משפחת Cohn-Bendit

לפני האנשים, השם. לשאת את השם Cohn משמע לשאת את הדרישה — המועברת מאב לבן לפי המנהג — לייחוס כוהני הנמשך עד אהרן, אחי משה. במסורת היהודית, הכהן אינו תואר אצולה אלא תפקיד שרות: לברך את הקהל, לשמור על הטהרה, להימנע מקרבות מסוימות. שהשושלת Cohn-Bendit עזבה במידה רבה את הפרקטיקה הדתית במאה ה־XX — כש־Erich Cohn-Bendit הכריז על עצמו כאתאיסט — אינו אלא מחדד פרדוקס פורה: השם נשא זיכרון כוהני שמעשיו כבר לא הֶאֱרִיכוהו ליטורגית, אך ההיסטוריה הֶאֱרִיכַתּוּ אחרת, דרך השירות שנגמל לאנשים.

המרכיב Bendit, לעומת זאת, שורש את המשפחה באונומסטיקה האשכנזית הרחבה, שבה השמות התקבעו לרוב באיחור, בעקבות צווי האמנציפציה שכפו על יהודים, במדינות הגרמניות בתחילת המאה ה־XIX, את אימוץ שמות משפחה יציבים. הצורה המורכבת Cohn-Bendit מעידה על אסטרטגיות ההבחנה הנפוצות כאשר שם נפוץ כמו Cohn היה צריך להיות מייוחד. נזכיר כאן את הזהירות המתודולוגית: חקר שמות היהודים, אם כי הוא מאיר מוצאות ומסלולים, אינו יכול כשלעצמו לבסס ייחוס רציף [Toledano, 2003]. פרק זה נוגע אפוא לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון: הוא אומר מה משמעות השם, לא מה שגנאלוגיה מוכחת הייתה מוכיחה על פני שלושים דורות.

ובכל זאת, זה כבר ביטוי של מידה קרדינלית של ישראל: הנאמנות להעברה. אפילו מחולנת, משפחה השומרת על השם הכוהני שומרת חי חוט זיכרון קולקטיבי — זה של עם שפוזר וזיהה עצמו לאורך הדורות דרך שמותיו. במובן זה, משפחת Cohn-Bendit שותפה לסבל המנמיק הזכרוני הארוך של היהדות האשכנזית.

השושלת נכנסת להיסטוריה המתועדת עם Erich (או Eric) Cohn-Bendit, שנולד ב־Berlin בשנת 1902 ונפטר בשנת 1959. איש משפט מקצועו, עסק בעריכת דין בבירת הרפובליקה הוויימרית. ב־Berlin היה Erich Cohn-Bendit אחד מעורכי הדין של Secours rouge (Rote Hilfe) — ארגון סולידריות מהפכני בין־לאומי — וחברו של הפילוסופית Hannah Arendt. מעורבות זו אינה פרט שולי: היא מגדירה את האדם. Erich Cohn-Bendit היה עורך דין ברלינאי, אתאיסט מוצהר וטרוצקיסט משוכנע, שעבד כסנגור עבור Rote Hilfe וייצג את Hans Litten — אותו Hans Litten שב־1931 העז להזמין את Hitler לעדות ואשר לאחר 1933 עונה בידי המשטר הנאצי.

להגן על פעילים חסרי אמצעים, לעמוד לצדם של נאשמים פוליטיים, לקיים את הדין מול עלייתה של האלימות החומה — זוהי ביטויה, בחיים חילוניים לחלוטין, של אחת מן המעלות הנשגבות ביותר של המסורת היהודית: הצדק — tsedek — וחובת הצלת המדוכא. היהדות לא הפרידה מעולם בין יראת שמים לצדק חברתי; הנביאים שמו זאת בלב מסרם. עורך הדין האתאיסט ממוצא כוהני שהקדיש את גלימתו להגנה על החלשים ממשיך, באמצעים חילוניים, דרישה נבואית עתיקת יומין. זוהי "הצטלבות" חיה: המורשת היהודית מתורגמת לא עוד לתפילה, אלא לסנגוריה.

