יוסף שלמה כהנמן

מעטות הן הדמויות שגילמו בעוז כה רב את רציפותו של עולם תורת ליטא — העולם המכונה "ליטוואי" — חרף השבר של השואה, כמו הרב יוסף שלמה כהנמן, הידוע בכינויו "הרב מפוניבז'" (Ponevezher Rav). חייו נמתחו על פני שמונים ושלוש שנים, הגשרות בין שני עולמות: עולמן של הישיבות הגדולות בליטא הצארית ולאחר מכן בליטא העצמאית, ועולם תחייתן על אדמת ארץ ישראל. יוסף שלמה כהנמן (1886–1969) היה רב אורתודוקסי וראש ישיבת פוניבז', גדול בתורה ובתלמוד שזכה לשם עולם.

את קורות חייו ניתן לקרוא כמשל לתולדות יהודי המאה העשרים: ילד ממושבה ליטאית קטנה של כמה מאות נפשות, שנעשה לאחד מגדולי הבקיאים בתלמוד בדורו; רב קהילה שנבחר לפרלמנט של ארצו; ולבסוף, ניצול שאיבד את מוסדו ואת כמעט כל תלמידיו, סירב לאבל המשתק, ובנה על גבעה בבני ברק אחת מן הישיבות היוקרתיות בעולם. הספר שלפנינו עוקב אחר מסלול חיים זה תוך הבחנה, ככל שהמקורות מאפשרים זאת, בין מה ששייך לתיעוד הארכיוני המבוסס, למסורת המועברת בתוך עולם הישיבות, ולמפגשם של שניים אלה.

המקורות העיקריים מציבים את לידתו של Kahaneman בשנת 1886 — חלקם מציינים את התאריך 13 במאי — בעיירה קטנה בליטא. הוא נולד ב-13 במאי 1886 ב-Kuliai, במחוז Kovno, שהיה אז חלק מהאימפריה הרוסית, ונפטר ב-3 בספטמבר 1969 בבני ברק, בישראל. הביוגרפיה שפרסם JewAge מדגישה את אופיו הצנוע של מקום מוצאו: הרב Kahaneman נולד ב-Kul, בליטא, עיירה קטנה של כשלוש מאות תושבים, שכשליש מהם היו יהודים.

השכלתו עוקבת אחר המסלול הקלאסי של האליטות התלמודיות הליטאיות, דרך המוסדות היוקרתיים ביותר של אותה תקופה. בגיל ארבע עשרה יצא ללמוד תלמוד בישיבת Telz, שם למד תורה עד גיל עשרים. הרשומות העיקריות משלימות את תמונת לימודיו: מוסדות הכשרתו היו ישיבת Telshe, ישיבת Novardok וישיבת Raduń.

ההשפעה שקיבל ב-Telz הייתה מכרעת ומתמשכת. האנציקלופדיה היהודית, במאמרה המוקדש לערך "Kahaneman, Joseph", מדגישה את משקלו של ראש הישיבה על עיצובו המוסרי והאינטלקטואלי של הצעיר. בצעירותו למד Kahaneman בישיבת Telz; ראש הישיבה, Eliezer Gordon, השפיע עליו השפעה שנמשכה כל ימי חייו, עד כדי כך שלאחר מכן, בכל פעם שדיבר Kahaneman על "דער רב" ("הרב"), לרב Gordon הוא התכוון. שהייתו ב-Raduń הביאה אותו במגע עם עולמו הרוחני של החפץ חיים, מוקד זרם המוסר והקפדנות ההלכתית, שיטביע את חותמו עמוקות על הסגנון החינוכי שיפתח Kahaneman בשנים מאוחרות יותר.

פרק ראשון זה מצייר אפוא את דמותו של פרי בשל של "עולם הישיבות" הליטאי: נעורים המוקדשים ללימוד בלעדי, תנועה בין המרכזים הגדולים, וספיגת דמויות מחנכים שסמכותם המוסרית תישאר, כל ימי חייו, המצפן המנחה אותו.

בשחר שלאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר הקמתה של ליטא העצמאית, עלה Kahaneman לתפקיד הרבני שיעניק לו את שמו לדורות. הרב יוסף-שלמה Kahaneman נעשה רבה של Ponievej (Panevėžys) בשנת 1919. באותה שנה הקים בעיר מוסד לימודי שנועד לגורל יוצא דופן: ישיבת Ponievej נוסדה בPonievej שבליטא בשנת 1919, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, על ידי רב העיר, הגאון רב יוסף שלמה Kahaneman.

מעבר לישיבה הגבוהה, תכנן Kahaneman רשת חינוכית שלמה ומאורגנת, המשתרעת מן הילדות ועד לעיון תלמודי מתקדם. הוא הקים תלמוד תורה שבו למדו 400 ילדים וישיבה קטנה המכינה תלמידים למוסד הראשי. מבנה פירמידלי זה — בית ספר יסודי, מוסד הכנה, ישיבה גבוהה — מבשר כבר את חשיבתו המוסדית שיפרוס לימים בארץ ישראל.

