קריית טבעון

קריית טבעון משתרעת על פני רכסים המפרידים בין מישור החוף של חיפה לבין עמק יזרעאל הגדול, בגובה הנע בין מאה חמישים לשתיים מאות וחמישים מטר. מיקומה הסיפי, בין הכרמל לגבעות אלונים–שפרעם, מעניק לאתר מיקרואקלים קריר ולח יותר מהשפלות הסובבות אותו, ומיטיב עם כיסוי צמחי צפוף של יערות ים-תיכוניים. הרשות המקומית שוכנת כשמונה עשר קילומטרים דרומית-מזרחית לחיפה, על הציר ההיסטורי שקישר את החוף אל פנים הגליל — דרך שכבר בימי קדם הייתה אסטרטגית, שכן עברה בסביבת בית שערים ושירתה את מוקדי היישוב היהודי העיקריים בגליל התחתון.

גיאוגרפיה זו אינה ניטרלית: מעברי ההר בנוף הישראלי הקדום קבעו לא אחת יישובים בני-קיימא, שכן הם הציעו כאחד קרקע לעיבוד בשיפועים, מקורות מים ועמדה מגוננת השולטת על צירי תנועה. עבודות ארכיאולוגיית ההתיישבות, כגון אלו שפיתחה האסכולה הישראלית העכשווית, הראו עד כמה פיזור האתרים בצפון הארץ משקף מגבלות טופוגרפיות והידרולוגיות אלו, שבהן נוכחות מקורות מים וגישה לדרכי תקשורת קובעות את עקביות הישיבה [Finkelstein & Silberman, 2001]. קריית טבעון, מבחינה זו, משתלבת ברצף יישובי שמוקדיו הקדומים ביותר קודמים בהרבה לעידן המודרני.

שטחה של הרשות המקומית המודרנית כולל מספר יחידות: גרעין טבעון המקורי כשלעצמו, שכונות קריית עמל, קריית חרושים ואלרוי, וכן האזור המורשתי של בית שערים. תצורה מרוכבת זו, שתפורט להלן, מסבירה את אופיו של הפיזור העירוני המקומי — מפוזר ובעל-אופי כפרי כאחד — שבו מרקמים מגורים משתלבים בתוך כיסוי יערי השמור בקפידה. כך שומרת העיר, בשונה מהאגלומרציות הגדולות על החוף, על פיזיונומיה של עיר-גן, שורשיה בתפיסות האורבניסטיות של מייסדיה האירופים משנות השלושים.

היהלום ההיסטורי של שטח Kiryat Tivon הוא ללא ספק בית שערים העתיקה (Beit She'arim), שאתריה ובמיוחד בית הקברות הרופסטרי הנרחב שלה משתרעים על הגבעה המכונה Sheikh Abreik, ממערב לעיר הנוכחית. המסורת הרבנית והמקורות התלמודיים מזכירים את בית שערים כמרכז יהודי בעל חשיבות ראשונה במעלה בסוף התקופה הרומית, מקום מושבו של הסנהדרין לפרק זמן ומקום מגוריו של רבי יהודה הנשיא, הפטריארך אשר בפנות המאות השנייה והשלישית לספירה, עמד בראש עריכתה הסופית של המשנה. לפי מסורת זו, המועברת בכתבים הרבניים ומחוזקת על ידי המחקר, בחר הפטריארך את בית שערים כמקום קבורתו, מה שהפך את העיר לבית הקברות המועדף של האליטה היהודית מכל אגן הים התיכון.

כאן ההיסטוריה והארכיון מתנהלים בדו-שיח בבהירות מרשימה. החפירות שהתנהלו החל משנות ה-1930 על ידי Benjamin Mazar ולאחר מכן Nahman Avigad, חשפו רשת של קטקומבות החצובות בסלע הגיר, המכילות מאות ארונות קבורה ואלפי כתובות קבורה בעברית, בארמית, ביוונית ובפלמירנית. כתובות אלה מעידות כי יהודים שבאו מן הגולה — מ-Antioche, מ-Palmyre, מדרום ערב, מ-Byblos — הביאו את מתיהם עד לבית שערים כדי לקבור אותם בסמוך לגדולי ההלכה. הצפיפות והגיוון של כתובות הקבורה הללו מאשרים ארכיאולוגית את מעמדה כמרכז רוחני ומוקד השפעה, אשר הספרות הרבנית מייחסת לעיר, ומדגימים באופן קונקרטי את מנגנוני ההפצה התרבותית ואת תנועת המסורות בין ארץ ישראל לגולותיה [Elman & Gershoni, 2000].

