נרבונה

בלב Septimanie, על הדרך שקישרה את Italia להיספניה, תפסה Narbonne לאורך כל ימי הביניים מקום נכבד בגאוגרפיה הרוחנית של יהדות המערב. עיר בירתה לשעבר של Gaule narbonnaise, נמל וצומת מסחרי, ראתה העיר את שגשוגה של קהילה יהודית שקרינתה חרגה הרבה מעבר לחומות Languedoc. כבר במאה השתים עשרה הייתה Narbonne אחד המרכזים העיקריים של המדע היהודי; חכמיה ו"גדוליה" של Narbonne מוזכרים תכופות בחיבורים התלמודיים. לפי Abraham ibn Daud מ-Tolède, תפסו מקום הדומה לזה של ראשי הגולה שבבבל.

מה שמייחד את Narbonne מכל קהילות הדרום נעוץ במוסד שאין לו אח ורע ממש במערב: מעלת הנשיא, הנסיך היהודי המיוחס לשושלת בית דוד, שנושאיו הקימו שושלת מקומית. סביב דמות זו התגבשה אגדה עיקשת, השוזרת את Charlemagne, את חליפי המזרח ואת הבטחת הגאולה של מלכות שתיבנה מחדש. הספר שלפנינו נועד לפרום את ההיסטוריה מן האגדה, לשרטט את גדולתה האינטלקטואלית של האקדמיה הנרבונית ולעקוב אחר הקהילה עד לשקיעתה בצל גירושי המאה הארבע עשרה.

הנוכחות היהודית בNarbonne שורשיה נטועים בשלהי העת העתיקה. יהודים התיישבו בה כבר במאה החמישית. מיושבים בעיר שעוד נשאה את חותם מורשתה הרומית, הם השתתפו במסחר הים-תיכוני שהפך את Narbonne לנמל פעיל בין Italy, Spain לפנים-הארץ הגאלי [Jewish Encyclopedia].

הדו-קיום עם השכנים הנוצרים היה, על פי רוב, שלוו, אף כי חצוהו מתחים קנוניים. היהודים חיו בעיקרו של דבר בהסכמה עם שכניהם הנוצרים, אם כי בשנת 589 הטיל עליהם מועצת Narbonne הגבלות. צעד מועצתי זה משתלב במדיניות הכנסייה הוויזיגותית, שריבתה במאות השישית והשביעית תקנות מפלות כלפי הקהילות היהודיות במלכות. מצבת הקבר היהודית מNarbonne, המתוארכת למאה השביעית ונושאת כתובת תלת-לשונית, נותרת אחד העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר לנוכחות יהודית בגאליה [Encyclopaedia Judaica].

התבססות הקהילה בSeptimanie — ארץ גבול שנויה במחלוקת בין Wisigoths, Franks ולימים מוסלמים — הכשירה את הקרקע למעמד מיוחד. בעת הכיבוש הערבי-ברברי בראשית המאה השמינית, ולאחר מכן הכיבוש מחדש הפרנקי, נמצאה האוכלוסייה היהודית בNarbonne שזורה בתוך המשחקים הפוליטיים של אזור-צומת, דבר שיזין לימים את הנרטיב בדבר חסד המלכות שנחל עליה.

סביב הכיבוש הפרנקי של Narbonne, באמצע המאה השמינית, מתגבש הנרטיב המכונן של הכבוד הנסיכותי. על פי מסורת ימי-ביניימית, Charlemagne, מתוך הכרת תודה ליהודי Narbonne על תפקידם בכיבוש העיר מחדש, העניק להם זכויות יתר ייחודיות. בראש זכויות אלו ניצבה הזכות יוצאת הדופן להיות בעלי מנהיג עצמאי נושא תואר הדומה למלכותי.

האגדה קיבלה ממדים ניכרים במקורות ימי הביניים. הנרטיב מספר את האגדה — המוכרת ממספר מקורות ימי-ביניימיים — של ממלכה יהודית בצרפת של המאה השמינית. המלכים הפרנקים ביקשו כביכול שיהודי ממוצא אצילי יעמוד בראש הקהילה; אותו אדם היה Rabbi Makhir, חכם בבלי מפורסם שהובא ל-Narbonne כדי לייסד בה בית מדרש לתלמוד. על פי הנרטיב, Makhir היה נשיא — בעברית נָשִׂיא — מצאצאי בית דוד, וכבן למשפחה המלכותית היהודית יכול היה לתבוע לעצמו עמדה מכובדת זו.

