Kastoria

הנוכחות היהודית בקסטוריה חוזרת, על פי כל הסימנים, לתקופה הביזנטית, אם לא למוקדם מכך. הרומניוטים, ששמם נגזר מ־Rhomania — הכינוי שנתנה לעצמה האימפריה הביזנטית — היו אוכלוסייה דוברת יוונית מפוזרת ברחבי יוון היבשתית, האפירוס, תסליה ומקדוניה. מנהגם הליטורגי הייחודי, מנהג רומניה, ושימושם ביוונית מיהדת הבדילו אותם בבירור מיהודי המערב ומן הספרדים יוצאי האיברייה.

העדות המפורסמת ביותר בנוגע ליהודי מקדוניה ואפירוס בימי הביניים נותרת זו של הנוסע בנימין מטודלה, שעבר בעולם הים תיכוני במאה ה־12 ותיעד את הקהילות שבהן בקר. אם כי מסלולו אינו מזכיר את קסטוריה בוודאות, הוא מעיד על קיומה של רשת צפופה של קהילות רומניוטיות באזור, שחיו מאריגת משי, מסחר ומלאכת יד. ההשוואה לקהילות שכנות, כגון קהילת לריסה שבתסליה, מאירה את פני החיים היהודיים בקסטוריה בתקופה זו: אוכלוסייה משולבת בכלכלה העירונית הביזנטית, המאורגנת סביב בית הכנסת ובית הדין הרבני [Messinas, 2012].

קסטוריה, מעוז ביזנטי שנוי במחלוקת לסירוגין בין הבולגרים, הסרבים והביזנטים, ידעה חילופי שלטון רבים עד לכיבושה העות'מאני. בהקשר זה של אי־יציבות, ידעו הרומניוטים — שנהנו ממעמד קהילות מוסבלות — לשמר את רציפותם. השורש הביזנטי של קסטוריה, שעדיין ניכר בציורי הפרסקו של עשרות כנסיותיה, מהווה את הרקע לקיום יהודי שהמקורות הדוקומנטריים הקדומים ביותר שלו נותרים, למרבה הצער, קטועים. מסיבה זו ראוי לנתח תקופה זו על בסיס קרינת ראיות מצטברות, ולא על בסיס ודאויות ארכיוניות, בדומה למה שקבעה המחקר לגבי קהילות הלניות עתיקות אחרות, כגון אלו של קפריסין שחקרה Charitini Tzavara [Tzavara, 2010].

הכיבוש העות'מאני של הבלקן, בפרק הזמן שבין המאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה, שינה מן היסוד את תנאי החיים היהודיים באזור. Kastoria עברה לשלטון עות'מאני והשתלבה במערכת אימפריאלית שלא נהגה, בשונה מהממלכות הנוצריות בנות הזמן, לגרש יהודים, אלא ארגנה אותם בקהילות מס אוטונומיות — המילֶּת — שנהנו מאוטונומיה פנימית רחבה.

נקודת המפנה המכרעת הגיעה בשנת 1492, עם גירוש היהודים מממלכות Castille ו-Aragon. הסולטן Bayezid II, על פי מסורת המובאת על ידי רבים, קיבל את פניהם של הגולים האיבריים בלעג למלך Ferdinand, שהעני את ממלכתו כדי להעשיר את שלו. הספרדים הגיעו בגלים אל Salonique, Constantinople, Andrinople וערי המשנה של Macedonia, ובהן Kastoria. Jonathan Ray הראה עד כמה הייתה חוויית הגלות הספרדית מחדש של הזהות, שבו נתכוננו הקהילות מחדש לפי עריהן האיבריות המקוריות טרם שנטמעו זו בזו בהדרגה [Ray, 2006].