בית הקברות של בית שערים נרשם בשנת 2015 ברשימת מורשת העולם של UNESCO תחת הכותרת "נקרופוליס בית שערים — מוקד התחדשות יהודית". הכרה בין-לאומית זו מבססת את ערכו היוצא דופן של אתר שאין כמוהו לגלם את המעבר מיהדות בית המקדש השני ליהדות הרבנית ואת חשיבותה המרכזית של דמות הפטריארך רבי יהודה הנשיא. עבור Kiryat Tivon, מורשת זו מהווה גם עוגן זהותי וגם מוקד תיירותי מרכזי, כאשר העיר המודרנית מציגה עצמה בשמחה כשומרת מקדש זה של הזיכרון היהודי הקדום.

לאחר תפארת שלהי העת העתיקה, חל בבית שערים דעיכה הדרגתית; הקטקומבות, שנפגעו כנראה בשרפה בתקופה הביזנטית, נשתכחו מלב, והיישוב היהודי באזור התפזר במרוצת מאות השנים של שלטון ביזנטי, ערבי, צלבני ואחר כך ממלוכי. תחת האימפריה העות'מאנית, ששלטה בפלסטינה מ-1517 עד 1917, השתייכו גבעות תבון למחוזות כפריים שאוכלוסייתם הייתה דלילה, שבהם שרדו כפרים ערביים אחדים שחיו מחקלאות ומגידול בהמות. שמו של שייח' אברייק, הקשור לגבעת הקברות, מעיד על שלב ממושך זה שבו נמחקה הזיכרון העתיק מפני טופונימיה כפרית ומַקָאם מוסלמי.

מסמכי הממשל העות'מאני ותיאוריהם של החוקרים האירופים בן המאה ה-19, ובייחוד אלה של Palestine Exploration Fund, מתארים אזור של גבעות מיוערות ואדמות מעובדות חלקית, הנקוד בבתי מגורים צנועים. ההכרה המלומדת באתר הארכאולוגי עתידה הייתה לבוא רק מאוחר יותר — תחילה עם תיירים חוקרים ראשונים, ואחר כך עם הסקרים השיטתיים של המאה ה-20. לכל אורך תקופה זו לא היה כל יישוב יהודי קבע בשטח קריית טבעון של ימינו; הזהות היהודית של המקום נותרה כמוסה, שמורה בכתבי הרבנים ובזיכרון הלמדני בלבד.

ראוי כאן לשמור על זהירות ביחס לאי-הוודאויות. המקורות המפורטים על החיים היומיומיים בגבעות אלה לאורך המאות העות'מאניות לקויים בחסר, ועל כן עלינו להסתפק, לגבי תקופת ביניים ממושכת זו, בתמונה זהירה המשוחזרת בדרך היקש מן הנתונים האזוריים. מה שמבוסס לעומת זאת הוא שהאזור נכנס לשלב של תמורה מכרעת עם פתחה של המאה ה-20, עת החלו ארגונים ציוניים לרכוש אדמות בעמק יזרעאל ובגבעות שמסביב, ובכך הכינו את תחיית ההתיישבות היהודית — שעתידה הייתה, בשיבה מחזורית צודקת של ההיסטוריה, להחזיר חיים לשכנותו של קברו של רבי יהודה הנשיא.

Kiryat Tivon בת-זמננו היא פרי של מספר יוזמות התיישבות שנפרסו על פני שנות ה-1930, תקופה של גלי עלייה יהודית נמרצת לארץ ישראל תחת המנדט, בעקבות התגברות הרדיפות באירופה המרכזית. הגרעין הראשון, Kiryat Amal, הוקם בשנת 1937 כיישוב פועלים, על אדמות ששכנו על הדרך מ-Haïfa אל Nazareth. במקביל, נוסד יישוב שני, Tivon כשמו, כמקום נופש ומגורים, שמשך במיוחד עולים יוצאי גרמניה ואירופה המרכזית — ה"יקים" — שברחו מן הנאציזם ונמשכו אל האקלים הבריא ואל המסגרת היערית של הגבעות.

