Jiblah (Djibla)

הפרסום של Jiblah בהיסטוריה האסלאמית נובע קודם כל מתפקידה הפוליטי. במאה האחת-עשרה, השושלת הסולייחית, ממעשה אסמאעיל וכפופה לפאטימים של קהיר, איחדה חלק נרחב מתימן. המלכה Arwa bint Ahmad al-Sulayhi (נפטרה בשנת 1138), דמות בולטת ומוקירה לאורך הדורות בהיסטוריה התימנית, העבירה את מושב השלטון מ-Sanaa אל Jiblah, שאותה חנכה במסגדים, ארמונות ותשתיות מים שמקצתן שרדו עד היום. המסגד הגדול הנושא את שמה נותר האנדרטה המייצגת של העיר. מרכזיות זו הפכה את Jiblah למוקש משיכה לאומנים ולסוחרים — קטגוריות שבהן היו היהודים התימנים מיוצגים ביתר שאת באופן מסורתי.

בסדר החברתי של תימן בימי הביניים ובעת החדשה, תפסו היהודים מעמד שהוגדר על-ידי מעמד הד'מי, מוגנים בתמורה לתשלום הג'יזיה וכפופים למכלול של הגבלות. מצב משפטי זה, המשותף לכלל עולם האסלאם, עיצב את חיי היומיום של קהילות המיעוט [Encyclopaedia Judaica]. יהודי Jiblah התגוררו, כבכל מקום בתימן, בשכונה ייעודית, לעיתים קרובות בחלקה הנמוך או בשולי העיר העליונה, בסמיכות לבית הכנסת ולסדנאותיהם.

יש להדגיש כאן את אופי המקורות. בניגוד לקהילות הספרדיות בחצי האי האיברי, שקיומן מתועד באמצעות שטרות נוטריוניים, פנקסי מס ושאלות ותשובות רבות — כפי שמראים המחקרים על Sevilla במאה השתים-עשרה [Borrero Fernández, 1985] או על החיים היהודיים בספרד של ימי הביניים [Assis, 2004] —, היישובים היהודיים הקטנים בתימן הותירו מעט מאוד ארכיונים מקומיים עצמאיים. היסטוריתם משוחזרת על דרך ההצלבה: קולופונים של כתבי יד, התכתבויות רבניות, דיווחי מטיילים, ובעיקר הזיכרון השבעל-פה שנאסף לאחר העלייה. ההשוואה עם המודלים ההיסטוריוגרפיים שנוסחו עבור גלויות אחרות — הדיון באופן שבו כותבים כלל את ההיסטוריה היהודית [Goldberg, 2000] — מזמינה לזהירות: מה שאנו יודעים על Jiblah שייך יותר לטיבה של שילוב בתוך מכלול אזורי המתועד היטב, מאשר לתיעוד עיר בעיר.

כדי להבין את הקהילה היהודית של Jiblah, יש להציבה בתוך המכלול שממנו נבעה: יהדות תימן, אחת העתיקות והמקוריות בעולם. לפי ספרי העיון, יהודי תימן נבדלו בנאמנות יוצאת דופן למסורות ליטורגיות, פרשניות והלכתיות קדומות, וכן בבקיאות מופלגת בלשון העברית ובשירה הקדושה [Encyclopedia of Jews in the Islamic World]. דמותו של המקודקד הגדול Maïmonide (משה בן מימון), שאיגרתו המפורסמת האיגרת לתימן (Iggeret Teman) נשלחה לקהילה זו במאה השתים-עשרה, בעיצומה של משבר משיחי ולחצי התנצרות, מעידה על עתיקות הקשרים ויוקרתם בין תימן ובין מרכזי היהדות הגדולים בעולם הים-תיכוני [Encyclopaedia Judaica].

הארגון הקהילתי התימני נשען על יחידות קטנות. בית כנסת, מורי (מורה, מן המונח הנגזר מ-מר, "אדון") שמילא בעת ובעונה אחת את תפקיד המלמד, השוחט ולעיתים קרובות גם הסופר, ומעגל משפחות הקשורות במלאכה ובחיתון — זה היה הדגם שנשתכפל מ-Sanaa ועד הכפרים המרוחקים ביותר. יהודי תימן רחשו יראת כבוד מיוחדת ללימוד ולהעתקת הכתבים; מאגר כתבי היד התימניים, שחלקם שמורים ונחקרים כיום, מעיד על תרבות ספר עשירה ביותר, בלתי רגילה בקרב קהילות דלות-אמצעים.

