בְּשָׂמִים

בשקיעת היום השביעי, כאשר אור השבת דועך ומבשר את שיבתו של הזמן החול, גיבשה המסורת היהודית טקס מעבר עדין: ההבדלה, ה"הפרדה". בלב הטקס הזה תופס מקום ייחודי חפץ צנוע ואף על פי כן מפואר לא פעם — הבשמים, קופסת הבשמים. כלי מחורר, עשוי פעמים רבות בצורת מגדל, הוא מכיל את הבשמים שאותם מריחים כדי לסמן את המעבר בין הקודש לחול. קופסת פיליגרן כסף עדינה זו שימשה להעברת הבשמים הריחניים בתפילת ההבדלה, הטקס המסמן את סיומו של השבת.

החפץ מרכז בתוכו כמה שכבות של משמעות: ליטורגית, מיסטית, אמנותית וחברתית. הוא משמש בה בעת ככלי פולחן וכיצירת צורפות, כעד לדבקות אינטימית וכמדד מעמדה של קהילה. הספר שלפנינו מבקש לשרטט את תולדותיו של חפץ מורשת זה, ממקורותיו התלמודיים ועד לגלגוליו האירופיים, תוך הבחנה קפדנית בין מה שנשמר בארכיון המבוסס, מה שהועבר במסורת, ובין החיתוך הפורה של השניים. שכן הבשמים הוא מאותם חפצים שבהם הזיכרון הרוחני והתיעוד ההיסטורי משיבים זה לזה קולות בלא שיחפפו תמיד, ומזמינים את ההיסטוריון לקריאה מדוקדקת ומורכבת [Encyclopaedia Judaica].

השימוש בבשמים בטקס ההבדלה שייך למסורת עתיקה שמקורותיה בראשית המאות הראשונות לספירה. טקס ההבדלה נוצר כנראה בתקופת בית המקדש השני (516 לפנה"ס – 70 לספירה), כאשר חכמי ישראל ביקשו לקבוע דרך רשמית לסמן את מוצאי השבת. הטקס כולל מספר ברכות המלוות בפעולות מסוימות. הוא נפתח בקריאת פסוקים נבחרים מישעיהו, מהתהילים ומאסתר, ולאחריהם ארבע ברכות רצופות — כל אחת מלוּוה בפעולה ייחודית — שלוש מהן נאמרות על היין, על הבשמים ועל האור, והרביעית מהללת את הקדוש ברוך הוא.

ברכת הבשמים, בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים ("בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים"), היא הרגע שבו הבְּשָׂמִים תופסים את מקומם המרכזי. מברכים על ריח הבשם בנוסח "בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים", בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים. החומרים המשמשים לכך מגוונים אך מושרשים במנהג. ציפורן וענפי הדס נפוצים בשימוש בדרך כלל, אולם כל בשם או צמח בעל ריח נעים כשר לכך; בבתים רבים יש קופסת בשמים המיועדת לאחסן את אבשמי ההבדלה. גם מקלות קינמון נפוצים כבְּשָׂמִים בטקס ההבדלה.

ההלכה מגדירה אף היא את בחירת החומרים. בשמים שאינם מיועדים להפיק ריח טוב אלא להסיר ריחות רעים — כגון מטהרי אוויר הנמצאים בחדרי שירותים — אין להשתמש בהם כבְּשָׂמִים; לדעת פוסקים רבים, אין מברכים עליהם. הבחנה זו מגלה עד כמה הפעולה החושית-הריחית נתפסת כמעשה של הבחנה ושל בינה, המשך ממשי לרוח ההבדלה המפרידה בין הקדש לחול [שולחן ערוך רי"ז:ב].

המחווה של הרחת הבשמים אינה מצטמצמת להנאה חושית בלבד; שורשיה נטועים בספקולציה תיאולוגית עשירה על הנשמה יתרה. הנשמה יתרה — "הנשמה הנוספת" — מציינת אמונה עממית לפיה כל יהודי מקבל נשמה נוספת מכניסת כל שבת ועד צאתה. אמונה זו מקורה במאמר תלמודי (ביצה טז ע"א): ריש לקיש לימד כי בערב שבת הקדוש ברוך הוא נותן לאדם נשמה יתרה.

עזיבתה של נשמה זו, עם מוצאי השבת, היא שמניעה את השימוש בבשמים. עם כניסת כל שבת, נשמתו של כל יהודי מתעלה בנוכחות נשמה יתרה — ממד רוחני נוסף, "נשמת השבת"; עם צאת השבת והגעת שבוע עבודה חול חדש, נשמה יתרה זו פורשת ומותירה אחריה עצב. הריח בא אז להביא נחמה. אנו מריחים את הבשמים במסגרת ההבדלה, מתענגים על ניחוח מתוק כדי לנחם את הנשמה הנותרת בנו, עם פרידתה של נשמתנו הנוספת.

