בלשגיארמט

על גדת הנהר Ipoly (Ipeľ) בהונגריה, בלב מחוז Nógrád ולרגלי גבעות Cserhát, הייתה Balassagyarmat במשך דורות רבים אחת מן הקהילות הוותיקות והמפוארות ביותר של יהדות הונגריה. העיירה, שנותרה עיר מחוז עד שנת 1950 ואשר נושאת בגאווה את התואר Civitas Fortissima («העיר האמיצה ביותר»), אירחה במשך מאתיים שנה קהילה ישראלית שצפיפותה הדמוגרפית הייתה יוצאת דופן: במאה התשע-עשרה, 40% מאוכלוסיית Balassagyarmat הייתה יהודית. על פי המסורת הקהילתית עצמה, הקהילה היהודית של Balassagyarmat היא אחת הדיאספורות הוותיקות ביותר בהונגריה, ושורשיה נטועים לפני כשש מאות שנה.

הספר הגדול הזה מבקש לשרטט, מראשיתה המתועדת ועד להשמדתה ולשרידותה הרעועה, את ההיסטוריה של קהילה שהייתה בעת ובעונה אחת מרכז אורתודוקסיה רבנית מן השורה הראשונה ושחקן פעיל בחיים האזרחיים של המחוז. הוא נשען על ערכי האנציקלופדיה העיקריים, על עבודות ההיסטוריוגרפיה של השואה ההונגרית ועל הזיכרון ששמרה הקהילה הנוכחית ומוזיאונה. במקום שבו הארכיון והמסורת נפגשים — נצביע על כך; במקום שבו נותרת אי-ודאות — נקרא לה בשמה.

השתרשותו המתמשכת של היהדות ב-Balassagyarmat מתועדת כבר במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה. הקהילה היהודית אורגנה בשנת 1730, וחברה קדישא שלה — אחוות הקבורה — בשנת 1742. כרונולוגיה זו ממקמת את Balassagyarmat בין היישובים היהודיים המאורגנים מבחינה מוסדית הקדומים ביותר בהונגריה המלכותית, בתקופה שבה התפתחה התיישבותם של היהודים בערי מחוז Nógrád תחת חסות המשפחות האצילות הגדולות, ובהן משפחת Balassa שנתנה את שמה למקום.

מראשיתה, הקהילה הצטיידה ברבנות איכותית. בין הרבנים שכיהנו בקהילה נמנים Judah Leb Engel (משנת 1730) ו-Benjamin Zeev Wolf Boskowitz. קצב הגידול הדמוגרפי המהיר הוא אחד המאפיינים הבולטים של תקופה ראשונה זו: לפי הקהילה הנוכחית, מספר חבריה החל לגדול במהירות ממחצית המאה השמונה עשרה. וכן ממחצית המאה השמונה עשרה פעלה ב-Balassagyarmat ישיבה מפורסמת, אשר הפכה את העיר למרכז לימוד תלמודי שהאיר על כל צפון הונגריה.

האופי החברתי של קהילה מתהווה זו היה תחילה מסחרי. הקהילה התורכבה בראשיתה בעיקר מסוחרים, נגידים ומתווכים שניצלו את מיקומה של Balassagyarmat כצומת מסחרי ומרכז מנהלי של המחוז.

המאפיין הבולט ביותר של הארגון היהודי ב-Balassagyarmat היה האוטונומיה המשפטית והמינהלית שלו. הקהילה יצרה, לפי ארכיוניה שלה, "מחוז" או גוף אוטונומי נפרד מהמינהל העירוני. הקהילה היהודית של Balassagyarmat הייתה "קהילה אוטונומית" עצמאית מהמינהל ומהמשפט העירוניים; ה"מועצה היהודית" האוטונומית, שעמדה תחת הנהגת הרבנות, כללה שני "פרקליטים", שני "שופטים" (דיין) ושבעה יועצים.

המקורות תואמים בדבר היקף הסמכויות הללו. ליהודי העיר הייתה קהילה עצמאית ונפרדת משלהם, שלא הייתה חלק מהמערכת המשפטית והמינהלית העירונית; הייתה להם מועצה משלהם, בראשות הרב, המורכבת משני פרקליטים, שני שופטים (דיין) ושבעה יועצים, המפעילים את סמכותם על סכסוכים ועניינים פנימיים של האזרחים היהודים. שיפוט פנימי זה יכול היה אף לחרוג מגבולות הקהילה הצרים: המועצה סייעה לרשויות המקומיות בענייניהם שבהם לא כל הצדדים היו יהודים, אך לפחות אחד מהם היה כזה.

