Sir James Goldsmith

בערש של השושלת הוא פרנקפורט על מיין, עיר חופשית של האימפריה שבה אוכלוסייה יהודית הוגבלה, מאז המאה השש עשרה, לרחוב יחיד, הJudengasse, סגור בערב ובימי חגים נוצריים. בעולם זה מוגבל ובכל זאת יצירתי בעוצמה שהוא נוצרו בתיו הגדולים של סחר וחילופי כספים, שלהם Goldschmidt ו־Rothschild הם הירושים הידועים ביותר. שם המשפחה Goldschmidt — ה״צורף״ — שייך לשכבה עתיקה זו של שמות גרמניים שנשאו משפחות המתגוררות בשכונה, מכונות לעתים קרובות לפי הסימן הצבוע של ביתן.

החיים היהודיים בפרנקפורט של המאה השמונה עשרה ידועים לנו בדיוק מדהים הודות למקורות רבניים וקהילתיים. הרישומים של השיפוט הרבני של העיר, כפי שנערכו ובאו הערות עליהם על ידי Edward Fram מתוך יומני הרב Hayyim Gundersheim, פעילים בין 1773 ל־1794, משקפים קהילה המנהלת בעצמה את סכסוכיה, חוזיה ותרבותיה על פי ההלכה [Fram, 2012]. ממשל עצמי זה דרך החוק — שבו הרב הוא שופט וגם דוקטור — מעיד על סגולה ממשית יהודית: התרשמות כי צדקה (din) ורחמים (rahamim) צריכים להתגלם במוסדות בטוניים, המסוגלים להגן על החלש ולהסדיר את החיים הכלכליים. שושלת Goldschmidt, סוחרת ומלווה, שייכת באופן מלא לרשת זו שבה הכנות מסחרית הייתה בעצמה דרישה דתית.

המאה זו היא גם זו שבה המחשבת היהודית בפרנקפורט וסביבתיה מתעמתת עם התרבות השכלתית הגרמנית. הוויכוחים על חקר ביקורתי של הכתובים, השבר של הHaskalah והמתחים בין נאמנות תלמודית ואינטגרציה לעולם ההשכלה משפיעים לאורך זמן על הבורגנות היהודית הרייניבנית [Breuer, 1996]. השושלת שמעסיקה אותנו תיוולדה, מאוחר יותר, בדיוק מהדיאלקטיקה זו בין שרשור והיפתחות.

בשנת התשע"ט של המאה התשע עשרה, פדותן ההדרגתי של יהודי המדינות הגרמניות פותחת דלתות שהJudengasse שמרה אטומות. ה־Goldschmidt עלו לדרגת בנקאים בעלי משקל, וברית הנישואין שלהם עם בית Rothschild — הדינסטיה הפיננסית החזקה ביותר בתקופה — יוולדה את ענף הGoldschmidt-Rothschild, האשלח וההשתלב בבורגנות הגבוהה של פרנקפורט. הצלחה כלכלית זו אינה רק מעלומת פרטנית: היא משתתפת בתופעה קולקטיבית שבה הפיננסיה היהודית, שנותרה לאורך זמן מגבלת בחוק הנוצרי להלוואה בריבית, הפכה לאחד מהנעונים של התעשייתנות האירופית.

הפעילות כלכלית, בתוך המסורת היהודית, אינה לעולם ניטראלית: היא מתבססת על חובות של צדקה (tsedaka) וסולידריות קהילתית. משפחות גדולות בפרנקפורט מימנו בתי כנסות, בתי ספר, בתי חולים ויסודות לעניים של הקהילה. השזירות זו בין ההצלחה החומרית לבין החובה להפצה מחדש מהווה אחד הכוחות המובעים ביותר על ידי סביבה זו: עושר מובן כאן כהפקדון שעליו מסדרים דין, ולא כתכלית בפני עצמה. הדורות של השושלת, אפילו בדמויותיה החילוניות ביותר, יישמרו משהו מן התפיסה זו של הכסף כחלק מהפעולה על העולם ולא כהצטברות פשוטה.

מארסטוקרטיה פיננסית משומלגמת זו בורחת, בסוף המאה, הענף שהועד להשתלם מחוץ לגרמניה. סבו של James ו־Edward, Adolphe Goldschmidt, היה חבר של סביבה שכזו שגדלה בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה והזרעה לכיוון אנגליה, שם אנגליציזציה של השם לGoldsmith תחתום בצורה סמלית על המעבר מזהות לאחרת.

אביהם של שני האחים, Frank Goldsmith (Francis Bernhard Goldschmidt, 1878–1967), נולד באנגליה במשפחה זו שמקורה בפרנקפורט והתיישבה בעבר העומק של התעלה. מסלולו משקף בצורה מופתית את ההטמעה של האליט היהודית גרמנו-בריטית של תקופת Belle Époque: בעל תואר, קצין במהלך המלחמה הראשונה בעולם, הוא נבחר כחבר פרלמנט שמרני בעבור Westminster. התערבותו בחיים הציבוריים והצבאיים של מולדתו החדשה משקפת שאיפה, משותפת למשפחות יהודיות רבות שנתן להן שחרור, לשרת את האומה שקיבלה אותן — צורה של מעורבות בחיים הקיבוציים המונהגת מחוץ לממסד הקהילתי בלבד.

