משפחת Marhabi

הנוכחות היהודית בתימן מתועדת מן העת העתיקה, והמסורת מייחסת את ראשיתה לתקופת בית המקדש הראשון. לאורך הדורות התגבשה קהילה זו לכלל קהילת תפוצה צפופה, שהתפרסה על פני העיר הבירה סנעא, ערי הרמה וכפרים רבים באזורים הכפריים. המחקר ההיסטורי המודרני האיר באור בהיר את הרצף המופלא של נוכחות זו ואת עומק השתרשותה בחברה התימנית שסביבה.

לפי Bat-Zion Eraqi Klorman, קהילת יהודי תימן במאה התשע-עשרה הייתה חברה דתית עמוקה, רצופת ציפיות משיחיות חוזרות, שהתארגנה סביב לימוד התורה ועיסוק במלאכות יד \[Eraqi Klorman, 1993\]. הממד המשיחי הזה, הרחוק מלהיות שולי, עיצב את הדמיון הקולקטיבי וטיפח את התקוות לשיבה לציון — תקווה שעתידה הייתה, במאה העשרים, לקבל צורה מוחשית.

ההיסטוריון Tudor Parfitt חקר בפירוט את התהליך שהוביל, במחצית הראשונה של המאה העשרים, להגירה המונית של יהודי תימן לארץ ישראל — תנועה שהוא מתאר כ"דרך אל הגאולה" ממש \[Parfitt, 1996\]. הגירה זו, שהגיעה לשיאה עם מבצע האוויר של 1949–1950, שמה קץ לנוכחות של דורות רבים, והעתיקה אל מסגרת חדשה את המיומנויות, המסורות ומשפחות היהדות התימנית — ובהן שושלות האומנים כגון Marhabi.

מעמדם המשפטי של היהודים בתימן התנהל במסגרת משטר הד'ִמָּה, שהבטיח להם הגנה תמורת תשלום מס ייחודי וקבלת מגבלות חברתיות מסוימות. מעמד זה, שאמנם הותיר אותם בעמדה נחותה, שמר להם פרדוקסלית על נישות כלכליות מסוימות, ובמיוחד מלאכת המתכות. בתוך אותו מרווח פרח גאון הצורפות התימנית.

החיים הקהילתיים התארגנו סביב בית הכנסת, בית הדין הרבני וחברות הלימוד. מסירת הידע הדתי ומסירת הידע האומנותי התנהלו לפי היגיון מקביל, לעיתים קרובות בתוך אותן משפחות עצמן: היה אדם בו-זמנית תלמיד חכם ואומן, ועבודת הידיים לא פגמה כהוא זה בכבוד הלימוד.

עבודת הכסף תופסת מקום מרכזי בתולדות הכלכלה והתרבות של יהודי תימן. מטעמים הקשורים למעמד הד'ימי ולשיקולים דתיים הייחודיים לחברה האסלאמית הסובבת — הסתייגות ממגע בחלק מן המתכות ומעיסוק במלאכות הנחשבות נחותות או הכרוכות בחשיפה מתמדת לאש — הפכה הצורפות לתחום השמור כמעט לבלעדית למיעוט היהודי. האומנים היהודים ייצרו את מרבית התכשיטים, הקישוטים וכלי הכסף שנועדו הן לאוכלוסייה היהודית הן לאוכלוסייה המוסלמית.

התמחות זו מעניקה לרשימת המשפחה של Marhabi את מלוא הסבירות שבה: להשתייך לשושלת צורפים תימנית פירושו להיכלל במסורת קולקטיבית המתועדת היטב. התכשיטים התימניים — שרשראות, צמידים, תליונים, קישוטי ראש, ועבודות פיליגרן וגרגור בעדינות יוצאת דופן — הפכו לסמלים מובהקים של מורשת המלאכה של חצי האי. הצורף המפורסם Yiḥyé Yémini, שנתחנך במסורת זו ונעשה אומן מוכר לאחר שהשתקע בארץ ישראל, ממחיש כיצד ידע זה הועתק והגיע לשיאו במאה העשרים.

