משפחת Cohen-Scali

שם המשפחה Cohen-Scali (או Cohen-Skali) נובע ממנהג אונומסטי נפוץ בקרב כהנים מצפון אפריקה: הוספת כינוי שני שנועד להבחין בין ענף כהני לבין שאר המשפחות הנושאות את שם כהן. כהנים מסוימים הוסיפו כינוי משני לשמם כדי להבדיל עצמם מכהנים אחרים — כגון Cohen-Scali ממרוקו, המייחסים את לינייתם לצדוק [ויקיפדיה, Cohen]. טענה זו לאבות קדמונים המגיעים עד צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה, שייכת לתחום הזיכרון הגנאלוגי: היא מבטאת תודעה עצמית כהנית יותר מאשר ייחוס מתועד.

בנוגע למשמעות Scali, שתי מסורות מלומדות קיימות זו לצד זו, וכאן נפגשים הזיכרון והפילולוגיה. הראשונה קושרת את המונח לסיציליה: Cohen-Scali הוא שם המשלב כהן (משרת) ו-Scali, כלומר מוצא מסיציליה, כאשר Sqalliyya הוא שמה הערבי של סיציליה [Dafina]. הפרשנות השנייה, עתיקה לא פחות, רואה בו שם מקצוע. לפי גרסה אחרת הראויה באותה מידה לאמון, Scali יהיה ציון מקצוע: רוקם חוטי זהב (בערבית Sklli), מקצוע יהודי במובהק, שיזכיר את מסורתם הקדומה כרוקמי בגדי הכהנים בימי בית המקדש [Toledano, 2003].

קריאה שנייה זו מתהדהדת בצלצול עמוק עם הדמיון הכהני של המשפחה. הרב יוסף משאש מוסר אכן מסורת המאחדת את שתי ההשערות: ידוע הוא כי בגדו של הכהן הגדול נארג בחוטי זהב; וסביליה הייתה ידועה בעבודת הזהב שלה [Torah-Box, Messas]. השם, אם כן, מרכז בתוכו גם גיאוגרפיה של הגלות האיברית והים-תיכונית, וגם מקצוע בעל משמעות סמלית עמוקה — זה המכין את תכשיטי העבודה האלוהית. סיפורים אלה, המועברים על-ידי גדולי הרבנים המרוקאים, שייכים לזיכרון המלומד; אין בכוח המסמכים להכריע ביניהם, אך התכנסותם סביב המוטיב הכהני משמעותית כשלעצמה.

שילובם של Cohen-Scali בעולם הרחב של כהנים מצפון אפריקה אינו עומד בפני עצמו. העיר Debdou, במזרח מרוקו, שנוסדה על-ידי גולי סביליה, נודעה כ"עיר הכהנים". עיר הגולים מסביליה הייתה ידועה כעיר הכהנים [Moreshet Morocco]. Cohen-Scali משתלבים ברשת הכהנית הספרדית הגדולה שמקורה בחצי האי האיברי, שבה זיכרון הייחוס היוקרתי עובר מדור לדור, קשור בשמות ערים — סביליה, סיציליה — המציינים עמדות ציון לאורך זיכרון הגלות.

גדולתה של משפחת Cohen-Scali נמדדת בראש ובראשונה בפרי עטם המלומד ובסמכותם השיפוטית. המשפחה הוציאה מקרבה רבנים מהשורה הראשונה, ומקצתם כיהנו כדיינים בבית הדין הרבני והותירו יצירות כתובות. השו"ת — תשובות הלכתיות שבהן פוסק הגאון בשאלות דין תורה — הם לב ליבו של המורשת האינטלקטואלית של לינאה זו. העדות על רבני Mogador מפורשת: הרבנים, יורשי הדיינים הקדמונים, בקיאים לרוב בחכמה רחבה, כך הרב Cohen-Scali הכותב שו"ת [Histoire des Juifs du Maroc].

מעמדה של משפחה זו במפת הרבנות המרוקאית מושרש היטב. היא נמנית עם בתי האב הגדולים של הרבנים והנכבדים הרשומים במלאח של Fès, לצד השושלות המפוארות ביותר של היהדות השריפית. Cohen-Scali הוא השם שניתן לאחת ממשפחות Cohen המהוללות שבמרוקו [Mellah de Fès]. סמכות זו באה לידי ביטוי כאחד בהוראה, בהנהגה הרוחנית של הקהילות ובניהול המשפט הרבני — שלוש תפקידים שביהדות המרוקאית המסורתית נתאגדו לרוב באדם אחד.

