משפחת Notrica

מקורה הראשוני של משפחת Notrica נסתר, כמו זה של רוב המשפחות הספרדיות, בדממת הגירוש. אין ארכיון המאפשר כיום לשחזר, בוודאות, אב קדמון ששמו מבוסס בקסטיליה, באראגון או באנדלוסיה של ימי הביניים. מה שההיסטוריה מאפשרת, לעומת זאת, הוא להציב את השם בתוך התנועה הגדולה של יהודי חצי האי, שחייהם נקבעו, מן המאה השתים-עשרה עד המאה החמש-עשרה, על-ידי חלופת סבלנות מלכותית ורדיפות [Borrero Fernández, 1985].

שם המשפחה עצמו הוא רמז. Notrica נגזר כנראה מן המילה notario — הנוטריון — אותה תפקיד שבקהילות היהודיות בספרד ציין את הסופר או הנוטר, זה שניהל את הרשומות, ניסח שטרות נישואין (כתובות), חוזים והחלטות קהילתיות. ניתן לקרוא בכך, כהנחה מערכתית מוצהרת, את עקבותיה של משפחה של סופרים ואנשי כתב, שומרי הדיבור הנתון והתורה הרשומה. שאיפה זו, אם תאושר, תקשור את הלינאז' מלכתחילה לאחד מן הערכים הנשגבים ביותר של היהדות: כבוד הטקסט, אמונת הכתב, השירות הניתן לקהילה בניהול נאמן של מסמכיה. הנוטריון הוא, בחברה של חוק, משרת צנוע של הצדק — זה שבלעדיו ההתחייבויות היו אובדות.

יש כאן מקום לזהירות: אין מסמך בקורפוס המעיד ישירות על Notrica איברי. השחזור נותר בגדר השערה, הנשענת על האונומסטיקה ועל מה שידוע על גורלם המשותף של הספרדים. המשפחות הספרדיות מחצי האי האיברי שמצאו בתים חדשים באימפריה העות'מאנית שמרו בדרך כלל על חלק נכבד מן מורשתן. בתוך המורשת המועברת הזו — הלשון הג'ודאו-ספניולית, השמות, המנהגים — שורדת הזיכרון של ספרד האבודה.

גירוש 1492 השליך אל הדרכים עשרות אלפי יהודים. חלקם פנו לאל-מגרב — לפאס, לתלמסאן, לאוראן — שם בנו הקהילות הקסטיליאניות מחדש חיים מסודרים, עד כדי שהתקינו לעצמם תקנות, תקנות הקסטיליאנים של פאס המפורסמות, שכבר ב-1492 קבעו את דיני הנישואין והירושה של הגולים [Sefer ha-Takkanot, 1871] [Schwarzfuchs, 1997]. האחרים, שהיו רבים יותר לבסוף, פנו אל האימפריה העות'מאנית, שסולטניה ראו בקבלת המגורשים כאחת מעשה מדיני וכאחת הזדמנות כלכלית.

הקהילה היהודית-ספרדית שעתידה הייתה להיוולד באימפריה הייתה אחד מן היצירות הבנות-קיימא ביותר בתולדות ישראל: ציוויליזציה בעלת שפה ותרבות משלה, שחצתה ארבעה מאות שנים [Benbassa & Rodrigue, 2000]. בתוך מסגרת זו יש להבין את בואם של Notrica לרודוס. האי, שנכבש על ידי Soliman le Magnifique בשנת 1522, הפך למקלט שבו השתילו המשפחות האיבריות מחדש את בתי הכנסת שלהן, את אומנויותיהן ואת רשתות הסולידריות שלהן.

ראוי לנקוב בגלוי במתח שבדבר: הקבלה העות'מאנית לא הייתה מעולם שוויון. היהודים חיו בה כדִ'מִּים, מוגנים אך כפופים למסים מיוחדים. המעלה שנושאת תקופה זו אינה מעלת ניצחון, אלא מעלת נאמנות שנשמרה בתנאי מיעוט — יכולתו של עם, והמשפחות המרכיבות אותו, להפוך מעמד כפוף לבסיסה של חיים קהילתיים עשירים. בכך שותפים Notrica למעלה הקולקטיבית של ישראל שהמסורת מכנה אותה עמידה בגלות: גלות הנחווית לא כנטישה, אלא כמקום של נאמנות.

