זיכרון והיסטוריה יהודית

שש-עשרה המאות שקדמו לאבות מהוות את רקעו של הסיפור המקראי. בשושן ובדרום מסופוטמיה, הבולות עם הקלקולי (כ-3700 לפנה"ס) ולאחר מכן הלוחות הפרוטו-יתדיים הראשונים מאורוכ (כ-3400 לפנה"ס) ממציאים את הכתב החשבונאי — אבי-אבותיו הרחוק של הספר. במצרים, התוויות ההירוגליפיות מקבר U-j באבידוס (כ-3320 לפנה"ס) ולוח נַרְמֵר (כ-3150 לפנה"ס) מחנכים את המלוכה הפרעונית ואת איחוד הנילוס. חְ'אופ מקים את הפירמידה הגדולה (כ-2570 לפנה"ס). באור, עירו המשוערת של אברהם, מגיעה התרבות השומרית לשיאה: רשימת המלכים, קברי המלוכה של פּוּאַבּי, הזיגורת של ננה. חוק אור-נמו (כ-2100 לפנה"ס) הוא הקודיפיקציה המשפטית הקדומה הידועה לאנושות, אלף שנה לפני עשרת הדיברות. תקופה זו טרם מכירה את ישראל, אך היא מכינה את כל הכלים — הכתב, העיר, המשפט, הזיכרון — שבלעדיהם לא ניתן היה לכתוב את תולדותיה.

אברהם יוצא מאור כשדים וכורת ברית עם האלוהים — לידת המונותאיזם. האבות (אברהם, יצחק, יעקב) והאמהות (שרה, רבקה, רחל, לאה) מכוננים את שנים-עשר שבטי ישראל. משה מוביל את יציאת מצרים, מקבל את התורה בסיני ומנהיג את העם ארבעים שנה במדבר. יהושע כובש את כנען, ותקופת השופטים קודמת לכינון המלוכה.

המלך שאול מחנך את המלוכה. דוד כובש את ירושלים והופך אותה לבירה. שלמה בונה את בית המקדש הראשון (כ-960 לפנה"ס), מרכזו הרוחני של העם. עם מותו, נחלקת הממלכה: ישראל בצפון (עשרה שבטים, בירתה שומרון) ויהודה בדרום (שני שבטים, בירתה ירושלים). הנביאים — אליהו, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל — קוראים לצדק חברתי ולנאמנות לברית. בשנת 722 לפנה"ס מחריבה אשור את ממלכת ישראל ("עשרת השבטים האבודים"). בשנת 586 לפנה"ס מחריב נבוכדנצר את בית המקדש הראשון ומגלה את עילית יהודה לבבל.

גלות בבל משנה מן היסוד את הזהות היהודית. בלא המקדש, מפתח העם את התפילה הקהילתית, את השבת ואת לימוד הטקסט כתחליפים לעבודת הקורבנות. הנביא יחזקאל, בגלות, חוזה את מראה המרכבה. בשנת 539 לפנה"ס כובש כורש הגדול את בבל ומתיר את שיבת היהודים — אך רבים נותרים במסופוטמיה, ויוצרים בכך את התפוצה הראשונה בת-הקיימא. עזרא ונחמיה מנהיגים את הבנייה מחדש.

בית המקדש השני נבנה מחדש ומורחב בידי הורדוס הגדול (כ-20 לפנה"ס). זו תקופה של פריחה אינטלקטואלית: התורה מתורגמת ליוונית (תרגום השבעים, המאה השלישית לפנה"ס), והזרמים הפרושי, הצדוקי, האיסיי והקנאי מתפתחים. מרד המכבים (167 לפנה"ס) כנגד מדיניות ההתייוונות של אנטיוכוס הרביעי מוביל לשושלת החשמונאים ולחג החנוכה. מגילות מדבר יהודה (קומראן) מעידות על הרבגוניות היהודית של תקופה זו. בשנת 63 לפנה"ס כופה רומא את שלטונה.