זוגתו Herta, ילידת David, ראויה להיזכר בשווה. Herta Cohn-Bendit, ילידת David, נולדה בשנת 1908 ב־Poznań, גם היא עורכת דין, ובאה ממשפחה יהודית מסורתית אשכנזית. זוג משפטנים, זוג גולים: גורלם המשותף מעניק לשושלת עיגון ברלינאי כמו גם פולני, פרוסי כמו גם אשכנזי.

שנת 1933 שוברת הכול. Erich Cohn-Bendit עוזב את גרמניה בחורף 1933, למחרת עלייתו של Hitler לשלטון. בפריז, המשפחה מצטרפת לנבולה של האינטלקטואלים היהודים הגרמנים בגלות. בפריז, הוריו נעשו חברים במעגל אינטלקטואלים יהודים שכלל את Walter Benjamin ואת Heinrich Blücher — בן-זוגה, בדיוק, של Hannah Arendt. השושלת נמצאת כך בלב ליבה של אותה תפוצה אינטלקטואלית גרמנית שגורשה על ידי הנאציזם ויצרה מחדש חלק ממחשבת המאה העשרים האירופאית.

אחר כך באה המלחמה והגלגלים של Vichy. המשפחה מוצאת מקלט בדרום-מערב. ההורים מצאו מקלט כבר בשנת 1940 ב-Montauban, בין המשפחות היהודיות שנהנו מהגנתו של Monseigneur Théas במהלך המלחמה. פרט זה קושר את גורלם של Cohn-Bendit לאחד ממוקדי ההתנגדות הרוחנית הנדירים של הכמורה הצרפתית: Pierre-Marie Théas, בישוף Montauban, שהורה לקרוא מעל הבימה בשנת 1942 מחאה חגיגית נגד הרדיפות האנטישמיות. Cohn-Bendit עוברים למחתרת, מוצאים מקלט ב-Moissac שב-Tarn-et-Garonne ונוטלים את השם Delpioux; עם השחרור, הם שבים ל-Montauban ב-29 באוגוסט 1944.

ההקשר של מחתרת זו היה מכונת מוות שיטתית, שההיסטוריוגרפיה קבעה את לוח הזמנים ואת היקפה [Klarsfeld, 1993] [Paxton, 1972] [Poznanski, 1994]. המשפחה לא נחלצה בענף שנותר בגרמניה. מספר קרוביהם שנשארו ב-Berlin גורשו ל-Riga בשנים 1942–1943, שם אבדו או נרצחו — זיכרון שמתועד בעבודות הגדולות של רישום הקורבנות [Klarsfeld, 1978] [Klarsfeld, 2001]. כאן קשורה המתיחות החמורה ביותר של כל שושלת יהודית במאה העשרים: אלה שניצלו בזכות הבריחה והשם המזויף, ואלה שנבלעו. הניצול נושא לנצח את שמם של הנעלמים.

שהצלה זו התאפשרה בידי בישוף קתולי אומר גם על מעלה שהמסורת היהודית מכבדת מכל: הכנסת אורחים, קבלת הזר והנרדף, והכרת ה״צדיקים״. המשפחה, שהייתה בעצמה גלגול של מצב הגלות, קיבלה את ישועת הזולת — וכפי שנראה, היא השיבה אותה.

לידתו של Daniel חותמת את הישרדות. הבן השני, Daniel Cohn-Bendit, נולד ב-4 באפריל 1945 במונטובן — על סף השחרור עצמו, כאתגר חי המושלך אל פני הברבריות המובסת. אך הפרק המרגש ביותר של המידות המשפחתיות נכתב בשנים שמיד לאחר המלחמה, עת פנו הניצולים אל היתומים.