התבססות המשפחה במאה ה-XX מעידה על תנופה מוסדית מתמשכת. המסורת הרבנית של הבית הסתעפה לייסוד בתי ספר וישיבות. כך, הערך המוקדש ללינאה מזכיר את יוסף הכהן סקאלי, רב מן המאה ה-XX, מייסד Or Hayim [Mellah de Fès]. הקמת מוסדות תורניים — בתי תורה הנושאים שמות של אור וחיים — מסמנת את שורשי המשפחה בשליחות ההעברה, בתקופה שבה היהדות המרוקאית חיה את עשורי פריחתה האחרונים טרם הנדידה הגדולה.

רציפות זו כוהנית ושיפוטית כאחת, מחכמת הפוסקים ועד ההוראה המוסדית, מצייר דיוקן של משפחה שייעודה הראשוני היה שמירת התורה והנחלתה. הארכיון הרבני — מפקדי המשפחות הלמדניות, אזכור היצירות, ייסוד המוסדות — מבסס כאן באורח מוצק את תפקידם של Cohen-Scali בקרב האליטה המלומדת של היהדות המרוקאית.

אם בית Cohen-Scali היה בית של תורה, הרי שהיה גם שחקן בעולם המסחר אשר קישר את פנים מרוקו לנמלי האוקיינוס האטלנטי. הרשומה המשפחתית מתארת אותם מושרשים מ-Settat, עיר בישימון Chaouia, ועד Mogador — Essaouira של היום — הנמל הגדול של המסחר הבינלאומי המרוקאי, שנוסד במאה השמונה עשרה. השתרשות כפולה זו, בעיר שבעורף האזור הדגני ובנמל מסחרי הפתוח לאירופה, ממחישה את הניידות הכלכלית האופיינית למשפחות יהודיות מרוקאיות.

Mogador הייתה מוקד משיכה מרכזי לכוהנים. חקר הקהילה היהודית בעיר חושף את המשקל המספרי של משפחות Cohen ברקמה העירונית: מה-Atlas באים בעיקר יהודים הנושאים שמות ברבריים וערביים, אך גם משפחות Cohen רבות, המהוות 5.5% מכינויי האב בעיר [Centre Jacques-Berque]. נוכחות כהנית כבדת משקל זו בנמל האטלנטי מוסברת על ידי ההגירות הפנימיות שלאורך המאה התשע עשרה ניקזו אל Mogador את האוכלוסיות היהודיות של דרום מרוקו. בין השנים 1800 ו-1880 התיישבו בעיר מאות יהודים מ-Iligh, שניהלו יחסי מסחר ענפים [Centre Jacques-Berque].

בהקשר זה, השתרשות Cohen-Scali ב-Mogador נקראת כמפגש בין ייעוד של תורה ובין הכרח כלכלי. המשפחות הרבניות בנמל לא היו מנותקות מהמסחר; אדרבה, העושר המסחרי תמך לרוב בלימוד, והגדולים שבלומדים חיו בסביבה שבה מסחר הסוכר, התה, האריגים והזהב עבר בידיים יהודיות. המסורת הקושרת את השם Scali לעבודת חוטי הזהב מוצאת, ביקום זה של סוחרים ואומנים של מוצרי פאר, הד ממשי: זיכרון המלאכה והמציאות הכלכלית של העיר נפגשים, מבלי שהארכיון מאפשר לקבוע רצף ישיר בין הכינוי הקדום לפעילות מוגדרת של Cohen-Scali מ-Mogador.

המעבר מ-Settat אל Mogador מצייר אפוא את המסלול האופייני של משפחה מתוך יהדות מרוקו: מושרשת בקהילת הפנים, היא נמשכת אל הנמל הקוסמופוליטי הגדול שבו נקשרים רשתות המסחר האטלנטי ושבו פורחת חיי קהילה עשירים, המצוידים בבתי הדין, בבתי הכנסת ובבתי הספר שלהם.

השפעתה של משפחת Cohen-Scali לא נעצרה בגבולות מרוקו. הלינאז' התפשט אל עבר אלג'יריה השכנה, שם הוציאה אחת מדמויותיה המרכזיות ביותר: הרב David Cohen-Scali, מורה מוערך מ-Oran. סמכותו האינטלקטואלית מעוגנת בזיכרונם של תלמידיו, שאף הם הפיצו את תורתו בקרב יהדות צפון אפריקה. רב אחד המתועד באונומסטיקה של Toledano מוצג כרב באלג'יריה בראשית המאה ה-XX, מן התלמידים המפורסמים ביותר של ישיבת Oran, שעמד בראשה רבי David Cohen-Scali [Toledano, 2003].