ברודוס, התרכזה הקהילה היהודית בJuderia, שכונת העיר העתיקה, סביב בתי הכנסת שלה. שם המשפחה Notrica נוכח בה לאורך זמן, מתועד בסקרי בית הקברות וברשימות המשפחות שמוזיאון יהודי Rhodes שחזר. רשימת שמות המשפחה של Rhodes נבנתה מתוך אתר המוזיאון היהודי, מדור בית הקברות; חלק משמות אלה, ואחרים עמם, הגיעו ל-Rhodes מטורקיה, מאיטליה או ממקומות אחרים בין המאות ה-XVI וה-XIX; בין הבולטים שבהם: Alhadeff, Amato, Angel, Benatar, Benveniste, Capelluto. שם המשפחה Notrica שייך לקרקע עתיקה זו, שזורה באמצעות קשרי נישואין אל המשפחות הגדולות של האי — Levi, Hasson, Tarica — כפי שמעידות תצלומי המשפחה השמורים, שבהם נראית Miriam Notrica בתוך קרובי משפחה רבים [Rhodes Jewish Museum] [Messinas, 2008].

חיי קהילה זו, כפי שמתארים אותם מחקריו של Elias Messinas על הקהילה היהודית של Rhodes, התארגנו סביב בית הכנסת, הלימוד וסיוע הדדי [Messinas, 2008]. Rhodes כונתה "ירושלים הקטנה" בשל אדיקותה וצפיפותה המלומדת. משפחת Notrica, שהייתה שותפה לעולם זה, חלקה בסגולותיו המקובלות: שמירת המצוות, הקשר לג'ודאו-ספניול, וההעברה מדור לדור. ניתן למדוד, בעצם עובדת הישרדות השם על מצבות בית הקברות, את נאמנותה של לינאז' לארץ אימוצה — שכן בית הקברות הוא, במסורת היהודית, הבית החיים, "בית החיים", מקום הקשר הבל ינותק בין הדורות.

כאן מעניקה הלינאה את עדותה הזוהרת ביותר ואת התיעוד המלא ביותר. זיכרון Rhodes שמר את שמו של Joseph Notrica, איש אמיד שגורלו ממחיש באופן מופתי את מעלת הצדקה. Joseph Notrica היה בנקאי בכיר שלא זכה לילדים; ההכנסות שהוריש יועדו לסיוע לעניי הקהילה, ובפרט לילדים הנזקקים.

עובדה זו, המעוגנת בקרן ההנצחה של האי, מכילה כשלעצמה כמה מן הערכים הנעלים ביותר של היהדות. ראשית הצדקה — לא הנדבה המזדמנת, אלא הצדק שנעשה חובה: איש ללא יורש ישיר בחר להפוך את הקהילה ליורשתו ואת העניים לילדיו. לאחר מכן ההכנסת אורחים והדאגה לילד היתום ולנצרך, שהמסורת מציבה בפסגת החובות. בנקאי בכיר, שנותר ללא ילדים, הקדיש את הכנסות צוואתו להקלת מצוקתם של עניי הקהילה, ובמיוחד של הילדים הנזקקים.

צורתו של האנדרטה המוקדשת לזכרו אומרת משהו על אוניברסליות המחווה. האנדרטה בעלת שש פנים, שעל כל אחת מהן שפה שונה: יוונית, עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית. הרב-לשוניות החקוקה באבן אינה קישוטית: היא מבטאת את מקומה של משפחה יהודית בצומת השפות הים-תיכוניות — העות'מאנית, האיטלקית ואחר כך האירופית — ואת חריתת צדקה יהודית במרחב הציבורי של אי קוסמופוליטי. כאן הזיכרון המועבר והארכיון המונומנטלי משיבים זה לזה בדיוק — ומכאן רישומה של ההצטלבות. שמו של הנדיב אינו שורד בזכות בניו, שלא היו לו, אלא בזכות הטוב שייסד: זוהי הצורה הטהורה ביותר של זכר צדיק לברכה.

המאה ה-XX שברה את הרציפות הזו. לאחר שהייתה עות'מאנית ואחר כך איטלקית, נפלה האי Rhodes תחת כיבוש גרמני, וקהילתה היהודית — אחת הוותיקות באגאי — הושמדה: ביולי 1944 גורשה כמעט כל יהדות Rhodes לאושוויץ, בתום אחד ממסעות הגירוש הארוכים ביותר בכל ימי השואה [Messinas, 2008]. ה-Juderia שאירחה את משפחת Notrica במשך יותר מארבעה מאות שנה נתרוקנה מיושביה. המצבות נותרו; החיים — לא.

מאסון זה ניצלו מספר משפחות — אלה שהיגרו לפני המלחמה אל הקונגו הבלגי, Rhodesia, אמריקה, צפון אפריקה או אירופה. גלי ההגירה הספרדיים של ראשית המאה ה-XX כבר הפיצו את בני Rhodesli ברחבי העולם [Benbassa & Rodrigue, 2000]. בזכות ענפים שורדים אלה ממשיך שם Notrica להתקיים עד היום, גם בתוך עצי היוחסין שהצאצאים בונים מחדש בסבלנות, בצולבם רישומים וזיכרונות [MyHeritage / Geni — Arbre Encaoua, 2024].