ההיסטוריוגרפיה המודרנית מבחינה בזהירות בין הממד הסמלי לבין העובדתי. ההיסטוריון Gérard Nahon ממקם נרטיב זה בצד המסורת, שבה ההיסטוריה הופכת לאגדה, והאגדה — לפוליטיקה. אותה זהירות מצויה גם במחקר הקלאסי על הרבנות בימי הביניים: Charlemagne אישר — סמל יותר מאשר עובדה היסטורית — את זכויותיו ומעמדו של נשיא Narbonne, והושיב את Kalonymos מ-Lucques ברינוס. כך, בין אם נשענת על גרעין של אירועים ממשיים ובין אם לאו, האגדה הקרולינגית שימשה לפני הכול לייסד בזכות ובזיכרון את סמכותו של הבית הנסיכותי הנרבוני.

החל מהמאה ה-11, הפך תואר הנשיא בנרבון לנחלתה הבלעדית של לינאה אחת. המאפיין הבולט בנרבון הוא שתואר הנשיא היה שמור אך ורק למשפחת מנהיגי הקהילה, שטענה לייחוס מזרע המלך דוד, כלומר מהמלוכה המקראית. תביעת הייחוס הדוידי הקנתה לכבוד זה צביון ייחודי, הנמצא בנקודת ביניים שבין תפקיד קהילתי לבין תקווה משיחית.

האופי המיוחד של מוסד זה לא נעלם מעיני ההיסטוריונים. השימוש בתואר זה בנרבון, מן המאה ה-11 ועד ראשית המאה ה-14, מהווה תופעה שונה בשל תוכנה הפרטיקולרי, עד כי יש לראותה כמקרה sui generis. משפחת הנשיאים, המזוהה עם בית Kalonymos, מילאה תפקיד של סמכות מוכרת הן על ידי הקהילה והן על ידי השלטון הסניורי של העיר.

מעמדם של הנשיאים השתקף אף בטופוגרפיה העירונית. הקהילה היהודית בנרבון נחלקה מבחינה טופוגרפית לשתי קבוצות: האחת, שהיוותה את עיקרה, וכללה את חצר הנשיאים ואת מבני בית המדרש, הייתה כפופה לסניוריה הוויקונטית, ואילו התושבים היהודים ברובע הצפוני החדש, Belvèze, השתייכו לסניוריה הארכיבישופית. חצר הנשיאים יצרה אפוא מוקד מוסדי של ממש, המקשר את ממשל הקהילה עם שתי הסניוריות שחלקו ביניהן את העיר. מבין הנשיאים הידועים, המקורות מזכירים את Kalonymos ben Todros, שפעל במחצית השנייה של המאה ה-12 [Jewish Encyclopedia].

גדולתה של Narbonne אינה נמדדת בכבוד נשיאיה בלבד, אלא גם בזוהר בית מדרשה. העיר הפכה לאחד ממרכזי הלימוד היהודי המרכזיים במערב, מתחרה בישיבות הגדולות של המזרח. על פי Abraham ibn Daud, חכמיה תפסו מעמד הדומה לזה של ראשי הגולה בבבל — שיפוט המעיד על היוקרה המוכרת שנלוותה להוראה הנרבונית.

רשימת החכמים שלימדו בה מצייר פנתאון של ממש של הבקיאות המימי-ביניימית. Moshe ha-Darshan, במאה האחת-עשרה, עמד בראש ישיבת Narbonne; יצירתו הפרשנית וההומילטית הפרתה את ספרות המדרש לדורות. במאה שלאחריה נשארה האקדמיה פורחת: Rabbi Moshe ben Yosef עמד בראש האקדמיה התלמודית של Narbonne במאה השתים-עשרה, ו-Kalonymus ben Todros, שנפטר בסביבות שנת 1194, היה רב פרובנסאלי שהצטיין ב-Narbonne במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה.

לדמויות אלו מצטרף הנצר הגדול של הפוסקים: Abraham ben Isaac מ-Narbonne, המכונה Rabad II, מחבר Sefer ha-Eshkol ונשיא בית הדין הרבני (אב בית דין), שסמכותו ההלכתית פרצה שביל בכל דרום צרפת [Encyclopaedia Judaica]. התרבות הנרבונית לא הצטמצמה כלל לתחום הדתי בלבד. Bonfilh, טרובדור יהודי, היה יליד העיר — עדות לשילובם של יהודי Narbonne בחיי השירה האוקסיטנית. שפע זה הופך את Narbonne לחוליה חיונית בשרשרת ההעברה המחברת את הישיבות הבבליות אל בתי הספר של Provence ו-Catalogne.

