רִמּוֹנִים
בין התכשיטים המעטרים את ספר התורה בליטורגיה של בית הכנסת, תופסים הרימונים מקום מיוחד במינו, הן בשל תפקידם והן בשל עושרם הסמלי של שמם. המונח העברי רִמּוֹנִים (rimonim, יחיד: rimon) פירושו המילולי "רימונים", והוא מציין קישוטים של כסף או זהב המוכתרים על קצוות העצים עליהם נגלל ספר התורה. עצים אלה, הנקראים בעברית עצי חיים, זוכים כך לעיטור ההופך את הכלי הפולחני ליצירת מופת של הצורפות הקדושה.
הכינוי על שם הפרי אינו מקרי. שמם העברי "רימונים", או לעיתים נדירות יותר תַּפּוּחִים, נובע ככל הנראה מצורתם העגלגלה המקורית, הדומה לצורתו של פרי, שמנעה מן העצים להיבלע בתוך הגליל. על מקור פונקציונלי זה נוסף עומק רוחני עמוק: במסורת היהודית, הרימון הוא פרי עתיר משמעות. מקובל כי הרימון מכיל 613 גרגרים, כנגד 613 המצוות שבתורה; ייעודם הטקסי להזכיר ליהודים את חובתם לקיים את המצוות.
חיבור זה מבקש לשרטט את ראשיתם, התפתחותם הטיפולוגית ומשמעותם של הרימונים, ממקורותיהם המקראיים ועד לסדנאות הצורפות של קהילות הגולה הגדולות. הוא נשען על הפריטים העתיקים ביותר ששרדו, על מקורות טקסטואליים מוסמכים ועל עבודות המחקר המוזיאוגרפי העדכני, תוך הבחנה קפדנית בין מה שהארכיון מבסס, מה שהמסורת מעבירה ומה שנותר בגדר השערה.
הבנת הריפ"ו מחייבת לחזור אל הטקסט המכונן שממנו נגזר, אם לא הצורה, הרי לפחות האוצר הסמלי. המוטיב הכפול של הרימון והפעמון נלקח ישירות מתיאור בגדי הכהן הגדול בספר שמות. ספר שמות (שמ' כ"ח, ל"א–ל"ה) מפרט: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. (…) וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב."
קטע זה מן הכתובים מאיר אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הרימונים שבאו אחריו: נוכחות הפעמונים. הפעמונים הקטנים, התלויים ממגדלוני הפינות של הרימונים, שכיחים בגמרים המאוחרים יותר ומחקים את אלה שהיו קשורים למעיל הכהן הגדול במקדש ירושלים. כך, כאשר הספר מובל בתהלוכה בבית הכנסת, צלצול הפעמונים מחיה מחדש את הזכרון השמיעתי של עבודת המקדש. הפעמונים הבטיחו שכל אחד ישמע את תנועות הכהן הגדול במקדש; הפעמונים והרימונים התלויים מן הגמרים מזכירים את מוטיב בגדי הקודש של הכהן, ומאפשרים אף לגמרים עצמם להישמע בעת שנושאים אותם בתהלוכה בבית הכנסת.
הצומת שבין מסורת הפרשנות לבין התרבות החומרית ברור כאן לחלוטין: הצורף מתרגם לכסף את שהטקסט קובע באריג. הרימון, פרי השפע ודימוי המצוות הרבות לאין ספור, נעשה לראשו הנראה לעין של הספר; הפעמון מכפיל את משמעותו בהוסיפו עליה את הממד הליטורגי של הקול. בהתלכדות זו מוצאים הרימונים את זהותם המושגית, עוד בטרם נתגוונו צורותיהם בעקבות בתי הספר האזוריים השונים.
מעבר לממד הסמלי, הריאמונים ממלאים צורך מעשי. ה-Torah finials, או ריאמונים, הם תכשיטים מכסף או מזהב המעטרים את קצות העמודים העליונים (עצי חיים) של ספר תורה. מונחים בראש הידות, הם מונעים מהן להיבלע בתוך עובי קלף הגלילה, ובה בעת מכבדים את הגליל בעדי תכשיט יקר.
מן הבחינה הטכנית, מלאכת ייצורם כפופה לאילוצים מדויקים. לא אחת מקושטים הריאמונים בפעמונים קטנים ומגלים עידון מלאכה רב. המבנה הפנימי נענה לדרישות משקל ואיזון: הריאמונים עשויים בדרך כלל חלולים, לפחות בחלקם התחתון, ומגולפים ברובם מכסף, אם כי ארז ועצים ריחניים אחרים משמשים לריאמונים פחות יקרים. בחירת העץ הבשום אינה מקרית: היא מביאה לקהילות צנועות ממד חושני של ריח, במקום שבו הכסף מעדיף הדר וצליל.
