משפחת Cohen-Larok

היסוד Cohen מעגן את המשפחה בשכבה הקדומה ביותר של הזהות היהודית. התפקיד הכוהני, כפי שהוא מתגבש ביהדות ימי בית שני, מהווה עמוד השדרה של החיים הדתיים עד לאסון שנת 70. עבודותיו של Shaye Cohen על התקופה שמן המכבים ועד למשנה הראו כיצד יהדות העת העתיקה עיצבה את עצמה מחדש, לאחר אובדן המקדש, סביב מוסדות חדשים — בית הכנסת, הלימוד, סמכות החכמים — תוך שמירה על הזיכרון החי של ההבחנות הכוהניות [Shaye J. D. Cohen, From the Maccabees to the Mishnah, 1987]. הכוהן אינו מאבד את מעמדו: הוא מעביר אותו בירושה מאב לבן, דבר המסביר את התמשכותו של השם לאורך אלפי שנים בכל אזורי הגולה.

הגדרת גבולות היהדות, הקשר שבין ייחוס, מעשה ועמידה בקריטריונים הקהילתיים, שוחזרה ברגישות רבה על ידי אותו מחבר, המדגיש את ריבוי הקריטריונים להשתייכות בעת העתיקה [Shaye J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness, 1999]. ריבוי זה מאיר את טבעו של שם המשפחה: Cohen אינו רק שם משפחה מודרני, אלא משקע שמותי של מעמד ריטואלי. ניתן למצוא אותו, בגוונים אינסופיים — Cohen, Kohen, Kahn, Cahen, Coen, Kogan — בכל קהילות הגולה, האשכנזיות כסְפָרַדִּיּוֹת והמזרחיות. הצורה המורכבת Cohen-Larok משקפת תופעה מתועדת היטב: הוספת מגדיר לשם הכוהני — שם מקום, כינוי או שם אם — שנועד להבחין בין ענף אחד לבין המשפחות הרבות הנושאות אותו שם באותה עיר. נוהג ההבחנה השמותי הזה, הנפוץ במגרב כבעולם הספרדי, אִפשר למנוע בלבול בקהילות שבהן שם המשפחה Cohen היה נפוץ בעשרות משקי בית.

כדי להבין כיצד משפחה כהנית יכלה להתבסס במקום מסוים ולאמץ לעצמה שם, יש לשקול את ימי הביניים היהודיים הארוכים, שנחלקו בין ארצות האסלאם לנצרות. Mark Cohen תיאר בצורה מרשימה את מצבם השונה של היהודים תחת שתי שליטות אלה, והראה כי גורלן של הקהילות בארצות האסלאם, על אף נחיתותן המשפטית, היה שונה במידה ניכרת, ולעיתים קרובות טוב יותר, מזה שידעו בני עמם באירופה הנוצרית של ימי הביניים [Mark R. Cohen, Under Crescent and Cross, 1994]. במרחב העצום הזה התגבשו שתי המטריצות הגדולות שמהן יוצאות רוב משפחות הCohen: ספרד — חצי האי האיברי והמשכו המגרבי — ועולם האשכנזים.

אם המרכיב Larok מפנה, כפי שמציעה אחת ההשערות, לשם מקום מרוקאי אטלנטי או לשם ממוצא איברי, הרי שהשושלת תשתייך לאורביטה הספרדית. גירוש ספרד בשנת 1492 ולאחר מכן גירוש פורטוגל בשנת 1497 פיזרו את יהודי חצי האי לעבר המגרב, האימפריה העות'מאנית, איטליה והפרובינציות המאוחדות. רבים מן הגולים הללו שמרו על שמות בעלי מוצא טופונימי או אימצו אותם, שמות שהזכירו את עירם או אזורם — שיטה שהיתה הופכת את האטימולוגיה של Larok כנגזרת ממקום איברי או צפון-אפריקאי לאפשרות סבירה. אולם יש להיזהר: אין מקור תיעודי שניתן לעיין בו כאן ומאפשר לקבוע בוודאות את המסלול המדויק של ענף הLarok. לפיכך נשמר כמסגרת מבוססת את קיומם של זרמי ההגירה הגדולים הללו, וכהשערה מודעת לעצמה — את יישומם על שושלת מסוימת זו.

ההשערה המגרבית ראויה לפיתוח נפרד, שכן בצפון אפריקה היה לשם המשפחה Cohen אחד מריכוזיו הצפופים ביותר, ושם מוצאת המרכיב Larok את עיגוניו המסתברים ביותר. הנוכחות היהודית באלג'יריה, המוכחת מן העת העתיקה, עוקבה על פני שני אלפי שנים בידי Richard Ayoun ו-Bernard Cohen, שהדגימו את עומק השורשים ההיסטוריים של קהילות אלו ואת עושר חייהן הדתיים והכלכליים בטרם התקופה הקולוניאלית [Richard Ayoun & Bernard Cohen, Les Juifs d'Algérie. Deux mille ans d'histoire, 1982].