מבנה מבוזר זה מסביר כיצד יכלו יישובים כגון Jiblah לקיים חיים יהודיים רציפים במשך מאות שנים מבלי שמעולם הפכו למרכז סמכות מרכזי. הם סבבו סביב Sanaa, מושב הרבנות הגדולה, ובה בעת טיפחו את ייחודם. כאן אנו מוצאים, בהקשר אסלאמי ורווי הרים, תכונה המשותפת לגלויות רבות: כושרן של קהילות מפוזרות לשמר זהות איתנה על ידי הדין, הפולחן והמלאכה, אף בהעדר מוסדות מרכזיים בעלי עוצמה — מנגנון שחוקרי ההיסטוריה ניתחו בהקשרים אחרים של משבר ופיזור [Gutwirth, 1995].

אם יש תחום שבו מוניטין יהודי Jiblah, ויהודי תימן כולה, מבוסס היטב, הרי זה תחום הצורפות ועבודת המתכות. על פי ספרי עיון, מלאכת הכסף והזהב הייתה בתימן התמחות יהודית כמעט בלעדית, עד כדי כך שעזיבת היהודים במאה ה-20 שללה מן המדינה ידע מקצועי שהיה קשה לה לשחזר במשך שנים רבות [Encyclopedia of Jews in the Islamic World]. חלוקת עבודה זו לא הייתה מקרית: במסגרת מערכת המלאכות של תימן, פעילויות מסוימות שנחשבו בעיני הרוב המוסלמי כנחותות או כחסרות יוקרה — נפחות, חריטה, תיקון — נפלו באופן מסורתי בחלקם של היהודים, שהפכו אותן לתחום מצוינות.

הצורפים היהודים התימנים פיתחו טכניקות שנודעו בכל העולם הערבי: עבודת הפיליגרן (qassab), גרגור, הבלטה ממשטח, ניאלו. הם ייצרו תכשיטי חתונה לנשים — שרשראות, עטרות, תליונים, צמידים —, קישוטים לחיי הדת, וכן חפצי שימוש: ידיות לסכין ה-janbiya (הפגיון התימני), קופסאות, קמעות. ב-Jiblah, קהילה אומנותית בממדים צנועים, התמחות זו בצורפות ובמתכת היוותה את הבסיס הכלכלי של המשפחות היהודיות, כפי שמזכיר הערך המוקדש ליישוב [Encyclopedia of Jews in the Islamic World].

כאן זיכרון וארכיון מתכתבים זה עם זה בעוצמה מיוחדת. המסורת הבעל-פה של המשפחות התימניות שהיגרו שומרת את הזיכרון של בתי המלאכה, הסימנים והמיומנויות שהועברו מאב לבן; האוספים המוזיאליים, בישראל ובמקומות אחרים, מציגים פריטים המגשימים את הידע המקצועי הזה. מוניטין הצורפות היהודית התימנית היה כה רב עד שבישראל, לאחר העלייה, עמדו אומנים ממוצא תימני במרכז התחדשות אמנויות היופי, ובמיוחד סביב בית הספר Bezalel בירושלים. כך לא דעכה התמחותה של Jiblah עם הגלות: היא נדדה, התחדשה, והפכה לאחד מסימני הזהות הנראים ביותר של היהדות התימנית במסגרתה החדשה.

חיי היהודים של Jiblah, כמו חיי כלל יהודי תימן, התעצבו על פי היחסים עם השלטון הזיידי שהשתלט על חלק גדול מן הארץ בעת החדשה. תחת שלטון האימאמים, מעמד הד'ִמִּי כלל שעבודות כבדות: עטיית לבוש ייחודי ומסמן, איסור רכיבה על סוסים, איסור נשיאת נשק, איסור בניית בתים גבוהים מבתי המוסלמים, ותשלום מס גולגולת. על אלה נוספו פרקים מכאיבים יותר, שהבולט שבהם היה גלות מוזא (Galut Mawza) בשנים 1679–1680, עת ציווה האימאם שבשלטון על גירוש היהודים לאזור החוף המדברי של מוזא; רבים מהם מצאו את מותם, ואירוע זה הותיר חותם עמוק בזיכרון הקולקטיבי התימני [Encyclopaedia Judaica].

