משפחת Eskeles

לפני שהפכו לשושלת של בנקאים, היו Eskeles שם — ושם זה נושא בתוכו זיכרון נשי. היווצרותו של שם המשפחה ממקור מטרונימי, מן השם Eskel/Eskelche, נובעת ממנהג מוכח בקרב יהודי מרכז אירופה, שבו שמות משפחה רבים התגבשו מתוך שמות פרטיים נשיים כגון Rechel, Sprinze, Gitl ובדיוק כן Eskel [Encyclopaedia Judaica]. המסורת, המועברת מדור לדור יותר משהיא מתועדת בפרטיה, גורסת כי שמות אלו מכבדים אם-קדמונית שיראתה, כישרונה המסחרי או סמכותה הביתית הפשוטה הטביעו את חותמם על הבית עד כדי כך שכל צאצאיה נקראו על שמה.

מנהג זה מגלה משהו על מעלה שקטה של היהדות האשכנזית: ההכרה באישה כאחד מעמודי התווך של ההעברה. בחברה שבה איש הלמדנות הקדיש עצמו לעתים קרובות לתורה בשעה שאשתו טיפלה במסחר ובפרנסה, אין זה מפתיע ששמה של האם יכול היה לגבור. הזיכרון הקולקטיבי של ישראל שומר את עקבותיהן של נשים חזקות אלו — מן הרחל המקראית ועד לנשות המסחר של הYiddishkeit — ושם Eskeles אינו אלא מיכל ממשי צנוע של זיכרון אונומסטי. ואולם יש לנהוג בזהירות: זהותה המדויקת של הEskel המייסדת אינה מבוססת על מקורות ארכיוניים, והסיפור שייך כאן למסורת המקובלת יותר מאשר למסמך שנתיו ידועות.

הדמות הגדולה הראשונה המתועדת היסטורית בשושלת היא הרב יששכר בעריש בן גבריאל אסקלס (1692–1753), אחד מגדולי התלמודאים שבמרכז אירופה במאה ה-18. בנו של גבריאל אסקלס, שאף הוא שימש רב מפורסם בניקולסבורג ובמץ, ירש יששכר בעריש סמכות רבנית מבוססת וחיזקה עוד יותר [Encyclopaedia Judaica]. הוא נתמנה לרב הגדול של מורביה, ומושבו היה בניקולסבורג (מיקולוב), ובהמשך השפיע השפעה רבה כרב של וינה והונגריה.

מסלול חייו מגלם באופן המובהק ביותר את ערך הידע התלמודי ואת הגישה המחמירה וההולכת לפי ההלכה. הוא נשאל על ידי חכמים מכל רחבי מרכז אירופה, והיה מאותם פוסקים שדעתם הכריעה במחלוקות הלכתיות ובניהול הקהילות. בתקופה שבה הייתה מורביה אחד ממרכזי הלימוד היהודי הגדולים, תפקיד הרב הגדול שמילא לא היה כבוד גרידא: הוא כלל אחריות משפטית, רוחנית וחברתית על עשרות קהילות, בוררות בסכסוכים, מינוי דיינים והגנה על היהודים בפני הרשויות הקיסריות [Encyclopaedia Judaica].

בכך מגלם יששכר בעריש את המעורבות בחיים הציבוריים שהמסורת היהודית רואה בה מעלה יסודית: החכם אינו לומד לעצמו בלבד, אלא למען בניינו ושמירתו של כלל ישראל, קהילת ישראל כולה. מעמדו הרם מסביר גם, בדיעבד, את היוקרה שממנה תיהנה הענף הכלכלי של המשפחה: שמו של Eskeles, בטרם נשא עמו את מובן האשראי, נשא כבר את סמכות הדין.

עם Bernhard Eskeles (1753–1839), בנו הפוסטומי — או לפחות המאוחר — של Issachar Berush, השושלת עוברת מהעולם הרבני אל עולם הפיננסים הגבוהים, מבלי לנתק את הקשר עם נאמנותה היהודית. נולד בווינה, יתום מאביו הרב, הופנה הצעיר Bernhard תחילה ללימודים ולאחר מכן למסחר, ונכנס לבית הבנקאות של גיסו וקרובו, Samuel Wertheimer, שם גדול אף הוא בקרב ה-Hofjuden הווינאים [Encyclopaedia Judaica].