הטכניקה התימנית התבססה על שליטה בפיליגרן ובגרגור — כלומר, הרכבת חוטים ופנינות כסף זעירות ליצירת דוגמאות עדינות מאין כמותן. שיטות אלו, שהועברו מאב לבן, חייבו לימוד ממושך שהחל עוד בילדות. בית המלאכה המשפחתי שימש בו-זמנית מקום ייצור ובית ספר: השוליה הצעיר רכש בו, בדרך חיקוי וחזרה, את תנועות המלאכה — מלאכה שאיפשרה לעצמה להיכלל בחיבורים כתובים.

אופיו התורשתי של המקצוע מסביר את התהוותן של שושלות ממש של צורפים, שזוהו על-פי שם משפחתם. מסירת השם ומסירת הידע נמזגו לאחת, ושמה של משפחה נשען על האיכות המוכרת של מעשי ידיה. בתוך מסגרת זו יש להבין את הזיכרון המשפחתי של Marhabi, שזהותה קשורה למלאכה שהפכה לאות ולסמל.

הכסף, יותר מן הזהב, שלט בייצור התימני, בשל זמינותו — ובעיקר מן הכּוּר של מטבעות, ובהם תאלר Maria-Theresa המפורסם, שיובא בשפע לאזור והותך בידי האומנים כחומר גלם ליצירותיהם. מנהג זה מקשר את הצורפות היהודית לכלכלה שלמה של מחזור מטבעות ועיבודם מחדש — כלכלה שבה היוו האומנים היהודים גלגל שיניים חיוני.

שם המשפחה Marhabi שייך למזכרת המשפחתית ועובר כירושה זהותית. בהיעדר עדות מסמכית קדומה הנגישה לבדיקה, אטימולוגיתו המדויקת נותרת בגדר ספק, וראוי לגשת לשאלה זו בזהירות ההולמת כל אונומסטיקה שבמישור ההשערה.

ניתן להציע מספר השערות, מבלי שאחת מהן תכריע בוודאות. השם עשוי להיגזר מן השורש הערבי raḥaba, הקשורה לרעיון הקבלת פנים וברכת הבאים — ומכאן ברכת הדרך marḥaban, "ברוך הבא" —, השערה מפתה שאינה אלא ניחוש כל עוד אין מקור המבססה. שמות משפחה יהודיים יהודיים אחרים מן תימן מפנים לאתר מוצא, למלאכה או לתכונה אישית; כך עשוי שם Marhabi לנבוע מאחד מגלגולי ייחוס אלה, מבלי שניתן להכריע.

המסורת האונומסטית של יהודי תימן שוזרת שמות עבריים, שמות ערביים וטופונימים מקומיים. משפחות רבות נשאו שמות הלקוחים מכפרם או מחבל ארצם, המעידים על זיכרון גאוגרפי מדויק בתוך עולם שבו תנועות פנים — בעטיים של רדיפות או הזדמנויות כלכליות — היו תכופות. אם ייקשר שם Marhabi למקום כלשהו, הרי שיעיד על ניידות פנימית זו האופיינית ליהדות תימן.

כך או כך, השם פועל היום כסימן שייכות וכנושא זיכרון. הוא מקשר את נושאיו כיום לשושלת של אומנים ולעולם שחלף, עולמן של הקהילות היהודיות בתימן שלפני העלייה הגדולה. מכאן שהוא שותף מלא במלאכת ההעברה שהספר הגדול הזה שואף לכבד, בהבחינו בין מה שנמנה עם העובדה המבוססת לבין מה שנמנה עם הסיפור המקובל.

בלב חיי משפחת צורפים ניצב בית המלאכה — מרחב שהיה בעת ובעונה אחת ביתי ומקצועי. אצל יהודי תימן נמזגו לעיתים קרובות הבית ומקום העבודה זה בזה: שולחן העבודה של הצורף שכן בצמוד למרחבי החיים היומיומיים, ועשיית המלאכה קצבה את הקיום המשפחתי כשם שקצבוהו התפילות וחגי הלוח.