הכסף נותר בכל זאת החומר המועדף, בשל גמישותו והוד הקדושה שהוא מעניק לפריט המקודש. יצירות היוקרה משלבות מספר טכניקות — ריפוס, חריטה, יציקה ופיליגרן — ולעיתים משובצות באבנים יקרות. כך, הזוג הסיציליאני השמור במיורקה משלב כסף, אבנות חצי יקרות ואלמוג, ומדגים את עוצמת האמצעים שגויסו למען כלי פולחן אלה. הפונקציה המבנית, הדרישה הסמלית והמופת הטכני משתלבים אפוא בפריט אחד, שצורתו תשתנה מאוד בהתאם לאזורי התרבות השונים.
אחד מן המכלולים המרשימים ביותר של רימונים עתיקים מגיע מסיציליה של ימי הביניים, וסיפורם מרכז את תהפוכות הגלויות הים-תיכוניות. מדובר בזוג רימונים עם עמודיהם, סיציליה, מתוארכים למאה ה-XV עם תוספות משנת 1496, עשויים כסף, אבנות חצי-יקרות ואלמוג, גובהם 170 × 10 ס"מ, ומוחזקים ב-Museu d'Art Sacre de Majorque. פיניאלים אלה מגיעים מקהילה יהודית סיציליאנית מסוימת: הרימונים מן המאה ה-XV, שמקורם בבית הכנסת של Cammarata שבסיציליה, לפני 1493, שמורים כיום באוצר הקתדרלה של Palma de Majorque שבספרד.
פריטים אלה מעידים על גרסה טיפולוגית מרכזית. בעוד שרימונים רבים הם בעלי צורה עגולה, ככל הנראה בשל משמעות המילה העברית רִמּוֹן, זוג זה מן ימי הביניים אימץ את צורת המגדל, שנהגה לעורר את ירושלים של מעלה אצל יהודים ונוצרים כאחד מן התקופה הביזנטית הקדומה. פרי הרימון מפנה כאן את מקומו לרימון-אדריכלות: הצריח המחורר, המוכתר בפעמונים, הופך את הקישוט לדמות העיר הקדושה.
סיפורם של רימונים אלה ממחיש את פיזור החפצים בעקבות הגירוש. גירוש היהודים מכל השטחים הספרדיים בשנים 1492–1493 גרם למעבר חפצים מידיים יהודיות לידיים נוצריות; שני הפיניאלים הללו נמכרו בסיציליה, ודרך שרשרת של סוחרים ואנשי כמורה הגיעו לקתדרלה של Palma, שם שולבו בליטורגיה הנוצרית המקומית — תהליך שנמשך עד המאה ה-XX. החפץ היהודי הופך כך למיכל עצמות נוצרי: אותו ארטפקט חוצה גבולות בין-דתיים, שומר על תפקידו כקישוט קדוש תוך שהוא עובר לקהילה אחרת.
הכתובת שעליו מאשרת את מקורו עד תום. בה נקרא ראשי התיבות של שם האל (ייי) והאזכור «הרמנים», ואילו הנוסח ההקדשתי קֹדֶשׁ לַיהוָה — «קדוש לאדון» — מכריז כי החפץ מוקדש לאדון ושהמלאכה בוצעה לכבודו, כתובת המופיעה על חפצים טקסיים יהודיים רבים.
אם סיציליה של ימי הביניים הורישה לנו את הרימון-המגדל, הרי שהמאות הבאות ראו פריחה של גיוון יוצא דופן בצורות, ייחודי לכל מרכז ומרכז בגולה. איטליה של העת החדשה מציגה בעניין זה שיא של ממש. המוזיאון Metropolitan Museum of Art שומר על זוג ונציאני חתום בידי Andrea Zambelli, המכונה "L'Honnesta", שעושרו האיקונוגרפי ראוי לתשומת לב מיוחדת. יוצאים מן הכלל בגודלם ובנדירות חומרם, Torah finials אלה הם שרידים נדירים של כספית איטלקית מן המאה ה-18 ועדות לוירטואוזיות האמנותית של הצורפות הוונציאנית.