Bernhard הטביע את חותמו כאחד מהבנקאים החזקים ביותר של הממלכה ההבסבורגית. הוא היה, יחד עם Nathan Adam von Arnstein, שותף-מייסד לבית Arnstein & Eskeles, אחד מהבנקים הפרטיים הגדולים בווינה, ונמנה עם מייסדי הבנק הלאומי של אוסטריה (Oesterreichische Nationalbank) בשנת 1816 [Encyclopaedia Judaica] [Poliakov, 1955]. סיועו הכספי היה מכריע עבור המדינה האוסטרית במהלך המלחמות הנפוליאוניות ובתהליך הייצוב המוניטרי שבא בעקבותיהן. לאות הכרה בשירותים אלה, קיבל תואר אצולה ונשא את התואר בארון (Freiherr) von Eskeles.

הצלחה כלכלית זו אינה עניין של מזל בלבד: היא מבטאת מעלת פעולה כלכלית שהמסורת היהודית מעולם לא בזה לה, ובלבד שתשמש תכלית. אכן, Bernhard von Eskeles לא הסתפק בצבירת עושר. כרבים מיהודי החצר, הוא העמיד את אשראיו לשירות היציבות הציבורית, ונותר, על אף מעמדו הנכבד ועל אף המשיכה שנשאה עמה החברה הגבוהה הווינאית, דבוק בבני עמו. ואולם יש להודות בצלליה של היסטוריה זו: עלייתם של ה-Hofjuden התלוותה, בדור הבא, בהמרות דת ובהתבוללות, והנאמנות הדתית נסדקה לטובת השתלבות אריסטוקרטית — מתח שהיושר ההיסטורי מחייב שלא להשתיק.

ההיסטוריה של משפחת Eskeles אינה מובנת כראוי בלא היסטוריית הנשים שמילאו אותה ואת הסביבה שהחיו. נישואיו של Bernhard von Eskeles עם Cäcilie Itzig — שמוצאה ממשפחת Itzig הברלינאית המכובדת, הקשורה בעצמה למשפחת Arnstein — שיקעו את השושלת ברשת הצפופה ביותר של הבורגנות היהודית הנאורה של מרכז אירופה. גיסתה, Fanny von Arnstein, ניהלה בווינה אחד הסלונים המפורסמים ביותר של התקופה, מוקד חיי החברה האינטלקטואלית שבו נפגשו אמנים, דיפלומטים וחושבים, ובמיוחד בעת קונגרס וינה של 1814–1815 [Encyclopaedia Judaica].

סלונים אלה היו מקומות שבהם באו לידי ביטוי ערכי הסובלנות והפתיחות לזולת: במרחב שעדיין היה מסומן בגבולות דתיים, נשים יהודיות יצרו בהם דיאלוג בין נוצרים ויהודים, אצילים ופשוטי עם, חסידי ההשכלה ונפשות דתיות. מיוחסת לFanny von Arnstein אף הכנסת עץ חג המולד לווינה — מחווה שנקראת לעתים קרובות כסימן של הִתבוללות תרבותית, אך ניתן להבינה גם כהכנסת אורחים המוצעת לנוהגי האחר ללא כפירה בעצמה.

משפחת Eskeles נהגה אף היא צדקה ההולמת את מעמדם: תמיכה במוסדות הקהילה, בעניי הקהילה הווינאית, וחסות תרבותית. נדיבות זו מאריכה, על דרך הבורגן הגדול שהתעלה לאצולה בעת החדשה, את המצווה הקדומה של ישראל, הרואה בצדקה לא נדבה רשותית אלא דרישת צדק. הדאגה לקהילה, שירשה מאביהם הרוחני הרב Issachar Berush, עוברת כך מדור של לימוד לדור של עושר.