רב Ponievej לא היה איש עיון בלבד: הוא נטל חלק פעיל בחיים הציבוריים של ליטא הריבונית החדשה. הוא היה ממנהיגי אגודת ישראל וחבר נבחר בפרלמנט הליטאי. ארכיוני הקהילה של Ponievej מאשרים ממד מדיני זה בקשרו אל מוסדות המדינה הליטאית המתהווה: בין הצירים לסיים המכונן נמנה הרב יוסף-שלמה Kahaneman, שנעשה רבה של Ponievej בשנת 1919. השתייכות כפולה זו — סמכות רוחנית ונציג פוליטי — ממחישה את מעמדם של הרבנים הגדולים בחיי המיעוטים היהודיים במרכז אירופה ובמזרחה בתקופת בין שתי המלחמות.

פרוץ מלחמת העולם השנייה תפס את Kahaneman מחוץ לליטא — נסיבה שהצילה את חייו. Kahaneman שהה בשליחות בחו"ל כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. ריחוק מקרי זה עתיד היה לעשותו לניצול ולמשקם של עולם שנגזר עליו השמדה.

גורל המוסד שייסד היה גורלו של כלל יהדות ליטא תחת הכיבוש הנאצי. הערכים הביוגרפיים מסכמים את האסון ללא עקיפין: לאחר כניסת הנאצים ל־Ponievej, נחרבה הישיבה ותלמידיה נרצחו. העיתונות של אותה תקופה, בדווחה על מפעל השיקום, כינתה את חורבן Ponievej טרגדיה הנמצאת בלב מפעלו של הרב. "שיקום הישיבה, שנחרבה ללא רחם בשואה ההיטלריאית, הוא סיפור המעורר השתאות", כתב מסמך רשמי אמריקאי שצוטט בשנת 1968.

נוכח היקף האסון ניסה Kahaneman תחילה לפעול להצלת נפשות, ולאחר מכן ניתב את כל מרצו לשיקום. לאחר ניסיונות כושלים להציל את יהודי אירופה, הקדיש Kahaneman את עצמו לפיתוח קהילות בפלסטינה: הוא הקים את קריית הישיבה בבני ברק ואת בתי האבות, ויצא למסעות בגולה כדי להבטיח את מימון הישיבה, אותה שיפר והרחיב ללא הרף. פרק זה מסמן את ציר חייו: המעבר מרב של קהילה פורחת לניצול שבחר ביצירה מול המחיקה.

בארץ ישראל, תחת המנדט הבריטי, החל Kahaneman בתחיית יצירתו. הרב Kahaneman עלה לפלשתינה המנדטורית בשנת 1940. ארבע שנים לאחר מכן, ייסד מחדש את המוסד שנחרב על גבעה בבני ברק, תוך שהוא מגייס הן את זיכרונו והן פסוק נבואי כתוכנית פעולה. מאות תלמידים ואנשי סגל של הישיבה נספו במלחמת העולם השנייה, אך רב Kahaneman, איש חלום וחזון, קיבץ את הניצולים, עלה לארץ וייסד מחדש את הישיבה בבני ברק בשנת 1944.

המפעל בבני ברק חרג מעצם שחזור בית המדרש בלבד: Kahaneman ביקש לבנות מחדש "עיר של תורה" ולדאוג לדור שנשבר במלחמה. הוא בנה את קריית הישיבה בבני ברק וכן את בתי האבות לילדים יתומים. ייעודם של בתי מחסה אלה מפורט במקורות העוסקים בישיבת פוניבז': בתי אבות — מסגרת מוגנת שהקים הרב Yosef Shlomo Kahaneman עבור ילדים ניצולי השואה, יתומים וילדים מבתים שבורים.

למימון מפעל מרחיק לכת זה, נהפך הרב לנוסע בלתי נלאה בקהילות התפוצה. הרב Kahaneman נסע רבות בתפוצות כדי להבטיח תמיכה כספית לישיבתו, שאותה שיפר והרחיב ללא הרף. העיתונות היהודית האמריקאית מעידה על סיורי הגיוס הללו עד שנותיו האחרונות: כשמונה עשרה שנה לאחר הקמתה, "לשעבר רבה של פוניבז' שבליטא, העיר השנייה בחשיבותה אחרי קובנה, המוכר כאחד מגדולי בעלי התלמוד בדורו", בא לארצות הברית למען עיר הישיבה האהובה עליו בישראל. הניגוד בולט ומרשים: הלמדן המסתגר של ליטא של פעם הפך, מתוך הכרח וגאונות מארגנת, לשגריר עולמי של מפעל חינוכי.