גזירה מאוחרת יותר, הידועה כ"גזירת היתומים" (Ordre des orphelins), קבעה כי ילדים יהודים יתומים ייאספו ויומרו לאסלאם; היא הכבידה על המשפחות עד לשלהי המאה העשרים. אמצעים אלה ממחישים את הפגיעות המבנית של המצב היהודי בתימן — דו-קיום שהיה מותר אך ניתן לביטול בכל עת.

ברם, יש ליזהר מלצמצם את ההיסטוריה הזו לכדי פרשת רדיפות בלבד. ההשוואה עם אזורים אחרים בעולם האסלאם — אלג'יריה והמשך הארוך של היחסים בין יהודים ומוסלמים [Valensi, 2016], קהילות Tlemcen [Bel-Ange, 1998] [Botbol, 2000] או Sousse [Rubinstein-Cohen, 2011] — מראה כי היחסים הבין-קהילתיים נעו בין תלות כלכלית הדדית, שכנות יומיומית ופרצי אלימות. בתימן, הכרחיותם של האומנים היהודים, הצורפים והנפחים, העניקה להם צורה של הגנה פרגמטית: לא ניתן היה להסתדר בלא מי שמייצר את התכשיטים, מתקן את הכלים ועובד את המתכות. ב-Jiblah, מקום קטן שחי בקצב בתי המלאכה שבו, שיווי משקל תפקודי זה שרר ככל הנראה רוב הזמן, אף שהמקורות המקומיים אינם מצויים כדי לתעד את פרטיו — ומכאן המעמד ה"סביר" שאנו מייחסים בכנות לפרק זה.

הנקודה המכרעת בתולדותיה היהודיות של Jiblah, כמו של כל תימן, התרחשה בין השנים 1949 ו-1950. לאחר עשורים של הגירה הדרגתית לארץ ישראל העות'מאנית ולאחר מכן המנדטורית — תנועה מוקדמת שהחלה כבר בסוף המאה ה-19, שנזונה מן המצוקה הכלכלית, מן השאיפה הדתית לשוב לציון ומהדהוד רחוק של ראשית הציונות — הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 האיצה את התנועה. מעמדם של היהודים בתימן, שכבר היה שברירי, הידרדר על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי.

מבצע הפינוי, הידוע בשם "מבצע מרבד הקסמים" (On Wings of Eagles, או Operation Magic Carpet), העביר בדרך האוויר, בין יוני 1949 לשנת 1950, את כמעט כל יהודי תימן אל המדינה החדשה. על פי המחקרים הקובעים, כארבעים ותשעה אלף יהודים תימנים הוּבְלוּ תוך מספר חודשים, ושׂמו קץ באחת לנוכחות בת מאות שנים [Encyclopedia of Jews in the Islamic World]. יהודי Jiblah נסחפו גם הם בגלות הגדולה הזאת: כדוגמת בני עדתם מכפרי הרמה הרבים, הצטרפו לנקודות הריכוז, ובהן מחנה Hashed ליד Aden, ממנו המריאו המטוסים [Encyclopaedia Judaica].

עזיבה זו לא הייתה רק תזוזה גאוגרפית; היא היוותה קרע תרבותי-ציוויליזציוני. קהילה שמעולם לא הכירה לא את המכונית ולא את המטוס מצאה עצמה, תוך שעות ספורות של טיסה, מושלכת מעולם הרים קדם-תעשייתי אל חברה שבפורמציה, חתומה במודרניות הטכנית ובמתחים תרבותיים בין עולים ממוצאים שונים. הדיונים האינטלקטואליים שליוו את בניין המדינה — על מקום המסורת הדתית ועל הזהות הלאומית, כפי שניסחם הוגה כ-Yeshayahu Leibowitz [Leibowitz, 1993], או על המתחים בין קוסמופוליטיזם לאומיות בתוך התנועה הציונית [Stanislawski, 2001] — מספקים את הרקע האידאולוגי שבתוכו התחוללה הקליטה, לעיתים קשה, של העולים התימנים. לאחר 1950, Jiblah כמעט ולא ידעה עוד נוכחות יהודית: בתי המלאכה של הצורפים השתתקו, ושכונת היהודים נכנסה אל דממת הזיכרון.