מקור כפול זה הטביע בעיר הצעירה אופי מיוחד במינו, שבו נשזרו יחדיו האידיאל החלוצי של העבודה החקלאית והפועלית עם תרבות בורגנית אירופית מעודנת, שסימניה המוזיקה, הגנים ואורבניזם מרווח של וילות הפזורות בין אורנים. גל העולים דוברי הגרמנית בעלי ההשכלה הרמה הפך את Tivon, כבר מראשיתה, למוקד חיים אינטלקטואליים ואמנותיים — מוניטין שהעיר שמרה עליהם גם בהמשך. לשני הגרעינים הללו נוספו יישובים קטנים יותר, ובהם Elroï, שנוסד קודם לכן כמושב, ושכונות מגורים שונות שהתפתחו בגלגל הראשונים.

תהליך האיחוד הגיע לסיומו בשנת 1958 עם המיזוג המינהלי של Kiryat Amal ו-Tivon למועצה מקומית אחת הנושאת את השם Kiryat Tivon, שחתם את אחדותו של מרקם שהיה עד אז מפוצל. היישוב שילב אט-אט את שאר השכונות הסמוכות, והביא את אוכלוסייתו לאלפים רבים של תושבים בעשורים שלאחר מכן. בחירת השם המורכב — המשלב את "קריית" (עיר) עם השם הטופוגרפי הקדום Tivon, שהוא עצמו מהדהד את המסורת התלמודית של האזור — משקפת את רצונם המודע של המייסדים לשרש את העיר החדשה בתוך רצף המורשת היהודית הרב-דורית של המקום, ולא ליצור יצירה יש מאין גרידא.

מאז כינונה כמועצה מקומית מאוחדת, פיתחה Kiryat Tivon זהות ייחודית בנוף העירוני הישראלי — זו של עיר מגורים ירוקה ותרבותית, מנותקת מן התיעוש הכבד שאפיין יישובים אחרים בצפון הארץ. שמירת הכיסוי היערי, האיסור הלכה למעשה על בנייה לגובה בחלקים נרחבים מן השטח, ושימור מרקם דיור צמוד-קרקע השרוי בגנים — כל אלה העניקו לעיר את מוניטין "עיר-הגנים", המבוקשת בקרב גמלאים, אמנים ומשפחות הנפשן לשלווה.

האוכלוסייה, שנשאה זמן רב את חותם ההגירה דוברת הגרמנית ועלייתם של יהודי מרכז אירופה, התגוונה לאורך העשורים, אולם שמרה על פרופיל חברתי-תרבותי הומוגני יחסית, עם שיעור בולט של אוכלוסייה מבוגרת ורמת השכלה גבוהה. החיים האגודתיים, המוזיקליים והחינוכיים נותרו מן המאפיינים הבולטים של המועצה, המארחת מוסדות חינוך ומרחבי תרבות המשפיעים על כל האזור הסובב אותה. הקרבה ל-Beit Shearim וליערות Allonim הפכה אף היא את העיר למרכז פעילויות שטח ותיירות מורשת.

מבחינה מינהלית, Kiryat Tivon נמצאת בפיקוח מחוז Haïfa ומשתייכת לאזור המטרופוליטני המורחב של העיר הנמלית הגדולה, שמנה היא מהווה כמעין פרבר מגורים מועדף. שייכות כפולה זו — לאורביטה הכלכלית של Haïfa מצד אחד, ולעולם הכפרי והמורשתי של הגליל התחתון מצד שני — מגדירה את מיקומה הביניימי, המקנא בו מבחינות רבות, של עיר שידעה לשלב בין הנגישות לנוחיות העירונית ובין שמירת סביבה טבעית יוצאת-דופן. כאן מתגלה לנו — בהעדר ארכיונים כמותיים ממצים הנגישים מיידית במסגרת עבודה זו — עד כמה הסקיצה נותרת פתוחה לדיוקים עתידיים, שיושתתו על מפקדי האוכלוסין ועל הארכיונים העירוניים.