המסורת מעבירה לנו את דמותו של מקצוע הנעשה בסבלנות ובדקדקנות. מלאכת הכסף נעשתה לאור הנר: הצורף עסק בכלים עדינים — מלקחיים, כורים, מפוחים פשוטים, מושכות — כדי למתוח את המתכת ולעצבה. הגרענת, בפרט, חייבה כשרון מיוחד ובקיאות אמפירית בטמפרטורות ההיתוך. ידע זה, שלא נרשם מעולם בכתב, הועבר בתנועת הגוף ובדיבור — מבכור לצעיר, מאומן לשוליה.

העברה זו לא הוגבלה לממד הטכני בלבד: היא נשאה עמה גם ערכים, תחושת כבוד מקצועי ואתיקה של מלאכה טובה. מוניטין המשפחה נשענו על האמון שרחשו להם לקוחותיהם — יהודים ומוסלמים כאחד — ואמון זה נבנה לאורך זמן. הצורף היה נאמן הכסף שהופקד בידיו, ויושרו חשב כמניין מיומנותו.

לוח השנה היהודי עיצב אף הוא את קצב העבודה: שמירת השבת והמועדים הטילה הפסקות קבועות, ואילו הזמנות תכשיטים לחתונות ולחגיגות משפחתיות קצבו את מהלך השנה. תכשיטי הכלה, בפרט, היו יצירות הכתר של האומנות הצורפת התימנית, ועשייתם גייסה את מלוא ידע בית המלאכה. כלת תימן, עטורה בתכשיטי הכסף ובקישוטיה, שיקפה את פסגת אומנות זו.

עבור לינאז׳ כגון Marhabi — שרישומו מדגיש את ייעודם כצורפים — מסגרת מסורתית זו היא הרקע הסביר ביותר לחיי היום-יום. מדובר בשחזור המבוסס על הידוע לנו מן העולם האומנותי היהודי-תימני, ולא בתיאור ארכיוני של המשפחה עצמה: הזיכרון ממלא כאן את מקומו של הארכיון — וחשוב לומר זאת בגלוי.

גורל המשפחות היהודיות של תימן השתנה מן היסוד במחצית הראשונה של המאה העשרים. תחת השפעתם המשולבת של ציפיות משיחיות, קשיים כלכליים ופוליטיים, ומשיכה גוברת אל ארץ ישראל, נפתחה תנועת הגירה נרחבת, שTudor Parfitt ניתח אותה כפסגתו של מסע רוחני וחומרי ממושך [Parfitt, 1996].

Bat-Zion Eraqi Klorman הראתה עד כמה חדרה הממד המשיחי לתוך התודעה הקולקטיבית של קהילה זו כבר במאה התשע-עשרה, ממסד בכך את הרעיון של שיבה גדולה בלב האנשים [Eraqi Klorman, 1993]. כאשר, בשנים 1949 ו-1950, העבירה מבצע הגשר האווירי המכונה "על כנפי נשרים" את כמעט כל יהודי תימן אל המדינה החדשה של ישראל, עולם שלם עקר ממקומו — עם ספריו, מסורותיו הליטורגיות ואומנויותיו.

הצורפים התימנים מילאו תפקיד בולט בהשתרשות המחודשת הזו. מיומנותם, במקום לאבוד, מצאה בישראל קרקע חדשה לביטוי: תכשיטנות בהשראה תימנית הפכה לסמל של המלאכה הישראלית המתהווה, ועבודות הפיליגרן בכסף חוו תחייה מחודשת. סדנאות הוקמו מחדש, אומנים ותיקים חינכו שוליות חדשים, והסגנון התימני השפיע לאורך זמן על האסתטיקה של התכשיטים שיוצרו בארץ. אם עקבה לינאת Marhabi אחר תנועה זו — דבר שאומנותה המשפחתית הופכת לסביר ביותר — הרי שנטלה חלק בתחייתו של אמנות בגלות.

כאן עונות זו לזו המסורת המשפחתית וההיסטוריה המתועדת: הסיפור המועבר של משפחת צורפים תימנית מוצא את אישורו בכל מה שידוע על גורלה הקולקטיבי של קהילה זו. הזיכרון מעיד על רציפותה של אומנות; הארכיון ההיסטורי מאשש את המסגרת, את ההגירה ואת העברת המיומנויות. שניהם מדייקים ומשלימים זה את זה, מבלי שתיעוד נומינטיבי יבוא, עד היום, לאמת ספציפית את מסלולה הייחודי של הלינאה.