מה נותר מן ה-Jiblah היהודית לאחר עזיבת תושביה? במקום עצמו, שרידים חומריים מזוהים כמעט שאינם קיימים, והגישה לאזור, שהייתה קשה ממילא, נעשתה קשה עוד יותר בשל הסכסוכים העכשוויים המשמידים את תימן. העיר עצמה שומרת על מורשתה האסלאמית — מסגד המלכה Arwa, סמטאות העיר העתיקה — אך העקבות היהודיות נמחו כמעט לחלוטין מן הנוף.

לפיכך, בגולה, ובמיוחד בישראל, היא ששמרה על זכרה של Jiblah. המשפחות יוצאות תימן, המאוגדות על פי זיקות אזוריות, מסרו את הסיפורים, הלחנים הליטורגיים (diwan), המתכונים, מנהגי הנישואין, וכמובן, תכשיטי הצורפות שעברו בירושה מן האבות. העברה זו נשענת מטבעה על הזיכרון בעל-פה ועל הזיכרון המשפחתי יותר מאשר על הארכיון: היא מסופרת, נשרת ומוצגת, יותר משהיא מוכחת. מאחר ששמות משפחה תימניים נושאים לעיתים את חותם מקום מוצאם, הגנאלוגיה הופכת לחוט יקר ערך לשחזור המסלולים — בדומה לעבודות שנעשו על קהילות גולה אחרות, שבהן ארכיוני הרבנות ורישומי האזרחות מאירים את השושלות [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

ייחודיותו של יהדות תימן — הגייתה העברית הנחשבת לשמרנית במיוחד, מסורות כתבי היד שלה, שירתה — זכתה מאז לעניין מלומד ומורשתי נרחב. תכשיטי הצורפות התימניים נמנים עם פנינות אוספי האמנות היהודית, ומסורות המוזיקה התימניות השפיעו עמוקות על התרבות הישראלית. כך, קהילת האומנים הקטנה של Jiblah, שנמסה בתוך גל העלייה הגדול, שורדת בעקיפין דרך מורשת קולקטיבית העולה לאין שיעור על ממדיה ההיסטוריים הצנועים. פרק זה, יותר מן האחרים, נשען על הזיכרון המועבר: הוא מתעד את מה שהצאצאים נושאים עמם, בהיעדר מקורות מקומיים שיאפשרו לבסס כל פרט ופרט.

ההיסטוריה היהודית של Jiblah היא זו של קהילה קטנה של אומנים השזורה בתוך מכלול גדול ועתיק ממנה הרבה: יהדות תימן, אחד מענפיו המכובדים ביותר של העם היהודי בארץ האסלאם. עיר המלכה Arwa, בירת הסולייחים לשעבר, מקוננת בהרי Ibb, אירחה Jiblah במשך מאות שנים משפחות יהודיות שעיסוקן בצורפות ובעיבוד מתכות היה כאחד פרנסתן וסימן ההיכר המייחד אותן [Encyclopedia of Jews in the Islamic World]. קהילה זו חיה תחת מעמד הדִּימִּי, בין תלות כלכלית הדדית לפגיעות משפטית, עד שהמפנה הגדול של אמצע המאה העשרים — מבצע על כנפי נשרים — העבירה אותה, יחד עם כלל יהודי תימן כמעט, אל המדינה הישראלית שזה עתה קמה לתחייה [Encyclopaedia Judaica].

כתיבת ההיסטוריה הזו נתקלת בקושי יסודי: העדרם הכמעט מוחלט של ארכיונים מקומיים הייחודיים ל-Jiblah. לפיכך, פעלנו בדרך של הכנסה לתוך הידוע — שושלת הסולייחים, מבני יהדות תימן, מלאכת המתכות, המעמד המשפטי, העלייה — ולא בדרך של תיעוד ישיר של המקום עצמו. משום כך, עיקר הדברים הנוגעים ל-Jiblah באופן ספציפי הוא בגדר הסביר והמסור, בעוד שהמסגרת האזורית היא בגדר המבוסס. הכנות האפיסטמית הזו אינה מדלדלת את הנרטיב: היא מאתרת אותו. Jiblah נותרת בכך עדה מופתית לאלף אותם בתים יהודיים בתימן שמעולם לא עשו את ההיסטוריה של המרכזים הגדולים, אך נשאו בנאמנות מסורת, מלאכה ואמונה — ועיזבונם, כיום, משתמר פחות באבנים ויותר בזיכרון החי של פזורה מפוזרת.