L'histoire des juifs expulsés d'Espagne et qui ont rejoint la Pologne

נפילת גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי, פתחה את הדרך לאיחוד הדתי שביקשה הכתר. הכיבוש סיים מחדש-כיבוש נוצרי ממושך, ומספר חודשים לאחר מכן פקד גזר הגירוש את הקהילה היהודית העתיקה והמושרשת ביותר במערב אירופה [Baer, 1966]. הגולים התפזרו לאורך נתיבי המסחר ולפי הכנסת האורחים הפוליטית של אותם ימים. קהילות ניכרות בגודלן השתקמו באמסטרדם, בפולין ובארצות האימפריה העות'מאנית במזרח, כגון Sarajevo, Istanbul ו-Salonique [Eurasia Review].

פיזור זה לא היה אחיד. רבים נשארו תחילה בפורטוגל, שבה יצרה ההמרה הכפויה של 1497 את דמות הconverso או הנוצרי החדש — המתמידה לאורך שנים — ומהם אלה שנותרו נאמנים בסתר ליהדות ובקשו מאוחר יותר מקלט שבו יוכלו לשוב בגלוי לאמונת אבותיהם [Yerushalmi, 1998]. הפרובינציות המאוחדות וערים מסוימות באיטליה הציעו מסגרת כזו. פולין-ליטא, כפי שנראה, מילאה תפקיד שולי יותר אך אמיתי בהשבת זהות אבודה זו.

לצורך בהירות דברינו, חשוב להבחין בין ספרדים ממוצא איברי לבין האנוסים הפורטוגזים והאיטלקים שחזרו לדרכם במאה השש-עשרה. הדמויות שהגיעו לפולין שייכות לעיתים קרובות לגל השני הזה, לאחר שעברו דרך איטליה או הלבנט בטרם הגיעו אל הוויסלה [Gerber, 1992].

ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא היוו, בשלהי ימי הביניים ועם שחר העת החדשה, את אחד ממקלטי היהודים הנרחבים ביותר באירופה. מסורת ארוכה של פריווילגיות מלכותיות, שמקורה באמנות שהוענקו ליהודים האשכנזים, הפכה מרחב עצום זה למוקד הגירה ולחיי קהילה מובנים. במסגרת זו של סובלנות יחסית — סובלנות משפטית יותר מאשר אידיאולוגית — מצאו כמה ספרדים את מקומם [Biale, 2005].

ואולם מצבם שונה היה ממצב הרוב האשכנזי. על פי המחקרים שהוקדשו לנוכחות הספרדית בפולין, אף שיהודים ספרדים לא הקימו כל קהילה מבוססת עד סוף המאה השש-עשרה, נוכחותם ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן היא נבדלה, מבחינה סוציולוגית ומשפטית, מזו של הקהילות האשכנזיות בפולין [Prace Historyczne]. עולים חדשים אלה הגיעו כשבידיהם הון תרבותי ייחודי: שליטה בשפות הרומאניות, רשתות מסחר ים-תיכוניות, והשכלה רפואית אקדמית שנרכשה בייחוד בפדובה.

החצר המלכותית עצמה נפתחה לכישרונות אלה. הרופא ממוצא יהודי-גרמני שהתחנך באיטליה, Salomon Ashkenazi, ממחיש את חדירוּת הגבולות בין עולמות אלה: בעקבות גירוש היהודים מ-Udine בשנת 1556, נסע Ashkenazi לקרקוב שבפולין כדי לשמש כרופאו הראשי של המלך Sigismond II Auguste [Wikipedia]. אף שמוצאו לא היה איברי, מסלול חייו מתווה את הדרך האיטלקית שבה נקטו גם ספרדים ממש בדרכם אל בירת פולין.

המוקד הספרדי המובהק ביותר בפולין נולד מתוך פרויקט עירוני וכלכלי. העיר Zamość, עיר-מבצר שנבנתה בשנות ה-1580 לפי קנוני הרנסאנס האיטלקי, נוצרה ביוזמת הקנצלר Jan Zamoyski. Zamoyski הזמין את היהודים הספרדים להתיישב בה, ומספר גדול של ספרדים שהגיעו מאיטליה, מפורטוגל, מספרד ומטורקיה הגיעו לאזור בסביבות 1588 [Hamilton Jewish News]. המגנט ביקש לנצל את רשתות הסחר היוקרתי ואת המומחיות הלבנטינית של סוחרים אלה.