בין 1945 ל-1948 אחראים בני Cohn-Bendit על "Colonie Juliette" — על שמה של Juliette Stern —, מוסד לילדיהם של יהודים שגורשו, השוכן בCailly-sur-Eure שבמחוז Eure. לדאוג לילדי השואה, לאלה שהוריהם לא שבו מן המחנות, פירושו לקיים בצורתו הטהורה ביותר אחד מן הציוויים החוזרים ביתר שאת במסורת ישראל: הגנת היתום (יתום), שהתורה והנביאים מציבים אותה בשורת החובות הקדושות. Herta ו-Erich, הם עצמם ניצולים בזכות שם בדוי, מקדישים שנים אלו לתקומתו של דור פצוע. הצדקה (צדקה) ודאגה לזולת אינן נותרות כאן מושגים מופשטים: הן לובשות את פניו הממשיים של בית ילדים.

המחויבות נמשכת בהעברת הידע היהודי. בני Cohn-Bendit שבים לאחר מכן לפריז, כשHerta נעשית גזברית בית הספר Maïmonide בבולון-בילנקור — בית הספר היהודי הגדול הראשון שהוקם מחדש בצרפת לאחר המלחמה, הנושא את שמו של הגדול שבפילוסופים ומחברי הקודקסים בימי הביניים. לשרת את המוסד המחנך את הנוער היהודי הצרפתי, פירושו להשתתף, בצניעות אך בממשות, בתקומה הרוחנית של קהילה שנחרבה. גם כאן, המעורבות בחיים הקולקטיביים היהודיים מחרטת עצמה במעשים, לא בדברים.

גורלו של Erich Cohn-Bendit ידע סיום פרדוקסלי. משלא יכול היה לעסוק במקצועו בצרפת — שם היה עליו לעבור מחדש את מסלול הלימודים האקדמי — החליט Erich Cohn-Bendit בשנת 1952 לשוב לגרמניה, והפך לעורך דין בפרנקפורט. שיבתו למדינה שגירשה ורצחה את בני משפחתו הייתה בחירה כבדת משקל, שההכרח המקצועי בלבד מסביר אותה, אך היא הציבה את עורך הדין במרכז חייה האינטלקטואליים של הרפובליקה הפדרלית המתחדשת. הוא שמר על קשר הדוק עם חברי אסכולת פרנקפורט — Max Horkheimer, Theodor W. Adorno — וכן עם Bertolt Brecht ו-Hélène Weigel, ומנה בין לקוחותיו את Bruno Bettelheim.

קִרבה זו לאסכולת פרנקפורט אינה מקרית: התיאוריה הביקורתית הייתה, במידת מה, יצירתם של אינטלקטואלים יהודים גרמנים שביקשו להבין כיצד נחלצה ציוויליזציה לתוך הפשע. Erich Cohn-Bendit, עורך דין ולא פילוסוף, היה להם לחבר דרך במישור המקצועי והאישי. מותו בשנת 1959 חותם את חייו של איש שגילם, מקצה לקצה, את דמות הפרקליט היהודי המחויב — זה שעבורו המשפט הוא חומת מגן מפני השרירות. זכרו מקשר את השושלת לאחד מתרומותיו הגדולות של יהדות גרמניה למחשבה האנושית הכללית: הדרישה הביקורתית, סירוב הכניעה, הניתוח הצלול של הרוע הפוליטי.

שני בנים ממשיכים את השושלת. Gabriel Cohn-Bendit (1936–2021) היה פוליטיקאי צרפתי, אחיו הבכור של Daniel; כמורה, הקדיש את חייו לפדגוגיה ולשיטות חינוך חדשות. להפוך את החינוך למטרה עליונה פירושו לשוב ולאמץ, בצורה מחודשת, אחד מן הציוויים היהודיים הקדומים ביותר: הלימוד והעברתו (תלמוד תורה), ולו בצורה חילונית לחלוטין, הפנויה לשחרורו של הילד.