פרשנות זו, שבה הארכיב התלמודי נפגש עם המסורת המיסטית המועברת מדור לדור, ממחישה את טבעם ה"צומתי" של הבשמים. על פי אמונות מסוימות, הנשמה יתרה — הנשמה הנוספת שכל יהודי מקבל בשבת — פורשת בעת ההבדלה, והבשמים נועדו להחיותנו לאחר אובדן זה. חוש הריח, המוניטין שלו כחוש הרוחני ביותר במחשבה היהודית מפני שאינו מעניק כל הנאה חומרית ישירה, הופך כך לאמצעי הנבחר של נחמה זו [Chabad.org; Encyclopedia.com].

אם ברכת הבשמים עתיקת יומין היא, הרי שהכלי המאכסן אותם עבר תולדות צורניות נבדלות ומאוחרות יותר. צורת המגדל, שנעשתה לסמל מובהק, לא הִתְבַּסְּסָה אלא בעת החדשה. בחוגים האשכנזים נטלה קופסת הבשמים צורות מגוונות — מן הפרח ועד לרכבת מזוערת — אולם הנפוצה שבהן, החל מן המאה השש-עשרה בערך, הייתה צורת המגדל, שהושפעה מבחינה סגנונית מן האדריכלות המקומית.

התפשטות זו מתבהרת עם השתלשלות הדורות הבאים. צורת מגדל הבשמים של ההבדלה, שנוצרה מתישהו במאה השש-עשרה, זכתה לפופולריות גוברת ברחבי אירופה במאה השמונה-עשרה, ושמרה על מתכונת דומה למדי מאז ועד ימינו, עם כנה ותא לבשמים. הכסף, ובמיוחד מלאכת הפיליגרן, הִתְבַּסֵּס כחומר המועדף לכלים עדינים אלה, שלעיתים קושטו באבנות יקרות ואלמוגים [Spertus Institute].

הצורפות הרוסית של המאה התשע-עשרה מציעה דוגמאות מרהיבות לעידון זה. מגדל בשמים זה יוצר ברוסיה בין השנים 1892–1894 לערך; הוא נושא קבושון אלמוג בראשו ושלושה נוספים סביב הבסיס, וכן פרטי עיצוב מעובדים בקפידה המציגים דמויות רבניות אוחזות כלי נגינה. חפצים שכאלה, המשתמרים כיום במוזיאונים הגדולים, מעידים על הנצחתה ועל תחכומה של צורת המגדל ברחבי מרכז אירופה ומזרחה [Metropolitan Museum of Art].

מדוע המגדל? השאלה הזינה השערות רבות, הנעות בין פרשנות סמלית להסבר חומרי. הקריאה הרווחת ביותר קושרת את הצורה לבניינים האזרחיים והמגננתיים של העיר האירופית בימי הביניים — מגדלי פעמונים, מגדלי שמירה, בתי עירייה — שאותם העתיקו הצורפים היהודים לאמנותם הטקסית [Jhom.com]. המגדל יעורר אז את המצודה הרוחנית, או את פסוק המשלים הרואה בשם האלוהי מגדל עוז אשר אליו ירוץ הצדיק.

ברם, המחקר העדכני הטיל ספק בכמה יחסי מוצא בטוחים מדי. מחקר שפורסם בArs Judaica מציע קריאה מחדש של ההקשר החומרי של סוף ימי הביניים. יש למקם את קופסת הבשמים בצורה האדריכלית בהקשר של תרבות חפצי הבית של סוף ימי הביניים. חפץ ששמור פעם בבית הכנסת של Friedberg ממחיש עבודת בחינה ביקורתית זו. קופסת הבשמים נכללה בשני קטלוגים של אמנות טקסית יהודית מאזורי Hesse ו-Nassau, שפרסם Rudolf Hallo בראשית המאה העשרים, מה שהפך אותה לנושא לתשומת לב מלומדת.

אותו מחקר מזהיר מפני ייחוסים למפרע, ובפרט מהרעיון בדבר מוצא ספרדי ימי-ביניימי של מגדל הבשמים. אין כל ראיה שמגדלי בשמים שימשו אי פעם בטקסי הבדלה בספרד לפני הגירוש; גם אין זו מנהג הקשור לקיום הדתי הספרדי המודרני, ושימוש הספרדים בענפי הדס במקום בשמים היה ידוע ומוכר. הדיון נותר פתוח, וההיסטוריון חייב להכיר בו חלק מניח של ספקולציה עריכתית [Ars Judaica, 2023].

