דמיאט

דמיאטה שואבת את שמה מן העיר העתיקה Tamiathis, עיר מצרים המאוחרת והביזנטית, המוכרת כמושב כנסייתי קופטי עוד לפני הכיבוש הערבי במאה השביעית [Encyclopaedia of Islam]. לאחר ביסוס השלטון המוסלמי במצרים, הפכה העיר הערבית Dimyāṭ למרכז מינהלי ומסחרי בדלתא, מבוצר מפני הפשיטות הביזנטיות שפקדו שוב ושוב את חופי מצרים במאות הראשונות של האסלאם [Encyclopaedia of Islam].

גאוגרפיתה קבעה את ייעודה. ממוקמת על הזרוע המזרחית של הנילוס, בנקודה שבה השתפך הנהר אל הים התיכון, שלטה דמיאטה על הגישה הנהרית אל לב מצרים. בסמוך השתרע אגם Manzala, לגונה מלוחה עצומה שדייגותיה ומשאביה תרמו לכלכלה המקומית. העיר הייתה ידועה, לפי המקורות הערביים מימי הביניים, בטקסטיל היקר שלה — בדים עדינים ואריגים צבעוניים שנמנו עם המוצרים המעובדים המבוקשים ביותר של מצרים הפאטמית והאיובית [Encyclopaedia of Islam ; Goitein, A Mediterranean Society].

טבעה הכפול זה — נמל ימי וראש גשר נהרי — מסביר מדוע הייתה דמיאטה גם מוקד מעבר הכרחי לסחר הבינלאומי וגם עמדה אסטרטגית בעלת חשיבות ראשונה במעלה. כל שלטון שהחזיק בדמיאטה החזיק באחת משתי המפתחות הימיות של מצרים, כאשר השנייה הייתה Alexandrie. הגאוגרפים הערביים של ימי הביניים, כגון al-Muqaddasī ולאחריו Yāqūt ו-Abū l-Fidā', מתארים עיר שוקקת ומשגשגת, מבוצרת היטב, החיה מנמלה ומבתי המלאכה שבה [Encyclopaedia of Islam]. במסגרת עירונית וכלכלית זו משתלבת נוכחותם של הסוחרים והמשפחות היהודיות שהגניזה שמרה לנו את עקבותיהם.

הידע על החיים היהודיים בדמייטה נשען בעיקרו על מסמכי הגניזה של קהיר, אוצר זה של עשרות אלפי קטעים — מכתבים, חוזים, חשבונות, רשימות — שהופקדו במשך הדורות בבית הכנסת בן עזרא שבפוסטאט, ונחשפו בסוף המאה התשע-עשרה [Goitein, A Mediterranean Society ; Encyclopaedia Judaica]. יצירתו המונומנטלית של Shelomo Dov Goitein, A Mediterranean Society, שחזרה מתוך חומרים אלה את חיי הקהילות היהודיות בעולם הים-תיכוני האסלאמי בין המאות העשירית והשלוש-עשרה, ודמייטה מופיעה בה כאחת מתחנות הרשת המסחרית היהודית [Goitein, A Mediterranean Society].

מכתבי הגניזה מציגים את דמייטה כנמל שבו עברו אנשים וסחורות. סוחרים יהודים עגנו בה או יצאו ממנה לדרכם, העבירו דרכה חבילות פשתן, טקסטילים, מצרכים ומוצרים ממזרח, ושמרו בה על כתובים שתפקידם היה לקבל ולהעביר הלאה את הסחורות [Goitein, A Mediterranean Society]. העיר מצטיירת כך לא כמרכז מרכזי לחיים האינטלקטואליים היהודיים — שלא כפוסטאט, מושב הנגיד והאקדמיות הגדולות — אלא כחוליה מסחרית פעילה, שישבה בה קהילה צנועה בגודלה אך מאורגנת כהלכה [Goitein, A Mediterranean Society].