ערכו של פרק זה הוא מסדר אחר: הוא ערכה של הזיכרון עצמו, חובת זכור. שחזור רשימות המגורשים, קריאת שמות על גבי מצבות, בנייה מחדש של עץ משפחה שנכחד — עבודה זו היא מעשה התנגדות לשכחה, והיא ממשיכה, בדרכה, את הייעוד הנוטריוני שהשם אולי נושא בתוכו — לשמר, להעיד, למסור. הלינאז' שבדמותו של Joseph Notrica הציל ילדים עניים, נצלת בעצמה מהשמדה מוחלטת בזכות נאמנות צאצאיה לזכרה.

גורלם של Notrica אינו מובן אלא בתוך הרקמה הרחבה של הברית הספרדית. המחקר הגנאלוגי העכשווי קושר את השם, דרך נישואין, אל Benveniste, אל Tarica, אל Hasson, אל Amato — משפחות שענפיהן משתרעים מ-Rhodes ועד Salonique, מ-Smyrne ועד איטליה [MyHeritage / Geni — Arbre Encaoua, 2024]. הייחוסים שנמצאו כוללים את Alhadeff, Berro, Bardavid, Israel, Benatar, Hasson, Russo, Tarica, Menashe, Capeluto, ובאמצעות נישואין גם את Amato ואת Notrica.

רשתות אלו אינן סקרנות גנאלוגית בלבד. הן עצם מבנה ההישרדות הספרדית: דרך הנישואין שמרו הקהילות המפוזרות על רקמת סולידריות, סיוע הדדי והעברה הלכתית מעבר לגבולות פוליטיים. אותה חיוניות קהילתית ניכרת גם במקומות אחרים בעולם הספרדי, ב-Larissa כמו ב-Tlemcen או ב-Sidi Bel Abbès, שם מעידים הרישומים הרבניים וכתובות בתי הקברות על אותה צפיפות של חיים דתיים ועזרה הדדית [Messinas, 2012] [Botbol, 2000] [Registres du cimetière juif de Tlemcen] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

שייכותם של Notrica לאותה קבוצת כוכבים מבטאת מעלה קולקטיבית: הערבות, האחריות ההדדית שלפיה «כל ישראל ערבים זה לזה». כאן מאשרים זה את זה ומדייקים זה את זה המסורת (הסיפורים על ברית המשפחות) והארכיון (הרישומים הגנאלוגיים והפנקסים) — ומכאן, שוב, הרישום של צומת. שמה של משפחה מ-Rhodes נחשף כקשר ברשת הפרוסה על פני כל הים התיכון.

ממסע זה — משורשים איבריים משוערים אל הקבלה העות'מאנית, מתפארת Rhodes אל השבר של 1944 ואל הפיזור — בולטת דמות אחת המעניקה ללינאה'ה את אחדות משמעותה: מעשהו של Joseph Notrica, בנקאי שלא הותיר צאצאים, אשר עשה את העניים ואת הילדים חסרי הכול ליורשיו. הכנסות עיזבונו יועדו לסיוע לעניי הקהילה, ובמיוחד לילדים הנזקקים.

אם יש למנות, מבין כל המעלות, את זו שביטאה לינאה זו ביתר שאת, הרי זו הצדקה שנעשתה לצדק — הצדקה במובנה הנעלה ביותר, שבה העשיר נעשה אב ליתומים והון פרטי נהפך לנחלת הכלל. למעלה ראשונה זו נוספת, ובל ניתן להפריד ביניהן, נאמנות לזיכרון ולכתב, שעליה מרמז שמה של המשפחה עצמה — הייעוד הנוטריוני של מי שמעיד, שומר ומוסר — ייעוד המתמשך כיום על ידי הצאצאים המשחזרים את עץ המשפחה שפגעה בו השואה.

בכך שותפים Notrica שותפות מלאה בזיכרון הכולל של ישראל: הם מגלמים, בקנה המידה של לינאה אינסולרית, את מה שנשא עמו היהדות לאורך הדורות — האמונה כי הדאגה לזולת אינה טובה שמגישים אלא חובה, ושלזכור את המתים הוא דרך של כבוד לחיים. האנדרטה בשש השפות שהוקמה על אי באגאי אומרת הכול: צדקה יהודית, מובעת בכל לשונות בני האדם, למען שום ילד עני לא יישכח. זכר צדיק לברכה.