אזכור זה בעל ערך מכמה בחינות. ראשית, הוא מבסס את קיומו של מרכז לימוד תלמודי ממדרגה ראשונה ב-Oran של ראשית המאה ה-XX, שניהולו היה בידי בן המשפחה. שנית, הוא מעגן את Cohen-Scali בתולדות יהדות אלג'יריה בתקופה הקולוניאלית — עולם שנתהפך מן היסוד בעקבות צו Crémieux משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה [Ayoun & Cohen, 1982]. באלג'יריה שבה התקדמה הצרפות במהירות, מעידה ההתמדה של מוקדי לימוד מסורתיים כגון זה של Oran על חוסנה של התרבות הרבנית נוכח תהליכי ההתבוללות.

קיומם של תלמידים שיצאו מישיבה זו והתפזרו לאחר מכן בקהילות שונות מגלה את היקף השפעתו של David Cohen-Scali. אין מודדים את גדולת מורה רק לפי יצירותיו, אלא גם לפי שרשרת המוסרים שחינך; בכך הופכת ישיבת Oran את Cohen-Scali למוליכי המסורה בקנה מידה של המגרב כולו, מן החוף האטלנטי של מרוקו ועד מערב אלג'יריה. יהדות אלג'יריה של אותה תקופה, שנחקרה בידי היסטוריונים של הקהילה תחת השלטון הצרפתי, מהווה את המסגרת התיעודית שבתוכה נוטלת דמות זו את מלוא קווי תבניתה [Ayoun & Cohen, 1991].

כך מצטיירת גיאוגרפיה של השפעה כוהנית: לינאז' Cohen-Scali, שיצא ממרוקו, נשא את חכמתו מעבר לגבולות, וגידל רבנים שבתורם השקו את קהילות צפון אפריקה. הקרינה הטרנסלאומית הזו, המעוגנת במקורות אונומסטיים ורבניים, מסמנת את שיא תפארת המשפחה ערב התהפוכות של אמצע המאה.

אמצע המאה העשרים סימן שבר מכריע בתולדות יהודי מרוקו. עצמאות המדינה ב־1956, בשילוב עם אי־הוודאות שנלוותה למצב הפוליטי החדש ועם כוח המשיכה של צרפת וישראל, האיצה גל הגירה מסיבי שהרוקן בהדרגה את המלאחים ואת קהילות הנמלים. משפחת Cohen-Scali לקחה חלק בתנועה הגדולה הזו, והלינאז' פיתח אז ענף צרפתי שבו הייעוד המסורתי של הלמדנות הומר במקצועות מודרניים: הרפואה, ההוראה האקדמית והספרות.

מוטציה זו הוכנה מזמן על ידי תהליכי אקולטורציה בית־ספרית. עוד בטרם העצמאות, פרשו בני המשפחה ברשתות החינוך המודרניות, ובמיוחד אלה של כי"ח (Alliance israélite universelle). מסלולו של אחד מצאצאי הבית ממחיש זאת היטב: עורך דין יליד פאס ב־1929, צאצא של הרב הנערץ Haim Cohen Scali, שלאחר לימודיו ב"בית הספר הנורמלי העברי" בקזבלנקה יצא להוראה בבתי הספר של כי"ח [Toledano, 2003]. דמות זו — משפטן ומורה המתייחס לייחוס רבני — מגלמת את המעבר מאליטה דתית לאליטה מקצועית חילונית, ללא ניתוק התודעה הגנאלוגית.

הענף הצרפתי בן ימינו הנחיל את המרה זו של הכישרונות. שם Cohen-Scali נישא כיום בשדה הספרות על ידי הסופרת Sarah Cohen-Scali, מחברת יצירה ענפה וזוכת פרסים, המיועדת בייחוד לנוער ולמתבגרים [Goodreads]. השם בולט אף בזירה הציבורית הישראלית, עדות לפיזור הדיאספורי של הלינאז' מעבר לצרפת בלבד. הסתעפויות עכשוויות אלה, אף שהן מתועדות, אינן ניתנות לשיוך בוודאות — בהיעדר ארכיון גנאלוגי ממצה שפורסם — לגזע הרבני המרוקאי; ולכן פרק זה נסמך על הסביר יותר מאשר על המוכח. עם זאת, ניכרת רציפות של דמות: מדור לדור, בני Cohen-Scali נותרים אנשים ונשים של הספר, בין אם מדובר בresponsum הרבני, בסיכומי הסנגור של עורך הדין או בעלילת הרומן.