לפי Goitein, הקהילה היהודית בדמייטה כללה את המוסדות הרגילים של קהל: בית כנסת, פרנסים, וקשירה ברשת הסמכות הדתית הרבנית שפשטה ממרכזה בפוסטאט ומן האקדמיות שבעיראק ובארץ ישראל [Goitein, A Mediterranean Society]. הסוחרים היהודיים בעיר השתייכו ברובם לזרם הרבני, אולם הגניזה מעידה גם על נוכחות קהילות קראיות במספר ערים במצרים, וההרכב הכיתתי של כל נמל ונמל היה עשוי להשתנות [Encyclopaedia Judaica].

יש עם זאת למדוד את גבולות התיעוד. הקטעים המזכירים במפורש את דמייטה מועטים מאלה הנוגעים לאלכסנדריה, לתנִּיס או לפוסטאט. תנִּיס, נמל שכן אחר בדלתא שנודע בטקסטיליו, מופיע אף הוא לעיתים קרובות בצמידות לדמייטה במקורות, עד שלעיתים יוצרות שתי הערים זוג מסחרי אחד בכתבי-הסוחרים [Goitein, A Mediterranean Society ; Encyclopaedia of Islam]. נוכחותם של יהודים בדמייטה מבוססת אפוא, אך דמותה המדויקת — מספרים, שמות משפחות, כרונולוגיה מפורטת — נותרת בחלקה בצל, דבר המחייב זהירות.

הפעילות היהודית בדמיאט השתלבה בתוך המסחר הגדול של הים התיכון וההודי שאפיין את מצרים הפאטמית והאיובית. פשתן מצרים, שגודל בדלתא ובפיום, היה אחד מן המוצרים המרכזיים של כלכלה זו; לאחר שהפך לבדים, הוא יוצא לעבר המערב הלטיני, המגרב והמזרח [Goitein, A Mediterranean Society]. ערי הדלתא המזרחית — Tinnīs, דמיאט, Ashmūm — היוו מרכזי ייצור ויצוא טקסטיל בדרגה ראשונה, והסוחרים היהודים נטלו בהן חלק פעיל [Goitein, A Mediterranean Society ; Encyclopaedia of Islam].

דמיאט שימשה נקודת ציר בין השיט הימי לשיט הנהרי. ספינות שבאו מן המגרב, מסיציליה, מאל-אנדלוס או מנמלי איטליה הנוצרית עגנו בה לצורך מנוחה ואספקה, בעוד סירות הנילוס הובילו את הסחורות אל פוסטאט ואל קהיר [Goitein, A Mediterranean Society]. תפקיד ההעברה הזה הפך את הנמל למקום מעבר תדיר עבור אנשי עסקים יהודים, שנאלצו לטפל בו בתשלומי מכס, בהוצאות שינוע ובעסקאות המרת מטבע.

כתבי המסחר של הגניזה חושפים עולם של שותפויות מסחריות הבנויות על אמון, שבו סוחר מפוסטאט או מאלכסנדריה יכול היה לסמוך על כתובת קבועה בנמל כגון דמיאט לצורך קבלת משלוחיו, מכירתם מחדש או העברתם הלאה [Goitein, A Mediterranean Society]. רשתות אלה, שחיברו את מצרים אל מסחר האוקיינוס ההודי המתואר ב-India Book של Goitein, מלמדות שאפילו נמל משני השתתף במחזור כלכלי בהיקף יבשתי [Goitein & Friedman, India Traders of the Middle Ages]. מעמדו "הסביר" של פרק זה נובע מכך שאמנם המסגרת הכללית מבוססת היטב, אולם פרטי הפעולות שנוהלו ספציפית בדמיאט יש להסיקם לרוב בדרך של היקש מן הנמלים המתועדים יותר של הדלתא.