נקודת המפנה המכרעת הייתה הכיבוש הצרפתי שמשנת 1830 ואילך, ולאחריו צו Crémieux משנת 1870 שהעניק לאזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה. תהליך השילוב המשפטי הזה, מתחיו ורב-משמעויותיו, נותחו בידי אותם חוקרים בסינתזה שחיברו באנגלית על הקהילות היהודיות באלג'יריה תחת שלטון צרפת [Richard Ayoun & Bernard Cohen, The Jewish Communities of Algeria under French Rule, 1830-1962, 1991]. משפחת Cohen-Larok שהייתה מיושבת במגרב חוותה ממירה זו: מעבר ממעמד בני-חסות תחת השלטון המוסלמי למעמד אזרחים, צרפות הרישום האזרחי, חינוך ממוסד, ניידות חברתית.

בתוניסיה ניתן להבחין בתהליך דומה אך שונה בפרטיו. Claire Rubinstein-Cohen תיארה את מסלולה של הקהילה היהודית ב-Sousse על פני מאה שנים, מן המזרחיות אל המערביות, בין השנים 1857 ו-1957, ואיירה את התמורה התרבותית העמוקה שעברו יהודי המגרב במגעם עם המוסדות האירופיים, ובראשם כּלְיַאנְס אִיזְרָאֵלִית אוּנִיבֶרְסֵל [Claire Rubinstein-Cohen, Portrait de la communauté juive de Sousse, 2011]. גל ההתמערבות הזה — שנגע כאחד בשפה, בלבוש, בבית-הספר ובמנהגים — מהווה את הרקע הסביר של כל משפחה ספרדית-מגרבית הנושאת שם כגון Cohen-Larok בעידן המודרני.

מעבר למגרב הצרפתי, העולם הספרדי התפרש גם באימפריה העות'מאנית, שם מצאו גולי 1492 מקלט ושגשוג. Julia Phillips Cohen חקרה את האופן שבו יהודים ספרדים של האימפריה ניהלו משא ומתן על שייכותם לאזרחות האימפריאלית בעת החדשה, והפכו בדרכם לנתינים עות'מאנים נאמנים תוך שמירה על זהותם [Julia Phillips Cohen, Becoming Ottomans, 2014]. פרק זה מזכיר כי משפחת Cohen אינה ניתנת לצמצום לגאוגרפיה אחת בלבד: הפזורה הספרדית קשרה בין Salonique, Izmir ו-Istanbul לבין נמלי המגרב ולקהילות מערב אירופה.

ריבוי השייכויות הזה — דתית, קהילתית, אימפריאלית ולאחר מכן לאומית — מהווה אחד המאפיינים המבניים של ההיסטוריה היהודית המודרנית. המעבר מן ה-millet העות'מאנית לאזרחות, ממעמד ה-dhimmī למעמד צרפתי מאלג'יריה, מתאר מסלולים מקבילים שבהם משפחות בעלות שם זהה אך נבדלות זו מזו חוו גורלות שונים. עבור הלינאה Cohen-Larok, שמיקומה המדויק טרם נקבע, מסגרת זו מספקת את מגוון האפשרויות: השתלבות עות'מאנית, שילוב קולוניאלי צרפתי, או המשך פעילות ברשתות הספרדיות המערביות. כל אחת מן הדרכים הללו הותירה עקבות באונומסטיקה, במנהגים ובממורה המשפחתית, אך יישומן המדויק לענף זה נותר, במצב המקורות הנוכחי, בגדר השערה מנומקת ולא הוכחה ארכיונית.

שם המשפחה Cohen אינו רק סמן גנאלוגי: הוא קשור גם, בעידן המודרני, לאחת היצירות הפילוסופיות המרכזיות של היהדות החדשה. Hermann Cohen (1842–1918), מייסד האסכולה הנאו-קנטיאנית של Marbourg, גיבש תפיסה של היהדות כדת השכל. יצירתו הפוסתומית המרכזית קובעת כי את היהדות ניתן לקרוא כדת השכל השאובה ממקורות המסורה עצמה, המקשרת בין אתיקה לגילוי [Hermann Cohen, Religion de la raison tirée des sources du judaïsme, 1994]. התרגום וההפצה האנגלו-סקסונית של יצירה זו הבטיחו את קרינתה הבינלאומית בקרב פילוסופים ותאולוגים של המאה העשרים [Hermann Cohen, Religion of Reason out of the Sources of Judaism, 1972].