רימונים ונציאניים אלה ממחישים תוכנית עיטורית בעלת מורכבות רבה, הסובבת סביב בגדי המקדש וכליו. מצלחת לצלחת ניתן למצוא את רכיבי לבוש הכהונה: חושן הכהן הגדול, שסופו התחתון מעוטר במוטיב המחליף בין פעמונים ורימונים בהתאם לתיאור המקראי בשמות כ"ח, 34, פעמונים המבטיחים שישמעו את תנועות הכהן הגדול במקדש; המצנפת שנשאו הכהנים; הכתונת הנזכרת בשמות כ"ח, 4; והמכנסיים שהכהנים לבשו תחת כתנותיהם, המתוארים בשמות כ"ח, 42. הצורף הופך כך את הרימון לקטכיזם חזותי ממש של עבודת המקדש, שבו כל פרט מפנה אל הטקסט הקדוש.
גיוון צורני זה משקף את שורשיהן של הקהילות בהקשריהן האמנותיים המקומיים. הצורה העגולה, הנאמנה למשמעותו הראשונית של השם, נשארה נפוצה באזורים רבים; הצורה הארכיטקטונית, שירשה מימי הביניים הים-תיכוניים, נמשכה בבתי המלאכה של מרכז אירופה ומזרחה בדמות מגדלים מדורגים; ואילו הצורפות האיטלקית, ספרדית ואשכנזית כאחד, פיתחה גישות עיטוריות משלה, מן הפיליגראן ועד לאוצר המוטיבים הפיגורטיביים. בתוך ריבוי זה, שתי קבועות עוברות דרך כל האסכולות: הפנייה אל הרימון ונוכחותם הקולית של הפעמונים — חתימות משותפות לכל רימונים.
בסיום המסע הזה, הריִמּוֹנִים מתגלים כנושאי עומק סמלי העולה על תפקידם הראשוני. הרימון, ראשית כול, מרכז בתוכו אידיאל דתי. המילה ריִמּוֹנִים פירושה "רימון", פרי חשוב ביותר בתרבות היהודית. הזיקה המסורתית בין גרעיניו לבין מצוות התורה, המועברת על ידי המסורת הרבנית, הופכת את הקישוט לתזכורת תמידית של הדת: מקובל לומר כי הרימון מכיל 613 גרעינים, כנגד 613 המצוות שבתורה, ותפקידם הטקסי של הרימונים הוא להזכיר ליהודים את חובתם לקיים את המצוות.
הפעמוניות, לאחר מכן, מקשרות בין החפץ לבין זיכרון הכהונה. הריִמּוֹנִים נושאים לרוב פעמונים, המזוהים בדרך כלל עם אהרן, אחי משה וכהן הגדול הראשון של ישראל בתורה. כך הופך הפינאל לגשר של זיכרון בין בית הכנסת של היום לבין המקדש שחרב: בכתרו את הספר, הוא מחדש, בצורה מרוכזת, את הליטורגיה הכוהנית, ומקנה להוצאת ספר התורה ממד חזותי ושמיעתי כאחד.
לבסוף, הריִמּוֹנִים הם חפצי זיכרון קהילתי. דוגמת הפינאלים של Cammarata, שעברו מידיהם של יהודי סיציליה לאוצר של קתדרלה ספרדית, מראה כיצד קישוטים אלה שורדים את הקהילות שיצרו אותם, ונעשים העדים החומריים האחרונים לנוכחות יהודית שנמחתה בגירוש. בנקודת ההצטלבות שבין המסורת המועברת ובין הארכיון השמור, הם מגלמים את התמדתה של תרבות דרך חפציה — אף כשחפצים אלה מחליפים ידיים, תפקיד או מקום פולחן.
הריימונים מרכזים, בחפץ קטן של כמה עשרות סנטימטרים, מספר שכבות של משמעות והיסטוריה. תכשיטים פונקציונליים המעטרים את עמודי המגילה, שמם כבר טומן בחובו את הרימון, הפרי-הסמל של שפע המצוות; בפעמוניהם הם מאריכים את הזיכרון הקולי של עבודת הכהונה המתוארת בספר שמות. צורתם, פעם עגולה ונאמנה לפרי, פעם מוגבהת כמגדל לדמותה של ירושלים של מעלה, מעידה על כושר ההמצאה של הצורפים היהודים לאורך הדורות והגלויות.
בחינת העדים העתיקים ביותר ששרדו — ובראשם הזוג הסיציליאני מהמאה ה-XV — מאשרת הן את קדמות הצורה והן את ניידותם של חפצים אלה, המסוגלים לחצות גבולות עדתיים בעקבות התהפוכות ההיסטוריות. מבתי המלאכה הוונציאניים של המאה ה-XVIII ועד לפינאלים הצנועים מעץ מבושם של הקהילות הדלות, הריימונים מגלים עיקרון אחד באלף גוונים. הם נשארים, עבור ההיסטוריון כמו עבור המאמין, אחד החפצים הרהוטים ביותר של המורשת היהודית: בצומת שבין הטקסט, הפולחן, האמנות והזיכרון.