גורלה של Damiette התהפך עם מסעות הצלב של המאה ה-13. מיקומה כמפתח הימי של מצרים הפך אותה למטרה המועדפת על הצלבנים, שהבינו כי הדרך לירושלים עוברת מעתה דרך כיבוש מצרים האיובית, והפנו את כוחותיהם אל הדלתא [Encyclopaedia of Islam].

מסע הצלב החמישי (1218–1221) צר על Damiette וכבשה בסופו של דבר בנובמבר 1219, אחרי מסע ארוך ורווי דמים שאופיין ברעב ומגפה בתוך העיר הנצורה [Encyclopaedia of Islam]. אולם השלטון הלטיני היה קצר מועד: תבוסת הצבא הצלבני בצעדתו לעבר הקהיר בשנת 1221 הכריחה את הפרנקים להשיב את העיר. בפעם השנייה, במסגרת מסע הצלב של Saint Louis, נטל מלך צרפת Louis IX את Damiette ביוני 1249; ברם התבוסה הקשה של הצבא המלכותי ב-al-Manṣūra ושבי המלך בשנת 1250 הובילו שוב לפינוי המקום [Encyclopaedia of Islam].

לאירועים אלה היו השלכות מרחיקות לכת. כדי למנוע כל שימוש עתידי בנמל על ידי הצלבנים, דאג הסולטאן הממלוכי Baybars, בשנות ה-1250–1260, להרוס את הביצורים ולחסום את גישת העיר הקדומה לים, תוך שינוי מיקום הישוב אל נקודה גבוהה יותר על הנילוס [Encyclopaedia of Islam]. הנמל הימי של ימי הביניים חדל מאז להיות עצרת הימית הגדולה שהיה, ותפקידו המסחרי דעך לטובת מרכזים אחרים. דעיכה זו השפיעה בהכרח על אוכלוסיית העיר, ועמה על הקהילה היהודית שמצאה בה את טעם קיומה המסחרי.

מסעות הצלב, ובאופן רחב יותר המלחמה הים-תיכונית, הזינו אסון מתמיד: שבייתם של אסירים והפיכתם לעבדים, בד בבד עם דרישות כופר. פדיון השבויים — pidyon shevuyim — היה אחד מן החיובים הדתיים הדחופים ביותר ביהדות, והגניזה שמרה עבורנו קריאות רבות לצדקה שנועדו לגייס את הסכומים הדרושים לפדיון יהודים שנשבו בים או בעת פשיטות [Goitein, A Mediterranean Society ; Encyclopaedia Judaica].

נמלי הדלתא, ובהם Damiette, היו מקומות שבהם יכלו עסקאות כאלה להתקיים, שכן שימשו בו-זמנית כנקודות עגינה לאוניות וכשווקים שבהם זרמו סחורות ואנשים [Goitein, A Mediterranean Society]. מן ההתכתבות שבגניזה עולה כי הקהילות היהודיות במצרים, תחת סמכותו של הנגיד ופרנסי Fustat, גייסו את משאביהן לפדיון בני דתם שנפלו בשבי, וכי סולידריות זו השתרעה על פני כל אגן הים התיכון [Goitein, A Mediterranean Society].

כאן היא הנקודה שבה הזיכרון והארכיון משיבים זה לזה. דמותו של Moïse Maïmonide (1138–1204), רופא ומנהיג רוחני של יהודי מצרים במחצית השנייה של המאה הי"ב, קשורה במסורת למאמץ פדיון השבויים, וכתביו ההלכתיים מדגישים את אופייה הקדימותי של חובה זו [Encyclopaedia Judaica]. ואף שאי אפשר לתעד בוודאות תפקיד ספציפי של Maïmonide ב-Damiette עצמה, המסגרת המוסדית שהוא גילם — הארגון הריכוזי של הצדקה היהודית המצרית — היא אכן זו שבתוכה השתלבו פעולות הכופר שעברו דרך נמלי הדלתא [Encyclopaedia Judaica ; Goitein, A Mediterranean Society]. מעמדו "Intersection · Probable" של פרק זה משקף את הנקודה המדויקת הזו: מסורת הסולידריות מבוססת היטב, ואילו עיגונה הגאוגרפי המדויק ב-Damiette נשען על היסק סביר יותר מאשר על ראיה ישירה.