היום, מורשתם של הצורפים היהודים מתימן ממשיכה לחיות, הן באוספים המוזיאליים, הן בפרקטיקה של אומנים בני זמננו והן בזיכרון המשפחות. התכשיטים התימניים תופסים מקום מכובד במוזיאונים המוקדשים למורשת היהודית ולאמנות האסלאמית, שבהם הם מעידים על תחכום טכני המוכר בקנה מידה בין-לאומי.

עבור צאצאי הלינאות של הצורפים, מורשת זו מהווה נקודת עוגן זהותית. השם הנישא, זיכרון המלאכה, ואותן יצירות ספורות השמורות לעיתים בתוך המשפחה — כולם פועלים כמעין שרידים של עולם שחלף. ההעברה, שעברה פעם דרך תנועת הידיים בסדנה, עוברת כעת דרך הסיפור ודרך הזיכרון — ומכאן חשיבותם של חיבורים כגון זה, המתאמצים לקבע את מה שאחרת עלול ללכת לאיבוד.

סיפורה של משפחת Marhabi נרשם בתוך תנועה רחבה יותר זו של השבת הבעלות וההוקרה של המורשת היהודית התימנית. ככל שמתרחק הזמן מן החיים בתימן, מתעוררת הצורך לאסוף את המסורות, להתמודד עם הזיכרונות מול המקורות המלומדים ולהשיב לדורות החדשים את משמעות המורשת. המחקר ההיסטורי העכשווי, בתעדו את העולם היהודי התימני, מציע לאותן משפחות מסגרת להבנה ולמיקום ההיסטוריה שלהן.

מפגש זה שבין הזיכרון המשפחתי לבין הידע ההיסטורי הוא ההימור האמיתי של הספר הגדול. הוא מזמין לכבד את הסיפור המועבר תוך בחינתו לאור המקורות, ברוח של נאמנות ודקדקנות. לינאת Marhabi, כנאמן לייעוד הצורפות, מגלמת בדרכה את המפגש שבין המלאכה לבין הזיכרון, בין החומר המעוצב לבין הזיכרון המועבר.

בסיום מסע זה, מתגלה שושלת Marhabi כחוט יחיד ומיוחד בתוך שטיח הפריסה הרחב של יהדות תימן. הגדרתה — משפחה של צורפי זהב ואומנים בכסף — קושרת אותה לאחת המסורות המאפיינות ביותר את הדיאספורה הזו, המתועדת בהרחבה על ידי המחקר ההיסטורי. אם כי מקורות ארכיוניים נומינטיביים חסרים לשם שרטוט מסלולה הפרטי של המשפחה בפרטות, הרי שהמסגרת הקולקטיבית שבתוכה היא ממוקמת מבוססת היטב.

עבודותיהם של Bat-Zion Eraqi Klorman ושל Tudor Parfitt שיחזרו את העומק הדתי, הממד המשיחי וגורל ההגירה של קהילה זו [Eraqi Klorman, 1993] [Parfitt, 1996]. על רקע זה, זיכרון Marhabi מקבל את מלוא משמעותו: הוא מבטא נאמנות למקצוע, העברת ידע ומיומנות, ושייכות לעולם שאמנות הכסף הייתה אחד מפרחיו היפים ביותר.

הספר הגדול הזה ביקש להבחין, פרק אחר פרק, בין מה שנשתייך להיסטוריה המבוססת ובין מה שנשתייך לזיכרון המועבר. יושר אפיסטמי זה אינו ממעיט כהוא זה מערכו של הנרטיב המשפחתי; להפך, הוא מכבד אותו בהשיבו לו את מקומו הראוי בכלכלת הידע. שושלת Marhabi נותרת אפוא עדה למצוינות האומנותית של יהדות תימן, וזיכרון צורפיה ממשיך לנצנץ, כסף שיצרו, חוצה את הזמן.