרבר Kazimierz בסוף המאה החמש-עשרה, עתידה הייתה לחוות שם תור זהב רבני שאין לו אח ורע. מולדתו של משה איסרלס — הרמ"א, שהגהותיו הקנו לשולחן ערוך את ממדיו האשכנזיים — ומושבו של ועד ארבע ארצות, גילמה קרקוב את האוטונומיה והמופת התורני של "פולין של שלוש הקהילות". תולדותיה, מן ההדר אל ההשמדה הנאצית ואל הזיכרון המוחזר, מרכזות בתוכן את גורל היהדות הפולנית כולה.

הנוכחות היהודית בקרקוב מתועדת כבר מן המאה ה-13, וקשורה ככל הנראה לצמיחתה של העיר כתחנה מרכזית על נתיבי הסחר היבשתי הגדול. יהודי פולין נהנו מאז מעמד Kalisz, שניתן להם בשנת 1264 על ידי Boleslas le Pieux, ממסגרת משפטית מגוננת שהציבה אותם בתלות ישירה בשליט ועיגנה את חופש המסחר, הפולחן והשיפוט הפנימי. היה זה Casimir III הנקרא הגדול (מלך בשנים 1333–1370), אחרון מלכי בית Piast, שהעניק להגנה זו את תוקפה המתמשך. ב-9 באוקטובר 1334 אישר את הזכויות שהעניק Boleslas, ולאחר מכן הרחיב אותן בשנים 1364 ו-1367. מתוך שאיפה לאכלס את ממלכתו ולפתחה, ראה Casimir באוכלוסייה היהודית גורם של שגשוג: היא נמצאה פעילה במסחר, במלאכה, בפיננסים ובאשראי. המלך אף אסר, תחת איום עונש מוות, על חטיפת ילדים יהודים לשם טבילת כפייה. מדיניות קבלה זו, שבלטה בניגוד לגירושים שפקדו באותה עת את מערב אירופה, הפכה את פולין לארץ מקלט. המסורת המאוחרת הקנתה ל-Casimir מוניטין של חסד, שלעתים עוטר בנוסף בלגנדת Esther, רעייתו היהודית המשוערת. מעבר למיתוס, העוגן המשפטי שנוסד בימי מלכותו נותר הבסיס הממשי של ההתבססות היהודית בפולין.

Casimir le Grand הקים במאה ה-14, על אי בנהר Vistule מדרום לעיר, עיר חדשה הנושאת את שמו, Kazimierz, שהייתה מצוידת במעמד עירוני עצמאי ונותרה זמן רב עצמאית מ-Cracovie. שם התרכזה לאט לאט החיים היהודיים. בסוף המאה ה-15 גברו המתחים בעיר העתיקה: יריבויות מסחריות עם הבורגנות הנוצרית, דרשות עוינות ושריפת 1494 הזינו את האיבה. בשנת 1495 פקד המלך Jean Ier Albert על העברת יהודי Cracovie שבתוך החומות אל Kazimierz, שם הוקצה להם רובע ייחודי, ה-oppidum Judaeorum, מוגדר בחומה. הגלות הזו, במקום לסמן דעיכה, הניחה את היסוד לפריחתו של אחד המכלולים העירוניים המרשימים ביותר של יהדות אירופה. Kazimierz הפכה למרכז אוטונומי, שנחן במוסדות קהילתיים חזקים — הקהל — וברקמה צפופה של בתי כנסת, בתי מדרש ומפעלי צדקה. הגעת פליטים מגורשים מ-Bohême, מ-Allemagne ובקרוב ממחוזות אחרים הגדילה את האוכלוסייה ואת גיוונה. במאה ה-16, בזכות "התור הזהב" של הרפובליקה של שתי האומות, חווה הרובע שגשוג מרהיב. בית הכנסת העתיק, ה-Stara Bóżnica, שנבנה בפנייתן של המאות ה-15 וה-16 בסגנון גותי ולאחר מכן שוחזר בסגנון איטלקי, נותר האנדרטה המכוננת שלו: בית הכנסת העתיק ביותר השמור בפולין.

קרקוב הפכה במאה השש-עשרה לאחת מבירות הגדולות של לימוד התלמוד. דמותה הבולטת הייתה משה בן ישראל איסרליש (כ-1520–1572), הידוע בראשי התיבות רמ"א. נולד בעיר שבה נמנה אביו על נכבדיה, התחנך בישיבת שלום שכנא בלובלין, ונתמנה בגיל צעיר לרבה של קרקוב, שם ניהל ישיבה מפוארת שמשכה תלמידים מכל רחבי מרכז אירופה. יצירתו המרכזית, המפה — ה"מפה" הפרושה על ה"שולחן הערוך" של יוסף קארו — היא סדרת הגהות לשולחן ערוך. בהגהות אלו התאים הרמ"א את הקודקס הספרדי של קארו למנהגים האשכנזים (מנהגים): סינתזה זו היא שהפכה את השולחן ערוך לקודקס ההלכתי המקובל בכל העולם היהודי. הרמ"א בנה, בשולי בית הקברות, בית כנסת הנושא את שמו — בית הכנסת רמ"א (Remuh) — שהוקדש בסביבות שנת 1557. קברו, בבית הקברות הסמוך, נותר מקום עלייה לרגל. לצד הרמ"א זרח בן דורו וגיסו שלמה לוריא (המהרש"ל), ואחריו, במאה הבאה, יום טוב ליפמן הלר (1579–1654). יליד בוהמיה, תלמיד מהר"ל מפראג ומחבר הפירוש למשנה תוספות יום טוב, נבחר הלר בשנת 1643 לראש בית הדין הרבני של קרקוב, שם עמד בראש הישיבה עד מותו. רציפות זו של עשייה תורנית ביססה את יוקרתה המתמשכת של העיר.