Kiryat Tivon מציעה מקרה מופת להיסטוריון של העולם היהודי, שכן היא מאחדת על שטח אחד שני משטרי זיכרון נפרדים ואף על פי כן משלימים זה את זה. מצד אחד, הזיכרון המלומד והרבני, המועבר מדור לדור דרך טקסטי המשנה והתלמוד, המציב את Beit Shearim כמקום המייצג את עריכת התורה שבעל פה ואת דמותו החסותית של רבי יהודה הנשיא. מצד שני, הארכיון החומרי שנחשף על ידי הארכיאולוגיה המודרנית, הבא לאשר, לדייק ולעיתים לסייג את נתוני המסורת, בגלותו את היקף הרשתות הדיאספוריות שהתכנסו אל בית הקברות הגלילי הזה.

התכנסות זו בין הטקסט ואבן הכותל ממחישה תופעה רחבה יותר — העברת המסורות היהודיות דרך בעל פה, כתב ומדיות חומריות, שמנגנוניה היו לנושא לניתוחים מעמיקים במחקר בן זמננו [Elman & Gershoni, 2000]. ב-Beit Shearim מהווה הכתובות ממצאי הקברות אחד מן המדיות הביניים הללו, שבהן הזיכרון מתקבע בחומר, ומעניק להיסטוריון נקודת מגע מוחשית עם קהילות מפוזרות של הים התיכון המזרחי. המפגש בין הארכיון האפיגרפי לסיפור הרבני רוכש שם ערך מתודולוגי מופתי, המזמין להתחשב ביקריות הביקורתית של האסכולה הארכיאולוגית הישראלית, שחידשה את קריאת היחסים בין המקורות הטקסטואליים לנתוני השטח [Finkelstein & Silberman, 2001].

בכך שהיא מחזירה, על ידי ייסודה המודרני במאה ה-XX, חיים יהודיים לגבעות אלה שנשמו ריק זמן רב, Kiryat Tivon ממלאת צורה של שיבה אל המקור, שבה האוכלוסייה בת זמננו באה להציב עצמה תחת חסותו הסמלית של הפטריארך הגדול של הגליל העתיק. העיר הנוכחית אינה אפוא אך ורק מתחם מגורים במחוז Haïfa: היא החוליה החיה בשרשרת העברה המקשרת בין היהדות הרבנית שזה עתה נולדה, ההמתנה הארוכה של הדורות הביניים, ותקומתו הלאומית של העם היהודי על אדמתו. ובמובן זה, המקום ראוי במלוא מובן המילה למקומו באנציקלופדיה של העולם היהודי ודיאספורותיו.

בסיומו של מסע זה, Kiryat Tivon מתגלה כמקום בעל כפל זמניות: עיר ישראלית צעירה, שנולדה מאיחוד גרעינים שנוסדו בשנות ה-1930 ואוחדו ב-1958, והיא בה בעת נאמנת לנחלת עתיקות בעלת עושר נדיר — זו של Beit Shearim ונקרופוליס הרשומה במורשת העולמית. המתח הפורה הזה בין מודרניות לעת עתיקה, בין האידיאל הציוני החלוצי ובין הזיכרון הרבני, הוא שמגדיר את זהותה העמוקה של העיר.

הספר הגדול שלפנינו הבחין בכל שלב בין מה שהארכיון מבסס בבירור — טופוגרפיית האתר, קיומה ותהילתה של Beit Shearim, נסיבות הייסוד המודרני — לבין מה שהמסורת מוסרת ומה שאי-הוודאות התיעודית מחייב להשאיר בצריך עיון, ובמיוחד בנוגע לתקופה העות'מאנית הארוכה ולנתונים הדמוגרפיים המפורטים של העיר בת-ימינו. המתקבל הוא דיוקנה של עיר-גנים גלילית שבה האבן והזיכרון מנהלים דיאלוג, ושבה היהדות, לאחר מאות שנות היעדרות מקומית, מצאה על גבעות אלה נוכחות חיה — בצילו של קברו המכובד של מי שקבע את צורת המשנה. כך מתרוממת Kiryat Tivon, צנועה בממדיה, אל מדרגת מקום נעלה של רציפות יהודית, בין גליל החכמים לישראל המתחדשת.