ארגון זה, שהיה מורשת של המשפט הקורפורטיבי מימי הרגים הישן, הפך את קהילת Balassagyarmat למוסד בתוך מוסד של ממש, המנהל את חייה הדתיים, הלימודיים והמשפטיים באי-תלות שמעט מהתפוצות ההונגריות הכירו במידה כה רבה.

ההיסטוריה הרוחנית של Balassagyarmat אינה ניתנת להפרדה מן המסורת האורתודוקסית הגדולה שצמחה מבית מדרשו של ה-Hatam Sofer מפרשבורג (Bratislava). בסביבות אמצע המאה התשע-עשרה, כאשר בניית בית הכנסת החדש נתקעה בשל מחלוקות פנימיות, עמדה להתמנות דמות רבנית מכרעת בראש הקהילה. באותה תקופה נעשה Aron David Deutsch לרב הגדול של הקהילה — הוא שהיה התלמיד האהוב ביותר של ה-Hatam Sofer, רבה של פרשבורג.

סמכותו אפשרה להתגבר על המריבות שכרסמו בקהילה. כרב בעל יד חזקה, השיב Aron David Deutsch את הסדר לקהילה שנחלשה מן המתחים וההתנגשויות הפנימיות, ועמד בראשה בעת התבססות חיי הדת — בדיוק בשעה שהונגריה עמדה לבקע את יהדותה בין הזרם האורתודוקסי לזרם הנאולוגי בעקבות הקונגרס של 1868–1869. Balassagyarmat נמנתה בנחרצות עם המחנה האורתודוקסי, נאמנה למורשת הישיבה שנוסדה כמאה שנה קודם לכן.

הרציפות השושלתית של רבנות זו מתועדת עד ערב האסון: בימי הכיבוש הגרמני מנתה הקהילה האורתודוקסית 1,516 חברים, בראשותו של הנשיא Mihály Lázár והרב David Deutsch — יורש שמו ותפקידו של התלמיד המפורסם של ה-Hatam Sofer.

חוק האמנציפציה של 1867–1868 פתח בפני הקהילה עידן של שילוב ושגשוג. המבנה המסחרי של ימי הראשית פינה את מקומו לנוכחות בכל תחומי החיים העירוניים. לאחר חקיקת "חוק האמנציפציה" בשנת 1868, החלו היהודים להופיע בהדרגה בכל היבטי חיי העיר — בתחום החברתי, התרבותי והכלכלי — כאשר Balassagyarmat שימשה אז כעיר הבירה של הקומיטט.

על רקע זה הושלמה הבניית בית הכנסת הגדול, אנדרטה סמלית של תור הזהב הקהילתי. בית הכנסת הראשון של הקהילה נשרף בשנת 1776; על מקומו נבנה בית כנסת חדש בשנת 1868. מבנה זה זכה לתהילה אזורית ניכרת. היה זה יצירת מופת — אחד מבתי הכנסת האורתודוקסים החשובים ביותר במזרח אירופה, שנבנה בסגנון ערבסקי ומצויד בגלריות עליונות כפולות. הזיכרון הקהילתי מציגו כאחד מבתי הכנסת הגדולים ביותר ביבשת: במקום זה ניצב בעבר בית הכנסת האורתודוקסי השני בגודלו במרכז אירופה, ששימש עד 4,000 מתפללים.

קרבתה של הקהילה לשלטון מוצאת ביטויה באירוע השמור בזיכרון המקומי ומגולם בלוח שיש המוצג כיום במוזיאון. פריט מיוחד זה, שהוצב במקורו בכניסה לבית הכנסת, נושא בעברית ובהונגרית את הדברים שנשא Franz Joseph בפני נציגי הקהילה היהודית של הקומיטט בקבלת פנים שנערכה בשנת 1894, ובהם הצהיר המלך כי הוא מקבל בהכרת תודה את מחווה הכבוד ואת הבטחת הנאמנות של הקהילה הישראלית של קומיטט Nógrád, וכי שוני הדת אינו מקים כל מחיצה בלבו.

הכיבוש הגרמני של הונגריה, ב-19 במרץ 1944, חתם את גורלה של הקהילה. מנגנון הגירוש הנחית את מכותיו על מחוזות הונגריה באביב ובקיץ 1944: מ-15 במאי עד 9 ביולי 1944, פקידי הג'נדרמריה ההונגרית, בהנחיית אנשי ה-SS הגרמניים, גירשו כ-440,000 יהודים מהונגריה, רובם ל-Auschwitz-Birkenau, שם, עם הגעתם ולאחר מיון, הומתה רובם בתאי הגזים.