בבני ברק, Kahaneman תפס מקום בולט בתוך היהדות האורתודוקסית הלא-חסידית, המכונה "ליטאית", שבה הפך לאחת הדמויות המנהיגות. המקורות הגנאלוגיים והביוגרפיים מתארים אותו כרב ישראלי ממסורת החרדית הליטאית, שהקים מחדש את ישיבת Ponievej בבני ברק, ראש הישיבה של מוסד זה. מעבר לבקיאותו בתורה, מיוחסת לו אישיות בולטת: חבר נכבד במועצת גדולי התורה של Agoudat Israël, איש של יראת שמים עמוקה ורוח חדה.

המוסד שהחיה מחדש לא איחר להפוך למצע המוליד ישיבות נוספות וחטיבות מתמחות. המקורות המוקדשים ל-Ponievej מתארים מכלול מובנה, הכולל בין היתר חטיבה ל-200 תלמידי תיכון — Yeshivat Ponevezh Le'zeirim — וכן ישיבה נוספת, Grodno Yeshiva – Beer Yaakov, הממוקמת בבאר יעקב. הסתעפות זו ממשיכה, בקנה המידה של ישראל, את ההיגיון הפירמידלי שאותו כבר יישם Kahaneman בליטא שלפני המלחמה.

המעורבות הציבורית שירש משנות הפעילות הליטאיות שלו הפכה, בישראל, להשתתפות במוסדות המנהיגים של היהדות החרדית. הוא היה דמות מנהיגה בארגון Agoudat Israël. בנו, Avraham Kahaneman, המשיך את מפעלו בראשות המוסד: בין ילדיו נמנה Avraham Kahaneman. כך התגבש, סביב "עיר הישיבות" בבני ברק, מרכז של סמכות ומסירה שהיה עתיד להשפיע באופן מתמשך על הנוף הרוחני של ישראל.

Kahaneman נפח את נשמתו בבני ברק, בסיום חיים שהוקדשו כמעט כולם לבניין מחדש. הרב יוסף שלמה Kahaneman נפטר בכ' באלול תשכ"ט, דהיינו בשנת 1969; הוא נסתלק ב-3 בספטמבר 1969, בגיל שמונים ושלוש, בבני ברק. הערכים העבריים מסכמים את תפקידו ההיסטורי בנוסחה עשירה: ראש ישיבת פוניבז' בליטא שלפני השואה, מייסד הישיבה בארץ ישראל לאחר השואה, ראשה הראשון, וחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

סביב דמותו נארגה זיכרון עשיר בתוך עולם הישיבות, שבו מסתובבים סיפורים הנוגעים לרצונו הבלתי מתפשר לבנות מחדש ולאופטימיות שגילה לנוכח האסון. המסורת שבעל-פה מוסרת בפרט כי בתוך חשכת המלחמה, הוא ביטא את בטחונו שיבנה ישיבה גדולה בארץ ישראל — דברים שהסיפורים הקשורים להקמה מחדש מייחסים להם את הפסוק שציטט בעצמו: «וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ» (יובדיה א, יז). סיפורים אלה, המועברים בחוגים החרדיים, שייכים יותר לזיכרון המעצב ולמופת המוסרי מאשר לארכיון הניתן לאימות; ואף על פי כן הם מאירים את הרוח שבה נעשתה המלאכה, בהלימה מושלמת עם העובדות המתועדות של הבנייה מחדש משנת 1944.

הירושה המוסדית, לעומת זאת, מבוססת איתן: ישיבת פוניבז' בבני ברק נותרת אחת מפסגות העולם הליטאי, ושמו של מייסדה נקשר קשר בל ינתק לרעיון הרציפות של התורה לאחר החורבן.

המסלול של Yosef Shlomo Kahaneman מרכז בתוכו את השסעים ואת הלידות מחדש של היהדות האירופאית במאה העשרים. לאחר שהתחנך בישיבות הגדולות שבליטא, אצל רבותיו שחותמם נשא עמו כל ימי חייו, ולאחר שנעשה לרב ואיש ציבור בעיר יהודית פורחת, ראה עולמו נחרב בשואה בעת שנמצא, במקרה מציל, מחוץ לליטא. מה שמייחד אותו בהיסטוריה אינו הבקיאות, המוכרת ממילא, אלא סירובו לאבל עקר: מן האסון עשה נקודת מוצא לבנייה מחדש.

המפעל של Bnei Brak — הישיבה, המוסדות המכינים, בתי היתומים, והסתעפויות ברחבי ישראל — מהווה מורשה מוחשית, מתועדת בארכיונים ובערכי ייחוס. סביב מורשה זו התפתחה זיכרון חי, עשוי סיפורים ואמרות שנמסרו מדור לדור. בצומת שבין ארכיון זה לבין זיכרון זה ניצבת באמת דמותו של הרב מפוניבז': איש שאיבד את הכול ובחר לבנות את הכול מחדש, ומוסדו עומד עד היום כעדות הרהוטה ביותר לכך.