הכלי המשפטי של קבלת האורחים היה הזיכיון משנת 1588. זיכיון Zamość משנת 1588 נוצר ברוח זו, שבה הפאודל Jan Zamoyski העניק ביד נדיבה לספרדים היהודים בלבד [JewishGen]. זכות יתר זו מתגלה, מוסיפה אותה מקור, כהזיכיון הקדום ביותר מסוגו שהשיגו יהודים ספרדים עם ייסוד עיר חדשה [JewishGen]. המסמך לא הסתפק בהתרת ההתיישבות: הוא גם הסדיר את הפעילות הכלכלית. היהודים הספרדים יכלו לעסוק במלאכות שונות, למעט ייצור כובעים, קדרות וסנדלרות; כמו כן לא יכלו לשמש כקצבים [JewishGen], שכן בעלי מקצוע אלה כבר היו מוגנים על ידי גילדות ששמרו על האינטרסים שלהן.

המסמכים העירוניים מפרטים את המוצא הגיאוגרפי של מתיישבים אלה. היהודים שהתיישבו ב-Zamość באו מספרד, מטורקיה ומאיטליה; הם עסקו בעיקר בסחר במוצרים יקרי ערך [Virtual Shtetl]. מוזכר במיוחד המסחר ביהלומים ובסחורות מזרחיות, פעילות התואמת את הייעוד המסחרי שביקש המייסד להקנות לעיר. כך הפכה Zamość, בקנה המידה של פולין, למקום היחיד שבו זהות ספרדית נבדלת קיבלה ביטוי במעמד משפטי משלה.

מעבר לـZamość, הנוכחות הספרדית בפולין לבשה בעיקר דמות של משפחות רופאים וחכמים שהשתקעו בערים הגדולות. Cracovie ועיר היהודים הסמוכה לה Kazimierz, וכן Poznań, קיבלו מספר מלינאות אלו ממוצא איברי שעברו דרך איטליה. הרפרטוארים הגנאלוגיים מציינים את התיישבותם של רופאים ספרדים ב-Kazimierz בשנים שלאחר 1600, כגון Salomon Calahora שבא מאיטליה, ואחד בשם Isaak Hispanus ששמו עצמו מסגיר את מוצאו ההיספאני [Khazaria/Sephardim in Galitzia].

משפחות אלו השרישו את עצמן ונמשכו על פני דורות רבים. לינאת Calahora, הנושאת שם משפחה הנגזר מהעיר הספרדית Calahorra, הוציאה רבנים ודרשנים שפעלו ב-Poznań במאה השבע-עשרה. כמו כן, משפחת de Lima, ממוצא פורטוגלי, מנתה רופאים שהשתקעו ב-Poznań לאורך ארבעה דורות לפחות, עד אמצע המאה השבע-עשרה [Khazaria/Sephardim in Central and Northern Poland]. מסלולים אלו מאשרים כי תרומתם של הספרדים לפולין, אף שהייתה צנועה מבחינה מספרית, הצטיינה באיכותה האינטלקטואלית ובהתמחותה המקצועית.

האונומסטיקה מציעה כאן רמז יקר ערך, כפי שעשתה עבור הדיאספורות של צפון אפריקה שבהן שומרים שמות המשפחה על עקבות המוצאות וההגירות [Toledano, 1999]. שמות האב כגון Calahora ,Hispanus או de Lima פועלים כארכיונים חיים של הגלות האיברית, שהועברו עד לאדמות פולין. סביר להניח כי נושאים אחרים של שמות כאלה, הפחות מתועדים, חלקו את המסלולים הללו מבלי להותיר עקבות כתובות.

הייחוד הספרדי של Zamość לא שרד הרבה מעבר לשתי דורות. מעטים במספרם וללא שורשים עמוקים, גולים אלה נבלעו בהדרגה בתוך הרוב האשכנזי שסבב אותם. על פי המחקר שהוקדש לקהילת Zamość, הקהילה הספרדית של Zamość נעלמה בשנות ה-1620 תחת השפעתם המשולבת של נישואים "מעורבים" עם האשכנזים, התבססותם ההדרגתית בעיר, המלחמות, ולבסוף — ההגירות [Prace Historyczne]. אותן סיבות הוסיפו עליהן את הבידוד ואת דלות החילופים התרבותיים עם מוקדי הספרדים האחרים.