עוצמתה של Cracovie ניכרה גם בתפקידה בתוך האוטונומיה היהודית הפולנית. ועד ארבע ארצות, שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-16, כינס את נציגי הקהילות הגדולות — ובהן פולין הקטנה שבה שימשה Cracovie כעיר מטרופולין — לצורך חלוקת המסים, חקיקה ופסיקה בסכסוכים. מושביו נערכו בעיתות ירידי Lublin ו-Jarosław. מוסד זה, יחיד במינו באירופה, הקנה ליהדות הפולנית לכידות פוליטית יוצאת דופן עד לביטולו על ידי הסיים בשנת 1764. המאה ה-17 הביאה עמה צרות: המלחמות, הפלישה השוודית המכונה "המבול" והאלימות שנלוותה אליה ערערו את הקהילה. הדעיכה העמיקה עם ההיחלשות הכללית של הרפובליקה. חלוקות פולין (1772, 1793, 1795) שינו לבסוף את המסגרת המדינית מן היסוד: Cracovie עברה לשלטון אוסטרי במחוז גליציה, לאחר הפסקה קצרה בדמות עיר חופשית ולבסוף סיפוח מוחלט בשנת 1846. תחת שלטון ההבסבורגים חוו יהודי גליציה רפורמות דו-משמעיות, שכללו מיסוי כבד, ניסיונות לגרמניזציה ובהדרגה — פתיחה לעבר האמנציפציה. בשנת 1799, מטעמים סניטריים, סגרו השלטונות את בית הקברות הישן של בית הכנסת Rema, עד שהפך לאות על תום עידן.

המאה התשע-עשרה הביאה עמה שינויים עמוקים בקהילה. ההשכלה, תנועת הנאורות היהודית, חדרה לקרקוב ותרמה להתהוות בורגנות מתורבתת, שנקרעה בין נאמנות למסורת, זרמים חסידיים ושאיפות להשתלבות. האמנציפציה, שהושגה במסגרת החוקתית האוסטרית לאחר 1867, פתחה בפני היהודים את שערי המקצועות החופשיים ואת החיים העירוניים. בית הכנסת Tempel, בנוסחו הפרוגרסיבי, סימל יהדות מודרנית זו. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קרקוב כשישים ושמונה אלף יהודים. הכיבוש הגרמני, שהחל בספטמבר 1939, השמיד עולם זה. במרץ 1941 הקימו הנאצים גטו בפרבר Podgórze, שבו נדחסו חמישה-עשר עד עשרים אלף יהודים. בקרבת מקום הוקם מחנה Płaszów, בפיקודו של Amon Göth. הגירושים אל מרכז ההשמדה Bełżec החלו כבר ב-1942. ב-13 וב-14 במרץ 1943 חוסל הגטו. בהקשר זה הציל Oskar Schindler, תעשיין גרמני, כאלף ומאתיים יהודים בכך שהעסיקם במפעלו. כמעט כל יהודי קרקוב נספו. לאחר המלחמה נותר Kazimierz שנים ארוכות שכונה מוזנחת. נקודת המפנה באה בשנות השמונים והתשעים: נפילת הקומוניזם, פסטיבל התרבות היהודית המתקיים מדי קיץ מאז 1988, והדהד סרטו של La Liste de Schindler משנת 1993 — כל אלה עוררו מחדש עניין במורשת זו, והפכו את Kazimierz לאחד מרבעי היהודים השמורים ביותר באירופה.

ההיסטוריה של יהודי קרקוב משקפת, כשלעצמה, את מסלולו של היהדות האשכנזית: קבלה ימי-ביניימית בתקופת Casimir le Grand, שגשוג Kazimierz, שיא של מלאכת תורה שהתגלם ברמ"א ובוועד ארבע הארצות, דעיכה הדרגתית תחת השלטון האוסטרי, תחייה מודרנית, ולבסוף תהום השואה. העובדה שפסיקתו של רב קרקובי עדיין מנחה את חייהם של מיליוני יהודים כיום, ושסמטאות Kazimierz שוב מהדהדות בניגוני מוזיקה ובלימוד, מעידה על עמידותה של זיכרון שהשמדה לא הצליחה למחוק. קרקוב נותרת כך בת-זמן אחת בית-עלמין וספר פתוח, שבו ממשיכים לקרוא את גורלו של אחד ממוקדי האור הגדולים של העולם היהודי.