הקהילה היהודית של Narbonne התקיימה בתוך עיר שחולקה בין סמכות הוויקונט לסמכות הארכיבישוף, מבנה שקבע את ארגונה המרחבי והמשפטי. החלוקה בין הרובע הוותיק, שהיה כפוף לשלטון הוויקונטי, לבין רובע Belvèze, שהיה תחת השלטון הארכיבישופי [ראה פרק 3], ממחישה את האופן שבו ישבו היהודים בתוך רשת הפיאודליזם העירוני, נתונים להגנות ולמשטרי מיסוי שונים בהתאם למקום מגוריהם [Persée, Aryeh Graboïs].

אפוטרופסות כפולה זו, שהייתה רחוקה מלהיות אך ורק מגבלה, הבטיחה יציבות מסוימת: ערכה הכלכלי והפיסקלי של הקהילה דרבן את האדונים להגן עליה. ההיסטוריה היהודית של Narbonne נחרטת אפוא במסגרת נוכחות מתמשכת ועתיקת יומין. מסלולה של הקהילה מספר על אלפיים שנות נוכחות והיסטוריה יהודית ב-Narbonne, המתחילה בתקופה העתיקה והוויזיגותית, והגיעה לשיאה בימי הביניים.

החיים היומיומיים התארגנו סביב בית הכנסת, בית הספר, המוסדות הצדקה והמלאכות — מסחר, רפואה, הלוואה, אומנות — שקשרו את היהודים לרקמה הכלכלית של עיר הנמל. הדו-קיום, שהיה שלו ככלל במאות הראשונות, נחלש עם זאת ככל שהחמירו, במאה ה-XIII, המדיניות המלכותית והכנסייתית כלפי יהודי ממלכת France [Encyclopaedia Judaica].

השיא האינטלקטואלי והמוסדי לא הגן על Narbonne מהגורל המשותף לקהילות היהודיות בצרפת. הצטרפותן ההדרגתית של Septimanie ו-Languedoc לכתר הקפטינגי הכפיפה את יהודי Narbonne לחקיקה המלכותית, שהפכה מגבילה יותר ויותר ומכבידה בגזל מיסים במהלך המאה ה-13 [Encyclopaedia Judaica].

סיום השימוש בתואר הנסיכי חופף לדרדור זה. כפי שראינו, השימוש בתואר נשיא ב-Narbonne נמשך עד תחילת המאה ה-14 [ראו פרק 3], עת עמדה הקהילה בפני הניסיונות הקשים של שלטון הקפטינגים. המסורת של ממלכה יהודית, שנולדה במאה ה-8, עברה כך כמה מאות שנים עד שנכבתה. גירוש היהודים הכולל ממלכות צרפת, שצווה על ידי Philippe le Bel בשנת 1306, פגע ב-Narbonne כבשאר הקהילות וגרר חילול רכוש ופיזור התושבים [Jewish Encyclopedia ; Encyclopaedia Judaica].

הזכרות וגירושים חדשים שציינו את המאה ה-14 לא אפשרו את שיקום מרכז הגדולה שהיה פעם. כבוד הנשיאות, האקדמיה התלמודית והחצר הנסיכית שייכו מעתה לזיכרון. נותרים הסימנים הטופוגרפיים של הרובע היהודי הקדום, כתבי היד שיצאו מבתי ספריו וזכר מוסד ייחודי, שהפך את Narbonne, במשך כמה מאות שנים, לכסאו המשוער של "מלך היהודים" באדמת המערב.

ההיסטוריה היהודית של Narbonne בימי הביניים נפרשת על פי שתי מסכות: זו של עובדות מוצקות — קהילה עתיקה, עשירה ומלומדת — וזו האגדית, של נסיכות דוידית שנולדה מתוך הכרה קרולינגית. התביעה לייחס המשתרע עד לדוד המלך, והשימוש הבלעדי בתואר נשיא מן המאה האחת עשרה ועד לראשית המאה הארבע עשרה, הופכים את Narbonne למקרה ייחודי מסוגו בהיסטוריה של הקהילות היהודיות במערב. העובדה שמשקל הסמל עולה על זה של האירוע הניתן לאימות, כפי שמדגישים ההיסטוריונים המודרניים, אינה גורעת דבר מעוצמתו של הנרטיב הזה, שביטא את השאיפה לכבוד ולאוטונומיה שלא מן השורה.

מעבר לאגדה, הזוהר של האקדמיה התלמודית, סמכות פוסקיה והשתלבותם של יהודיה בחיי העיר ובשירה האוקסיטנית — אלה הם שמבטיחים ל-Narbonne מקום מתמיד בנרטיב הגדול של הגלויות. סופה האלים של קהילה זו, שנגדע בגלי הגירוש של המאה הארבע עשרה, מסמן את חתימתו של עידן זהב שכתביו וזיכרונו ממשיכים לשמור עליו עד היום.