אולם הצעיר עתיד היה להעניק לשם תהודה עולמית. Marc Daniel Cohn-Bendit, שנולד ב-4 באפריל 1945 ב-Montauban, הוא פוליטיקאי גרמני-צרפתי, פעיל הן בגרמניה והן בצרפת, ילד להורים יהודים ממוצא גרמני, פעילי שמאל קיצוני שהפכו למתנגדי הנאצים. פעיל ליברטריאני שלמד באוניברסיטת Paris-Nanterre, הוא זכה לתהילה במהלך תנועת מאי 68, שאחד מדובריה היה. כסמל המרד הסטודנטיאלי, לאחר שנאסרה עליו שהייה בצרפת שנים ארוכות, הפך מאוחר יותר לחבר פרלמנט אירופי מן המפלגה הירוקה, ולאחת הקולות המרכזיות של הפדרליזם היבשתי.

מצבו כיהודי עמד בלב גורלו הציבורי: כיהודי ביקשה השלטון הגוליסטי לסמנו כמוקצה ב-1968, וכן בנוסחת הסולידריות המפורסמת — «nous sommes tous des Juifs allemands» — ענתה עליה הנוער הצרפתי לגירוש זה. כאן מצוי מפגש מרתק בין הפרטי לאוניברסלי: הזהות היהודית, שיועדה לשמש כסטיגמה, הופכת לסמל של אחווה רחבה יותר. בכך מגלם Daniel Cohn-Bendit דמות עתיקת יומין ועכשווית בעת ובעונה אחת: זו של היהודי הקוסמופוליטי, ללא גבולות מוגדרים, שהשתייכותו לעם מפוזר מתרגמת למחויבות לעיר המשותפת. המסורת היהודית, שתמיד הרהרה בתוך המתח שבין ההיקשרות לארץ ישראל לבין שירות העמים שבתוכם חיה, מוצאת כאן את ביטויה העכשווי.

מן עורך הדין הברלינאי המגן על הנדכאים ועד לנואם מ-Nanterre, שושלת Cohn-Bendit מתווה מסלול עקבי מתחת לניתוק הנראה לעין שהביאה החילוניות. השם הכוהני חדל מלהיות מכובד על מזבח, אך רוח השירות שלו עברה אל בית הדין, אל בית היתומים, אל כיתת הלימוד ואל האולם הפרלמנטרי. את מה שמשפחה זו ביטאה, מכל המעלות, בצורה המיטבית ביותר, הוא הצדק בשירות הנדכא — הצֶדֶק הנבואי: להגן על האסירים הפוליטיים מול הנאציזם הנצנץ, להציל את בני משפחתה תחת השם הבדוי Delpioux, לקלוט את ילדי המגורשים ב-Colonie Juliette, לשרת את École Maïmonide, ואז לשאת בחיים הציבוריים האירופיים דרישה לשחרור.

למעלה הראשית הזו נוספות אחרות, כולן נולדו מעובדות מבוססות: הדאגה ליתום ולגר, הנאמנות לזכר הנעדרים מ-Riga, התרומה למחשבה הביקורתית דרך הלוויה עם בית הספר של Francfort, ההעברה החינוכית שגילם Gabriel. הצללים אינם נסתרים: האתאיזם המוצהר, ההתרחקות מן הפרקטיקה, הכאב של חזרה לגרמניה של הפשע, מחצית משפחה שנבלעה בשואה. בדיוק בשזירה הזו של אור ואבל, שושלת Cohn-Bendit מצטרפת לזיכרון הקולקטיבי של ישראל: עם שלקה, עשה מן הצדק ומן הדאגה לזולת לא נחמה, אלא משימה. במובן זה, משפחה של כוהנים שנעשו חילוניים תהיה, דרך המשפט ודרך המעשה, המשיכה לקיים את הברכה הקדומה מכל: לשמור על בני האדם.