הענף הצרפתי מעיד לבסוף על האופן שבו לינאז' כוהני חוצה את תהליך החילון מבלי להימוג. היוקרה הקדומה של השם — זו של הכוהנים המיוחסים לצדוק, זו של רבני ישיבת אוראן — מתגלגלת להון סמלי שנושאים אותו כעת רופאים, פרופסורים וסופרים, יורשים של מסורת שהם מכבדים אותה בשפות אחרות.

בתום מסע זה, מתגלה שושלת Cohen-Scali כמרחב מועדף שבו ניתן לצפות בדיאלקטיקה של ההיסטוריה והזיכרון האופיינית ליהדות הספרדית. התודעה העצמית של המשפחה נשענת על יסוד של סיפורים מכוננים — ייחוס כהוני המתחקה עד Tsadok, מוצא סיציליאני או סביליאני, ומלאכת חוטי הזהב — שייכים למורשת הזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון הניתן לאימות.

מסורות אלו אינן בדיות: הן צורות של ידע קהילתי, שנשאו אותן הסמכויות הרבניות הגדולות עצמן. העובדה שהרב Yossef Messas מסר את המסורת המקשרת את Scali לחוטי הזהב של הכהן הגדול ולסביליה של הצורפים מעידה עד כמה סיפורים אלו היו מצויים בפסגות העולם התורני המרוקאי [Torah-Box, Messas]. הצטלבות הפרשנויות — הסיציליאנית, הסביליאנית, המקצועית — סביב המוטיב הכהוני אינה פרי מקרה: היא מבטאת את האופן שבו משפחת כוהנים חושבת את זהותה עצמה, בשזרה יחדיו גיאוגרפיית הגלות והתפקיד הקדוש.

ההיסטוריה המתועדת באה גם לייסד וגם לאשש זיכרון זה. היא מאשרת את המציאות של בית רבני גדול, מחבר של שו"ת ומגדל דיינים, הנמנה עם המפורסמים שבמשפחות מרוקו [מלאח פאס]. היא מאשרת את ההשפעה המוסדית של המשפחה, מישיבת Oran ועד בתי הספר שנוסדו במאה העשרים [Toledano, 2003]. אך היא אינה יכולה לא לאמת ולא לשלול את הייחוס ל-Tsadok או את המוצא המדויק של השם, הנותרים בגדר מסורת. עושרו של עניין זה טמון בפער המוכר הזה — בין מה שמאמינים לבין מה שמוכיחים.

המסירה, לבסוף, היא החוט המנחה של כל ההיסטוריה המשפחתית. מדור כהוני לדור כהוני, מנמל מרוקאי לעיר אלג'ירית, ממלאח למטרופולין צרפתית — עשו Cohen-Scali מן הרצף של השם והידע את עיקרם. בכך הם ממחישים את מצוות הזיכרון היהודי — זכור — המצווה לשמור חי את הקשר עם הדורות שחלפו, גם כאשר ההיסטוריה המתועדת אינה יכולה לבסס את הכול.

משפחת Cohen-Scali מציעה את הדגם המופתי של משפחה כהנית גדולה ביהדות מרוקו, שמסלולה חובק כמה מאות שנים וכמה ארצות. שורשיה נטועים בכהונה ובייחוס הכהנים, ומובחנת היא בכינוי — סיציליאני, סביליאני או מקצועי — הטעון זיכרון, ונתנה למרוקו רבנים, דיינים ופוסקים שסמכותם, המעוגנת בשו"ת ובמפקדי המשפחות החכמות, השתרעה מ-Settat ועד Mogador [מלאח פאס; Centre Jacques-Berque]. השפעתה חצתה גבולות עם הישיבה ב-Oran שבראשה עמד David Cohen-Scali, כור מחצבת הלמדנות התלמודית באלג'יריה בראשית המאה העשרים [Toledano, 2003].

הגלות שבאה בעקבות עצמאות מרוקו פתחה פרק חדש: הענף הצרפתי, שבו נתחדשה הייעדה הקדומה של הדעת ברפואה, בהוראה ובספרות, מבלי שהתודעה הגנאלוגית תאבד. מרקמת הבגדים הכהנית המיוחסת ועד לקולמוסו של הסופר בן ימינו — חוט אחד עובר בתולדות הבית: חוט הספר והדבר.

הספר הגדול הזה ביקש, פרק אחר פרק, לשמור יחדיו את קפדנות הארכיון ואת כבוד הזיכרון המסור, תוך שהוא מבהיר בכל מקום את טיב הנאמר. הוא משאיר פתוחות את השאלות שהמקורות אינם מכריעים בהן — מוצאו המדויק של השם, הייחוס לכוהנים הגדולים של העת העתיקה — שכן דווקא בענווה האפיסטמית הזאת נבנית תולדות משפחה ישרות, ראויות לשושלת שהיא מהללת.