המרד הגדול (66–73 לספירה) מסתיים בחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה בידי טיטוס, כפי שמספר פלביוס יוספוס בספרו "מלחמת היהודים". מרד בר כוכבא (132–135) הוא הניסיון האחרון לשיקום לאומי; אדריאנוס מכנה מחדש את ירושלים "איליה קפיטולינה" ואת יהודה "סוריה פלשתינה". רבן יוחנן בן זכאי מייסד את ישיבת יבנה, ומציל את היהדות בכך שהוא משנה אותה: מעבודת המקדש לעבודת הלימוד. המשנה נערכת בידי רבי יהודה הנשיא (כ-200), ולאחריה תלמוד ירושלמי (כ-400) ותלמוד בבלי (כ-500).

ישיבות התלמוד בבבל (סורא ופומבדיתא) עומדות בראשות הגאונים (יחיד: גאון), הסמכויות הדתיות העליונות של התפוצה. סעדיה גאון (882–942) מתרגם את המקרא לערבית ומחבר חיבורים פילוסופיים פורצי דרך. תחת הח'ליפות האומיית ולאחריה העבאסית, היהודים שותפים לחיים האינטלקטואליים האסלאמיים: רפואה, אסטרונומיה, מסחר, שירה. בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) נפתח "תור זהב" לתרבות היהודית-ספרדית, עם משוררים כשמואל הלוי אבן נגרלה, וזיר יהודי בגרנדה.

זהו עידן הראשונים, הפרשנים והפוסקים הגדולים. רש"י (1040–1105) מטרואה מחבר את הפירושים היסודיים למקרא ולתלמוד. הרמב"ם (1138–1204) מחבר את "משנה תורה" ואת "מורה נבוכים". הזוהר (כ-1280) מניח את יסודות הקבלה. אך זוהי גם תקופת מסעי הצלב, עלילות הדם, הגירושים (אנגליה 1290, צרפת 1306 ו-1394, ספרד 1492) וכינון הגטאות. האינקוויזיציה הספרדית והרקונקיסטה מפזרות את הקהילות הספרדיות אל האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, איטליה וארצות השפלה.

יוסף קארו מחבר את "שולחן ערוך" (1565), קודיפיקציה אוניברסלית של ההלכה. הרמ"א מוסיף לו את מנהגי אשכנז. במזרח אירופה, התנועה החסידית של הבעל שם טוב (כ-1740) משנה את הרוחניות העממית; הגאון מווילנה מוביל את ההתנגדות הרציונליסטית. ההשכלה היהודית של משה מנדלסון (1729–1786) פותחת את היהודים אל התרבות האירופית. המהפכה הצרפתית מעניקה אזרחות ליהודים בשנת 1791 — המדינה הראשונה שעשתה זאת. הגטאות באיטליה מבוטלים בידי נפוליאון.

המאה התשע-עשרה מתאפיינת באמנציפציה ההדרגתית של היהודים במערב אירופה, בלידת חכמת ישראל עם לאופולד צונץ ואברהם גייגר, ובהתהוות הזרמים הרפורמי, הקונסרבטיבי והאורתודוקסי המודרני. אך הפוגרומים ברוסיה (1881–1884, 1903–1906) ופרשת דרייפוס (1894) בצרפת מגלים את גבולות ההשתלבות. תאודור הרצל מייסד את התנועה הציונית המדינית בקונגרס בבזל (1897). העליות הראשונות (גלי הגירה לארץ ישראל) מתחילות.

עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933 מציתה רדיפה שיטתית. חוקי נירנברג (1935), ליל הבדולח (1938), ולאחר מכן "הפתרון הסופי" שהוחלט עליו בוועידת ואנזה (1942) מובילים לרצח שישה מיליון יהודים — שליש מן העם היהודי. קהילות היידישלנד (פולין, ליטא, אוקראינה, רומניה, הונגריה) נכחדות כמעט כליל. הניצולים יעידו — פרימו לוי, אלי ויזל, סימון וייל — כדי שהזיכרון לעולם לא ייכבה.

ב-29 בנובמבר 1947 מאמץ האו"ם את תוכנית החלוקה של פלשתינה. ב-14 במאי 1948 מכריז דוד בן-גוריון על עצמאות מדינת ישראל. קהילות יהודי העולם הערבי (המזרחים) מהגרות בהמוניהן. כיום חיים בעולם כ-15.7 מיליון יהודים — 7.2 מיליון בישראל, 6 מיליון בארצות הברית, וקהילות ביותר מ-100 מדינות. הדיגיטציה של כתבי היד ומדעי הרוח הדיגיטליים פותחים פרק חדש בהעברת המורשת.