ב-Balassagyarmat, מהלך הרדיפה מתועד במדויק. היהודים רוכזו בתחילת מאי 1944 בהנחיית ראש העיר Béla Vannay. העיר שימשה כמרכז ריכוז אזורי: Balassagyarmat הייתה מרכז ריכוז והעלאה לקרונות משמעותי עבור 5,820 היהודים שנאספו מקומיטאט Nógrád. האוכלוסייה חולקה לשני אזורים: כ-2,000 היהודים המקומיים רוכזו ב"גטו הגדול", ברחובות Kossuth Lajos, Thököly ו-Hunyadi ובסביבותיהם, ואילו היהודים שהובאו מהערים והכפרים הסמוכים בקומיטאט Nógrád רוכזו ב"גטו הקטן", הממוקם בכיכר Óváros. בין היישובים שיהודיהם גורשו כך היו Alsópetény, Apátújfalu, Becske, Bercel, Cserháthaláp, Diósjenő, Érsekvadkert, Galgaguta, Hugyag, Losonc, Nógrádmarcal, Őrhalom, Szécsény, Szügy ומקומות נוספים אחרים.

השלב האחרון קדם בימים ספורים להשמדה. סמוך לגירושם, הועברו היהודים למחסני ייבוש הטבק ב-Nyírjespuszta, כחמישה קילומטרים מחוץ לעיר. ואז בא הגירוש: היהודים גורשו ל-Auschwitz בשני משלוחים שיצאו מ-Nyírjespuszta ב-12 וב-14 ביוני. אף מונומנט תור הזהב חולל ונמחה: הגרמנים השתמשו בבית הכנסת כמחסן תחמושת והרסוהו בטרם עזבו. הזיכרון המקומי מדייק את תאריך החורבן: הנאצים השתמשו בו כמחסן במהלך מלחמת העולם השנייה ופוצצוהו עם עוזבם את העיר, ב-9 בדצמבר 1944.

מהקהילה השוקקת שלפני המלחמה לא נותר אלא שריד זעום. לאחר השואה, רק 136 אנשים שבו אל העיר. הראשונים לשוב היו אלה שניצלו מן השילוחים: בין הניצולים הראשונים שחזרו נמנו אנשי גדודי העבודה הכפויה.

ניצולים אלה ביקשו להקים מחדש את הקהילה. יחד עם ניצולי מחנות הריכוז שחזרו בשנים 1945–1946, ארגנו מחדש את הקהילה בהנהגתו של הרב Pinkász Kálmán. אך השיקום היה ארעי, ומוסד נגדו ההקשר הפוליטי של הונגריה הקומוניסטית וגל ההגירה. היהודים החלו לעזוב את העיר לאחר 1948, ובעיקר לאחר המהפכה ההונגרית של 1956; בשנת 1970 לא נותרו ב-Balassagyarmat אלא קומץ יהודים.

כיום, הנוכחות היהודית מתקיימת בעיקרה דרך הזיכרון. מוזיאון קטן, המוקדש להיסטוריה ולמסורות היהודיות המקומיות, נוסד בשנת 2000 והוקם בבניין ה-Chevra Kadisha לשעבר — מבנה קטן בעל גג משופע וחזית אדומה ולבנה. בית הכנסת, מצִדו, נותר נוכח בזיכרון העיר: מבנה היסטורי מרשים שורד כאחד התזכורות המוחשיות ביותר למורשת היהודית של העיר.

ההיסטוריה היהודית של Balassagyarmat מרכזת בשני מאות את גורל היהדות ההונגרית המחוזית: התבססות מוקדמת ומאורגנת כבר משנת 1730, אוטונומיה קורפורטיבית יוצאת דופן, רבנות אורתודוקסית מן השורה הראשונה שיצאה מבית מדרשו של ה-Hatam Sofer, שילוב אזרחי לאחר האמנציפציה של 1868, ולאחר מכן השמדה ב-1944 והכחדה אטית בשנות שלאחר המלחמה. כוחה של קהילה זו נבע מצפיפותה — קרוב ל-40% מן האוכלוסייה במאה ה-19 — ומהקרינה הדתית שהפיצה, המסומלת באחד מבתי הכנסת האורתודוקסיים הגדולים ביותר במרכז אירופה, שנהפך לאפר בדצמבר 1944.

מה שנותר שייך כיום לתחום הזיכרון והמורשת: מוזיאון הנמצא בבניין אחוות הקבורה הישנה, בניין בית כנסת שנשתמר, לוחות זיכרון ושמות. הספר הגדול של Balassagyarmat הוא אפוא ספרה של גדולה שחלפה, שהארכיון והמסורה כאחד מעידים עליה כי הייתה, בין תפוצות הגולה ההונגריות, מן העתיקות ביותר ומן הנאמנות ביותר לעצמה.