כאן נפגשים זיכרון הקהילה והארכיון ומשיבים זה לזה. המסורת בעל-פה של Kastoria, שנמסרה עד המאה העשרים, שמרה את הזיכרון של מוצא "ספרדי" למשפחות רבות, בעוד שמות המשפחה והשימוש השיורי בלאדינו אישרו את תהליך הספרדיזציה. המנגנון המוסדי של שינוי זה מתועד היטב במקומות אחרים: קהילת Castille בפאס, לדוגמה, כבר בשנת 1492 ניסחה לעצמה מקבץ תקנות עצמאי, ספר התקנות, כדי לשמור על מנהגיה מול האוכלוסייה המקומית [Sefer ha-Takkanot des Castillans de Fès, 1871]. ב-Kastoria כבכל המרחב העות'מאני, הדו-קיום בין הנוסח הרומניוטי הקדום לנוסח הספרדי המיובא יצר תחילה בתי כנסת נפרדים, ולאחר מכן ספיגה אטית של הראשונים בידי האחרונים, כאשר היוקרה התרבותית והמשקל הדמוגרפי של גולי האיברה גברו לאט לאט.

תחת השלטון העות'מאני, שנמשך עד 1912, פיתחו יהודי Kastoria חיים קהילתיים מובנים ושילוב כלכלי ראוי לציון. העיר הייתה מאז ימי הביניים מרכז לאומנות הפרוות: עיבוד הפרווה והסחר בה, ובמיוחד תפירת בגדים מגזרי בד ושאריות בטכניקה שנחשבה למיומנת, היוו את הפעילות האופיינית של Kastoria. היהודים נטלו בה חלק משמעותי, לצד האומנים הנוצרים, במסחר ובמלאכה הטקסטילית, ולצד אלה עסקו במסחר זעיר, בסחר נודד ובמלאכת יד.

החיים הדתיים התארגנו סביב בית הכנסת ומוסדות הקהילה הקלאסיים של היהדות העות'מאנית: תלמוד תורה לחינוך הילדים, חברה קדישא, קרנות צדקה ובית הדין הרבני. הספניולית, כלומר הלאדינו, הפכה לשפת הדיבור הרווחת, כפי שהיה גם בעיר המטרופולין השכנה הגדולה Salonique, בירתו האמיתית של עולם הספרדים הבלקני. Benbassa ו-Rodrigue הדגישו כי תרבות זו היהודית-ספרדית לא הייתה שרידות בלבד אלא ציוויליזציה חיה, בעלת ספרות משלה, עיתונות ומסורות מוזיקליות, שהשפיעה על הקהילות הלוויניות הקטנות כמו Kastoria [Benbassa & Rodrigue, 2000].

מחזורי חיי היהודים בKastoria נענו לפעימות הלוח העברי ולעונות הסחר. הירידים הגדולים, החגים הדתיים, הנישואים האנדוגמיים החותמים ברית בין משפחות בעלי מעמד, העברת המקצועות מאב לבן — אלה מאפיינים המצויים, בשינויים מקומיים, בכלל קהילות הספרדים בים התיכון, בין אם Larissa שביוון [Messinas, 2012] ובין אם Tlemcen שבצפון אפריקה, שאת אלף שנות ההיסטוריה שלה תיאר Simon Schwarzfuchs [Schwarzfuchs, 1997]. קהילה עות'מאנית זו, צנועה במספרה אך מושרשת היטב, מנתה במאה התשע-עשרה כמה מאות נפשות.

שנת 1912 סימנה מפנה מכריע: בתום מלחמת הבלקן הראשונה סופחה Kastoria, כמו שאר מקדוניה הדרומית ו-Salonique, אל ממלכת יוון. יהודי העיר, שעד אז היו נתינים עות'מאניים, הפכו לאזרחים יוונים. תהפוכה זו, שפקדה בו-זמנית עשרות אלפי יהודי Salonique, הטילה עליהם הסתגלויות עמוקות: לימוד היוונית, שירות צבאי, והשתלבות במסגרת לאומית שלא הייתה עוד זו של ה-millet העות'מאני.