בנו של Bernhard, Denis (Dionys) von Eskeles (1803–1876), ירש את תואר הברון ואת הנהגת בית הבנקאות. תחת ניהולו, חווה הבנק Arnstein & Eskeles, שפרח זמן רב, את הדעיכה שפקדה בנקים פרטיים רבים בעידן החברות המניות הגדולות והמשברים הפיננסיים שבאמצע המאה התשע-עשרה; המוסד חדל בסופו של דבר את פעילותו [Encyclopaedia Judaica]. עם הדור הבא, נכחדה הענף הזכרי של von Eskeles, והשם, בהיעדר יורשים זכרים ותחת השפעת הנישואים והגיורים, נעלם בהדרגה מרשימת האצולה האוסטרית.

כאן, הזיכרון המועבר והארכיון מהדהדים זה את זה במידה מסוימת של עצבות: מסלולם של Eskeles חוזר על גורלם הרחב יותר של הHofjuden, שעליהם הדגיש Poliakov כי היו לעיתים קרובות כוכבי שביט של ההיסטוריה — בוהקים ואחר כך נמחקים [Poliakov, 1955]. יוקרתו של שם, עד כמה שהורם — תחילה בבית המדרש, ואחר כך בארמונות הפיננסים — לא הספיקה להנציחו.

נותרת לקחת ענוה, מידה פרדוקסלית לשושלת כה מפוארת: הגדולה הארעית שברירית היא, ומה שנשאר ממשפחה אינו תמיד עושרה ותוארה, אלא הזיכרון של מה שהיא עמדה לשרתו. יש עם זאת לסמן את גבול ידיעתנו: פרטי הדורות האחרונים נותרים חלקיים במקורות הנגישים, וחלק מהיסטוריה זו נוגע יותר לסביר מאשר למבוסס.

בכללותה, מציעה שושלת Eskeles קיצור דרך מרשים להיסטוריה של יהדות מרכז אירופה בין המאה ה-XVII למאה ה-XIX: העיגון בלמדנות התלמודית של מורביה, העלייה לעולם הבנקאות הגבוהה של וינה, ההתעלייה לאצולה, ולבסוף ההתמסות בתוך החברה הרוב. בבית אחד קשרה השושלת שני ייעודים שהמסורת היהודית מחזיקה שניהם ביקר — זה של לימוד התורה וזה של הפעולה בעולם.

את שיכולה זיכרון כלל ישראל לשמור מן ה-Eskeles הוא בדיוק אותה רציפות שבין הרוחני לגשמי: לנכד הבנקאי לא היה ספק שאשראיו לא היו עומדים בלא הילת סבו הרב; והרב, בנהלו את קהילותיו, כבר הכין מבלי דעת את כניסת בני ביתו לעסקי הדור. השושלת מדגימה אף את מחיר ההשתלבות: האדיקות הדתית של ה-Eskeles הראשונים דהתה אצל צאצאיהם — תזכורת לכך שהמעלה, כמו השם, צריכה להיכבש מחדש בכל דור ודור, ואינה לעולם נחלה עוברת בירושה.

מן האם הקדמונית האלמונית ששמה, Eskel, הקנה את שמו לכל צאצאיה, ועד לבארון von Eskeles מייסד הבנק הלאומי של אוסטריה — שושלת זו עברה בין עולמות: בית המדרש המוראבי, בית הכנסת הווינאי, הבנקאות הקיסרית, סלון ההשכלה, ולבסוף דממת הכחדה. מבין כל המעלות שגילמה — צדקת סלוניה, סבלנות האירוח שהנחילה, פועלם הכלכלי של בנקאיה — את הידע התלמודי ומרות ההלכה, שהגיעו לשיאם ברב הראשי Issachar Berush Eskeles, היא ביטאה על הצד הטוב ביותר. שם הייתה שורשה האמיתי: בטרם היה Eskeles שם אצולה או שם חברה בנקאית, היה זה שמה של סמכות תורה, ומעיין זה נבעה, כמקור, כל התהילה שבאה לאחר מכן.

בכך משתתפת השושלת בשלמות בזיכרון ישראל, שתמיד קבע כי כתר תורה עולה על כתר מלכות וכתר עושר. בני Eskeles הכירו את כתר העושר ואף את כתר האצולה; אך אצולתם האמיתית, זו החורתת אותם בשלשלת הדורות הארוכה, הייתה שעבדו את הדין תחילה.