יחסי הכוחות הכלכליים, מצדם, התהפכו. היהודים האשכנזים עלו במהרה על היהודים הספרדים, מה שגרם לאחרונים לאבד את מעמדם הכלכלי הקודם [Virtual Shtetl]. ניסיון שיקום אירע אמנם בשלב מאוחר: אף שבשנת 1684 קיבלו היהודים הספרדים רשות להקים קהילה יהודית עצמאית משלהם, חלקם התמזגו עם האשכנזים [Virtual Shtetl].

כאן הם ההיסטוריה והארכיון שמגיעים לדיאלוג, ולעיתים מדייקים זה את זה. היכן שההיסטוריוגרפיה הקלאסית קובעת כי הקהילה כבתה בטרם עת, קריאות עדכניות יותר מסוימות מרמזות על קיום ממושך יותר. על פי פרשנות בת-זמננו, הקהילה הספרדית של Zamość לא נכחדה זמן קצר לאחר היווסדה — כפי שטוענים היסטוריונים רבים — אלא המשיכה להתקיים עד המאה ה-18 [Times of Israel]. השערה זו, שהיא דעת מיעוט, ממחישה את אופייה הפתוח עדיין של המחקר אודות גורלן של לינאות אלה שנבלעו.

מה נותר, בזיכרון היהודי, מאותם ספרדים שבצפון? עקבותיהם המוחשיים ביותר נמצאים במורשת החומרית של Zamość, שבית הכנסת הרנסנסי שלה, שנבנה בתחילת המאה השבע עשרה, נותר עד היום עֵד אבן לפגישה בין אורבניזם איטלקי, שאיפותיו של מגנט פולני ורוחה של קהילה שבאה מ-Sefarad. העיר עצמה, המכונה "פדובה של הצפון", נושאת בתכניתה את זיכרון החילופים הים-תיכוניים שעיצבו אותה.

מבחינת הלינאות, הזיכרון מועבר דרך השמות. הצאצאים שנבלעו בתוך האשכנזיות הפולנית שמרו לעיתים, דרך שם משפחתם, את זכר מוצאם האיברי הרחוק — עקבות דומים לאלה שענפים אחרים של הדיאספורה שמרו מ-Toledo ועד Salonique [Benbassa & Rodrigue, 2002]. צורה זו של זיכרון, מפוזרת ושברירית, שייכת פחות לארכיון ויותר למסורת המשפחתית ולתודעה הגנאלוגית.

סיפורם של יהודים מגורשי ספרד שהגיעו לפולין שייך כך במלואו לזיכרון הארוך של דיאספורה שהתפזרה על שלוש יבשות [Méchoulan, 1992]. הוא מזכיר לנו כי גלות 1492 לא ידעה גבולות פשוטים, וכי מפת הפיזור הספרדי חייבת לכלול, לצד Istanbul, Fès ו-Amsterdam, גם את רחובות Zamość, Cracovie ו-Poznań.

ההיסטוריה של יהודי ספרד שהגיעו לפולין היא סיפורה של גלות בתוך גלות: חוט של גולים, חכמים וסוחרים, שהורכב על גופו הרחב של היהדות הפולנית. הרחק מן ההמונים שקיבלה האימפריה העות'מאנית, לא הקימו הספרדים הצפוניים הללו אלא קהילה קצרת ימים ויחידה במינה, ש-Zamość היה גילומה המוסדי הבלעדי, הודות לזיכיון משנת 1588 [JewishGen]. גורלם — ההיטמעות ההדרגתית ברוב האשכנזי במהלך המאה ה-17 — מעיד על הקושי לשמר זהות מיעוט נבדלת בסביבה הדומיננטית מבחינה דמוגרפית [Prace Historyczne].

פרק צפוני זה של הרפתקת הספרדים, צנוע במספרים אך עשיר באיכות גיבוריו, ראוי למקומו בנרטיב הגדול של גלות 1492. הוא ממחיש, פעם נוספת, את גמישותן של הזהויות היהודיות ואת יכולתה של תרבות Sefarad להותיר חותם מתמשך — ולוּ בדמותו של שם משפחה, בית כנסת מאבן או שושלת של רופאים — עד לקצוות המזרחיים של אירופה [Biale, 2005]. המחקר נותר פתוח בשאלת היקפה המדויק ואורך חייה של נוכחות זו, בין הארכיון המסיק מסקנה של דעיכה מהירה לבין ההשערות בדבר הישרדות ממושכת יותר.