מעבר זה לא התנהל ללא מתחים. יוון, מדינת-לאום אורתודוקסית בהתהוות, סבלה את מיעוטיה אך עודדה את ההתיוונות שלהם. עבור קהילה שדיברה עדיין במידה רבה יהודית-ספרדית, ההסתגלות לאזרחות היוונית חייבה שינוי תרבותי מעמיק. ואולם ב-Kastoria, קהילת מחוז משולבת יותר מן המטרופולין הסלוניקאית הגדולה, הדו-קיום עם השכנים הנוצרים נשמר בדרך כלל שלו, ועוגן על יסודות של מאות שנות חיים משותפים וקשרי מסחר.

העשורים הראשונים של המאה העשרים אופיינו גם בגלי הגירה. כמו בכל הקהילות היווניות הקטנות, חלק מצעירי Kastoria יצא לחפש את פרנסתו בערים הגדולות — Salonique, Athènes — או בחוץ לארץ, ובמיוחד בארצות הברית. תופעה זו, בצירוף ירידת הילודה וקשיי הפרנסה שבין שתי המלחמות, הקטינה בהדרגה את מספרי הקהילה. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית של Kastoria מאות ספורות של נפשות — קהילה מזדקנת אך חיה עוד, הקשורה לבית הכנסת שלה ולמסורותיה. דינמיקה זו של התכווצות והגירה, המשותפת למוקדים ספרדיים רבים בעידן המודרני, מוצאת את דמותה בתולדותיהן של קהילות רחוקות כגון אלו שבמגרב, שם הגירת הכפר ומשיכת המטרופולינים ריקנו בהדרגה את המרכזים העתיקים, כפי שמתעדים המחקרים המוקדשים ל-Tlemcen [Botbol, 2000].

הפלישה של כוחות הציר ליוון באפריל 1941 הובילה את הקהילה היהודית של קסטוריה אל דרך ההשמדה. מקדוניה המערבית הוכנסה תחילה תחת כיבוש איטלקי, שנחשב פחות ברוטלי כלפי היהודים. המצב השתנה דרמטית בספטמבר 1943, כאשר, לאחר כניעת איטליה, כוחות גרמניים השתלטו על האזור והרחיבו אליו את מדיניות ההשמדה שכבר יושמה בסלוניקי מאביב 1943.

בקסטוריה חיה הקהילה היהודית את חודשיה האחרונים בחרדה ובפחד. ב-24 במרץ 1944, ערב החג הנוצרי של Annonciation, ערכו הרשויות הגרמניות מסע מעצרים שבו נאספה כמעט כל יהודי העיר — כשבע מאות איש. לאחר שרוכזו והועברו, שולחו דרך סלוניקי אל מחנה ההשמדה Auschwitz-Birkenau, שם הגיעו בראשית חודש אפריל 1944. הרוב המכריע נרצח עם הגעתו בתאי הגז; רק קומץ קטן של מגורשים, שנבחרו לעבודת כפייה, שרד עד לשחרור. תבנית זו — מעצר אכזרי, מעבר דרך סלוניקי, גירוש ל-Auschwitz באביב 1944 — פגעה באותה עת בכל קהילות מקדוניה ואפירוס, ובהן Ioannina, Larissa ושאר מוקדי הקהילות הרומניוטיות והספרדיות.

השמדת הקהילה הקסטוריינית נרשמת בתוך ההשמדה הכמעט מוחלטת של יהדות יוון, מן העתיקות שבאירופה, שכמעט תשעה עשיריות מאוכלוסייתה אבדו בשואה. בקסטוריה היה זה הסיום החד של נוכחות יהודית בת אלפי שנים. כמה ניצולים שבו לאחר המלחמה, אך רקמת החיים הקהילתית, מוסדותיה, בית הכנסת שלה וזיכרונה החי — כל אלה נשברו ללא תקנה. הדממה ירדה על הסמטאות שבהן, שנים ספורות קודם לכן, עדיין הדהדו הלאדינו ותפילות הנוסח הקדום.