אם המגדל שולט בדמיון, הוא רחוק מלמצות את היצירתיות שגילו הקהילות היהודיות. קופסת הבשמים הייתה קרקע ביטוי אמנותי מועדפת, שבה חמירות ליטורגית ושנינות שכנו זו לצד זו ברצון. תרבויות יהודיות רבות התייחסו לקופסה המכילה בשמים כאל חפץ אמנות, הזדמנות למלאכת יד מפוארת ולעיתים קרובות שובבת.

המאה התשע-עשרה האירופית ראתה לפרוח צורות בלתי צפויות. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ידעו הקהילות היהודיות האירופיות אופנה של חפצים משעשעים. הבשמים לבשו דמויות של פירות, פרחים, דגים, טחנות רוח ואף קטרים, ושיקפו הן את הטעמים הדקורטיביים של התקופה והן את הטכניקות התעשייתיות החדשות. גיוון זה מראה שהחפץ, תוך כדי שנשאר עוגן בתפקידו הטקסי, ליווה את התמורות החומריות והאסתטיות של העולם הסובב אותו [Posen Library].

גמישות צורנית זו מבדילה גם בין המרחבים התרבותיים. בעוד שהמרחב האשכנזי הכפיל את הכלים המעוטרים, העדיפו מסורות ספרדיות מסוימות שימוש ישיר בענפים ריחניים, ובמיוחד ההדס (hadas), מבלי להזדקק בהכרח לכלי מורכב. הבשמים כחפץ מיוצר הוא אפוא, בחלקו, פרי של היסטוריה תרבותית ספציפית, ולא נתון אוניברסלי ובלתי משתנה של הטקס [Ars Judaica].

הפך לפריט אספנות ושימור, הבשמים זכו לתשומת לב מוזיאלית וביבליוגרפית נרחבת, המבטיחה את העברתם לדורות הבאים מעבר לשימוש הפולחני בלבד. המוסדות הגדולים שומרים דוגמאות מייצגות: מוזיאון Metropolitan Museum of Art שומר מגדל תבלינים רוסי, מכון Spertus שומר קופסה בעבודת פיליגרן כסף, ואוניברסיטת Michigan שומרת מגדל מכסף סטרלינג בגובה 8.5 אינץ', בצורת מגדל עם דגל על ראשו, ממקור רוסי, המסווג בין קופסאות הבשמים ופריטי הפולחן היהודי.

הספרות המלומדת לוותה את תהליך ההנחלה המורשתית הזה. ספר העיון שערכה Marilyn Gold Koolik, Towers of Spice: The Tower-Shape Tradition in Havdalah Spiceboxes, יצא לאור בירושלים על ידי Israel Museum בשנת 1982. אליו נוספים עבודות שהוקדשו לתחרויות ולאוספים, כגון הכרך שנערך לרגל פרס ה-Judaica על שם Philip and Sylvia Spertus, שתרמו לתיעוד ולהאדרת פריט זה [Judaica Index].

כך ממשיכים הבשמים לנהל קיום כפול: הם נותרים כלי חי של ההבדלה בבתים אין-ספור, ובה בעת מתבססים כעד מורשתי הנחקר, המוצג והמתועד. דואליות זו — שבין שימוש לשימור, שבין אינטימיות ביתית למוסד מוזיאלי — מבטיחה את קיומו לאורך זמן של פריט שבו משתזרים החושי והקדוש [Israel Museum ; Spertus Museum].

בסיומו של מסע זה, הבשמים מתגלה כחפץ בעל צפיפות מרשימה, שבו מתכנסות היסטוריות אחדות. תולדות הליטורגיה, בראש ובראשונה, השרשות בטקס ההבדלה ובברכת הבשמים, שמקורותיהם חוזרים ככל הנראה לתקופת בית המקדש השני. תולדות המיסטיקה, לאחר מכן, הקשורות לניחומה של הנשמה השכולה מחברתה השבתית, הנשמה יתרה. ותולדות האמנות, לבסוף, שחתמה עליהן פריחת צורת המגדל מן המאה השש-עשרה ואילך, ועמה הממציאות הנפלאה של הצורפים האירופאים.

ההיסטוריון יזכור בעיקר את הצורך להבחין בין הרשמים השונים: בין מה שהארכיון מבסס — התפשטות המגדל, הפריטים המתוארכים, הקטלוגים —, בין מה שהמסורת מוסרת — משמעות הריח והנשמה היתרה —, ובין מה שהמחקר עדיין משער, כגון המקור המדויק של הצורה האדריכלית. הספק המוצהר הזה, רחוק מלהחליש את החפץ, חושף את עושרו: הבשמים הוא פחות תשובה סגורה ויותר מקום זיכרון שבו נושמים, עם כל מוצאי שבת, מאות שנות דבקות ויופי [Encyclopaedia Judaica ; Ars Judaica].