פירוק הנמל המימי בידי הממלוכים באמצע המאה ה־XIII היה נקודת מפנה. משנשללה ממנה גישתה הישירה לים ומבצריה, איבדה Damiette הקדומה את עיקר תפקידה הבין־לאומי; העיר נבנתה מחדש בנסיגה מן החוף, ומסחרה, אף שלא חדל לגמרי, שינה את אופיו ואת היקפו [Encyclopaedia of Islam].

לקהילה היהודית, שקיומה ב־Damiette היה בלתי נפרד מן הפעילות הנמלאית וממסחר המעבר, היה לירידה זו הכרח השפעות. ככל שזרמי הסחר הגדולים הופנו למקומות אחרים ותנאי החיים היהודיים במצרים הפכו קשים יותר תחת הממלוכים — עם הקשחה תקופתית של מעמד הdhimmīs — התכווצו הקהילות בנמלים המשניים, והמקורות שמסוף ימי הביניים הולכים ומתמעטים בנוגע אליהן [Encyclopaedia Judaica]. שתיקתם היחסית של המסמכים המאוחרים בדבר יהודי Damiette מוסברת אפוא בצירוף של הדעיכה העירונית עם התדלדלות ארכיוני הגניזה לאחר המאה ה־XIII.

בתקופה העות'מאנית ולאחריה בעידן המודרני, שבה Damiette וחיתה פעילות מסוימת כנמל משני ומרכז של הדלתא המזרחית, מבלי לחזור לדרגתה המימית [Encyclopaedia of Islam]. הנוכחות היהודית במצרים התרכזה יותר ויותר במרכזים הגדולים — Cairo ו־Alexandria — שבהם שכנו במאות ה־XIX וה־XX הקהילות הרבות ביותר, עד לנדידה הכמעט מוחלטת של יהודי מצרים באמצע המאה ה־XX, בהקשר של התמורות הפוליטיות שסערו באזור [Encyclopaedia Judaica]. Damiette, בשלב אחרון זה, אינה נזכרת עוד אלא כאחד האתרים המשניים בגיאוגרפיה היהודית הקדומה של הארץ.

ההיסטוריה היהודית של Damiette היא היסטוריה של קהילת נמל: שנולדה מתפקידה המסחרי של העיר, נשענה על רשתות הסוחרים של הים התיכון ושל האוקיינוס ההודי, תועדה בזכות מקרי המזל הטובים של הגניזה הקהירית, ולבסוף נמחתה מהמקורות בקצב שקיעתה של העיר לאחר מסעות הצלב. היא לא הייתה מעולם מרכז אינטלקטואלי גדול, ניתן להשוואה ל-Fustat, אך היא ממחישה באופן מופתי כיצד הנוכחות היהודית בימי הביניים הלכה בתלם דרכי המסחר ושגשוג תחנות הדרך [Goitein, A Mediterranean Society].

מקרה Damiette מלמד גם על ענוותנותו של ההיסטוריון. במקום שבו ארכיון הגניזה מאיר באור בהיר את סחר הפשתן, את אגודות הסוחרים ואת מפעלי גאולת השבויים, הוא משאיר בצל היבטים רבים של חיי הקהילה המקומית, שאת גילויים ניתן רק להסיק בדרך אנלוגיה ומסקנה. הנמל, שנכבש פעמיים וסופו נמסר בידי הממלוכים מטעמים אסטרטגיים, נשא עמו בנפילתו חלק מן הזיכרון של אלה שחיו בו, התפללו בו וסחרו בו. לשחזר את Damiette פירושו להחזיק יחד את המבוסס ואת האפשרי, את הארכיון המסחרי ואת הדממה שבאה אחריו.