היקף השפעה זו ניכר גם בדיאלוג האינטלקטואלי המפורסם שניצב בין Cohen לבין הצעיר Franz Rosenzweig. Myriam Bienenstock שחזרה בעין חדה את הוויכוח הזה על הגות גרמנית ועל מקומה של היהדות במודרנה, ורילתה את הפוריות שבעימות בין הרציונליזם הקוהניאני לבין הגותו החדשה של Rosenzweig [Myriam Bienenstock, Cohen face à Rosenzweig, 2009]. אף שאין כל בסיס לקשור גנאלוגית את הלינאז' Cohen-Larok ל-Hermann Cohen — מי שהוא בכל מקרה בעל שם מפורסם אחד מבין נושאי שם אינספור — פרק זה מזכיר את הכבוד האינטלקטואלי הנלווה לשם המשפחה ואת האופן שבו חרת את רישומו בתולדות הרעיונות היהודיים בעידן המודרני.

התנועה הגדולה האחרונה שעיצבה את משפחות Cohen היא זו של ההגירות העכשוויות והאמנציפציה. Naomi Cohen חקרה את מפגש היהודים הגרמנים עם האמנציפציה ואת שילובם בחברה האמריקנית בין השנים 1830 ו-1914, תוך תיאור המתחים בין אינטגרציה לשמירת הזהות [Naomi W. Cohen, Encounter with Emancipation, 1984]. דינמיקה זו של אמריקניזציה נמשכה ביחס לציונות: אותה היסטוריונית עקבה אחר הדרך שבה התאקלמה התנועה הלאומית היהודית בהקשר האמריקני בין 1897 ל-1948 [Naomi W. Cohen, The Americanization of Zionism, 2003].

עבודות אלו מאירות, באנלוגיה, את גורלה הסביר של משפחה ספרדית-מגרבית במאה העשרים. הדה-קולוניזציה, ובמיוחד עצמאות אלג'יריה ב-1962, גרמה לגירוש המוני של יהודי צפון אפריקה לצרפת המטרופוליטנית, לישראל ולקנדה — שבר שאת נקודת סיומו ציינו Ayoun ו-Cohen בכרונולוגיה של ההיסטוריה שלהם על יהודי אלג'יריה [Richard Ayoun & Bernard Cohen, The Jewish Communities of Algeria under French Rule, 1830-1962, 1991]. לינייה Cohen-Larok שהשתרשה במגרב הייתה, על פי כל הסבירות, שותפה לגורל זה: עקירה, התיישבות מחדש, ועיצוב מחדש של הזיכרון המשפחתי בארצות חדשות. בתוך תנועה זו, שמות משפחה מורכבים רבים נשמרו כפי שהם כסימן מוצא, או שפושטו במגע עם הרשויות הקולטות.

בסיומו של מסלול זה, מתגלה הלינאז' Cohen-Larok כנקודת התכנסות של כמה היסטוריות יהודיות גדולות. המרכיב הראשון שבו, Cohen, מעגן אותה בארוך מכל — בלינאז' הכהני היוצא מאהרן, שמעמדו חצה את חורבן בית המקדש ואת כל הגלויות [Shaye J. D. Cohen, From the Maccabees to the Mishnah, 1987]. המרכיב השני, Larok, מכוון — בזהירות — לאזור הספרדי והמגרבי, בין אם יש לראות בו טופונים אטלנטי מרוקאי ובין אם שריד אִיבֵּרִי. בהיעדר רישום גנאלוגי מבוסס, ספר זה נקט בגישה של מסגור היסטורי: הוא שחזר את העולמות — הימי-ביניימי, המגרבי, העות'מאני, הפילוסופי, מעולם ההגירה — שבהם יכלה משפחה כזו להיווצר, לקבל את שמה ולמסור אותו הלאה.

מה שמבוסס שייך למסגרות הגדולות: ההתמדה של המעמד הכהני, מצב היהודים בין אסלאם לנצרות [Mark R. Cohen, Under Crescent and Cross, 1994], ההתמערבות של הקהילות המגרביות [Claire Rubinstein-Cohen, Portrait de la communauté juive de Sousse, 2011], והכבוד האינטלקטואלי של השם במחשבה המודרנית [Myriam Bienenstock, Cohen face à Rosenzweig, 2009]. מה שנותר בגדר ההסתברות או ההשערה נוגע ליישום המדויק של מסגרות אלה על ענף Larok, שהיסטוריתו הסינגולרית עודנה ממתינה לארכיון שיאשר אותה. הגרנד ליבר הנוכחי שואף להיות, על כן, מטריצה פתוחה: מסגרת מלומדת וישרה, המוכנה לקבל את תעודות מעמד האישי, את פנקסי הקהילות ואת עדויות המשפחה, שמחר יהפכו את הסביר למבוסס.