מקהילה היהודית של Kastoria לא נותרו היום אלא עקבות דלות, אותן מבקשים המחקר וחובת הזיכרון לאסוף ולשמר. השכונה היהודית, מיקומי בית הכנסת ובית הקברות העתיק, מספר בתים ושמות משפחה החרותים בנוף העירוני — כולם מעידים על נוכחות שנמחתה באלימות. כפי שקרה לקהילות רבות אחרות שחדלו מלהתקיים, הטופוגרפיה הופכת כאן לארכיון: בהיעדר מסמכים בשפע, האבנים והמקומות נושאים את הזיכרון.

ההנחלה עוברת כיום דרך הצאצאים הפזורים ברחבי העולם — ביוון, בישראל, בארצות הברית — המנציחים את זיכרם של אבותיהם מ־Kastoria. מאגרי המידע הגנאלוגיים המודרניים, בשחזורם עצי משפחה ובהצלבת שמות משפחה ספרדיים, מאפשרים לשזור מחדש את חוטי השושלות שנותקו ולהשיב לקורבנות את ייחודם האישי [MyHeritage / Geni — Arbre Encaoua, 2024]. עבודה זו משתלבת במאמץ הרחב יותר לשמירת ארכיונים ורישומים קהילתיים, כפי שנעשה עבור קהילות ים־תיכוניות אחרות, כגון רישומי בתי קברות וארכיוני רבנות של צפון אפריקה [Registres du cimetière juif de Tlemcen] [Archives du Mellah de Fès].

גם כאן, הזיכרון וההיסטוריה שזורים זה בזה. המסורת המשפחתית — הסיפור על מוצא איברי, זכר מלאכה שנתעסק בה, שמו של אב קדמון שגורש — בא למלא את הדומייה שבארכיון החסר, בעוד שהמסמכים הרשמיים, רשימות גירוש ומפקדי אוכלוסין, מאשרים ומדייקים סיפורים אלה. הדיאלקטיקה שבין המסור לבין המבוסס מהווה את עצם לבו של כל מפעל זיכרון המוקדש לקהילות שהוכחדו. להשיב את Kastoria לתודעה פירושו להחזיק יחד בעדות הניצולים, בדקדקנות המחקר ובנאמנות לעולם שנבלע.

ההיסטוריה של יהודי Kastoria מרכזת, במסלול אחד, את הרצפים הגדולים של היהדות הים-תיכונית: ההשתרשות הרומניוטית בעולם הביזנטי, היסוד מחדש הספרדי לאחר 1492, הפריחה בתוך האימפריה העות'מאנית, הקליטה הקשה בתוך המדינה-הלאום היוונית, ולבסוף ההשמדה בשואה. קהילה צנועה במספרה, אף על פי כן הייתה חוליה אמיתית בשרשרת הארוכה שקשרה בין Byzance לספרד, בין המזרח העות'מאני ליוון המודרנית.

מה שמגלה גורלה של Kastoria הוא עוצמת הרציפויות ואכזריות שברירן. במשך יותר מאלף שנה, דורות של יהודים נולדו שם, התפללו שם, עיבדו שם את הפרווה ומסרו שפה, נוסח וזיכרון. במשך כמה ימים של מרץ 1944, הבניין שנבנה בסבלנות הושמד. היעלמותה של Kastoria, כמו זו של קהילות יווניות כה רבות, מזכירה לנו שההיסטוריה היהודית של הים התיכון אינה נקראת רק בתפארתה אלא גם במחיקותיה.

להשיב עולם שנעלם זה, בזהירות שמטילים המקורות המקוטעים ובכנות המבדילה בין המתועד למסור-בעל-פה, הוא חובה כפולה — מלומדת וזיכרונית כאחד. יזכה הספר הגדול הזה לתרום לכך, בחרתו את Kastoria בקבוצת הכוכבים של המוקדים היהודיים שאורם, אף שכבה, עודנו מגיע אלינו.