אך אותו מסלול עצמו חושף את הקיימות של ההטמעה מול עלייתם של לאומיות. מקורותיו הגרמניים והיהודיים הביאו לו, במהלך המלחמה, חשדות ויתגרויות שהדיחוהו מן החיים הפוליטיים. חוויה זו של חשדנות — היהודי המוטמע המוחזר פתאום לזרות שאת עברה הוא סבור שנעלמה — היא אחת מהקבועות הגדולות של המודרניות היהודית, שהיסטוריוגרפיה של ההנצחה תיעדה בהרחבה [Friedländer, 1997]. Frank Goldsmith הסב אז את פניו לעבר מלונאות היוקרה, במיוחד בצרפת, שם הרווח שרשרת של מוסדות. מנישואיו לאישה צרפתייה, Marcelle Mouiller, נולדו Edward ואחריו James, על האדמה הצרפתית זו המעניקה לשושלת את אופייה האותנטי אנגלו-צרפתי.

גורלו של האב, המתנדנד בין אנגליה, גרמניה של המקור וצרפת, מטביע את בניו בתוך זהות רבגונית וקוסמופוליטית, כשהשייכות היהודית היא פחות תרגול מתוגלה ויותר ירושה שקטה. הדיסקרטיות זו אינה מוחקת את הזכרון: שני האחים יכירו ויקבלו את שורשיהם היהודיים והפרנקפורטיים, גם אם חייהם יישרטו בכל רישום אחר לגמרי.

לא ניתן להתעלם מהאסון בכל סיפור של משפחה יהודית גרמנית של המאה העשרים. אם ענף ה-Goldsmith עזב את גרמניה הרבה לפני 1933, השושלת Goldschmidt שנותרה ביבשת נלכדה, כמו כלל היהדות של פרנקפורט, בגלגל ההשמדה והגזילה. השנים 1933–1939 ראו יישום מתודי של חקיקת הדרה שפגעה תחילה בזכויות האזרחות, בתעסוקות ובנכסי היהודים הגרמנים [Friedländer, 1997].

גורלן של עשירויות יהודיות גדולות היה נושא מו"מים, כופר ותחזוקה שהיסטוריוגרפיה חשפה את הלוגיקה הקפואה שלהם: ההגירה עצמה הפכה למסחורה, והשרידות הופכה לנושא משא ומתן [Bauer, 1994]. משפחת Goldschmidt-Rothschild, עשירה וחשופה, עברה הפקעת אוספיה וארמונותיה בפרנקפורט. מה שהשושלת האנגלו-צרפתית נמלטה ממנו בחזון קדום, בני דודיה שנשארו באירופה סבלו בכל אכזריותו.

הקרבה זו לתהום מעניקה לסיפור של Goldsmith חומרה שהצלחתם החברתית לא יכלה להסתיר. היא קושרת את גורלם הייחודי לזיכרון הקולקטיבי של ישראל, של האנדרטאות והשמות שמסרבים לשכוח [Young, 1993]. המעלה המתעוררת כאן היא לא מעשה, אלא דרישה: זו של הזכירה, של zakhor, המחייבת שלא להרשות לאסימילציה להמיס לחלוטין את ההכרה בעבר השתייכות לעם רדוף. העובדה עצמה שלשני האחים לא כחשו לעולם את מקורותיהם היהודיים — באירופה שבה רבים בחרו בשתיקה — מעידה, בהיפוך, על נאמנות מינימלית וברם חיוני זו.

Sir James Michael Goldsmith (1933–1997) היה בחייו אחד הדמויות הזוהרות ביותר של הקפיטליזם הפיננסי האירופי. בנאי קבוצת המזון Cavenham Foods, תקיף תופס בשווקים הבורסה הבריטיים והאמריקאיים, הוא воплощал תעוזה כלכלית שירתה, בדרכה שלה, מן המסורת המסחרית הארוכה של אבותיו מפרנקפורט. היחס שלו לכסף, התוקפני והיוצר, המשיך בצורה לחלוטין חילונית תפיסה יהודית עתיקה של עושר ככוח פעיל ולא כאוצר שהצטבר.

בשנת 1993, ביצע James Goldsmith מפנה רדיקלי: הוא עזב את עולם העסקים כדי להקדיש את עצמו לחלוטין לפעולה ציבורית ולחשיבה פוליטית. התהפוכות זו אינה בכל אופן פרישה: היא מהווה להפך את המעשה המכוון ביותר בכל הקריירה שלו, זה שבו הכוח המצטבר בפיננסים הופך להון של השפעה אינטלקטואלית ופוליטית. איש זה, שבנה אימפריות תעשייתיות, בחר בעט וברבנות בדיוק כשהיה יכול להסתפק בניהול הרכוש שלו.

באותה השנה, הוא הקים בבריטניה את ה-Referendum Party, תנועה שנועדה לדרוש משאל עם על מקומו של הממלכה המאוחדת בבנייה האירופית. איך שלא יהיו ההערכות שמעלים לגבי התזות שלו, מעשה זה מעיד על שכנוע עמוק: שעמים חייבים להשמור על שליטה בגורלם הקולקטיבי, וכי דיון ציבורי, סותר, עדיף על החלטה עמומה של טכנוקרטיות. ההשתתפות בחיי העיר — סגולה שאביו תרגל על ספסלי ווסטמינסטר — צצה כך בבן, תחת צורה מחוותנית ואישית.

James Goldsmith היה גם איש עיתונות, בעלים של כותרות ובנאי דעה, מה שמשלב אותו במסורת יהודית מודרנית של אינטליגנציה המעירה לב לכוח המילים ולתנועת הרעיונות. חייו הפרטיים סוערים, הממון המשתנה שלו וטעמו בסיכון לא צריכים להסתיר את הקוהרנציה של דמות: של איש שסירב תמיד להכניע עצמו לקונפורמיזם של סביבתו. הוא מת ביולי 1997, וזה השאיר דימוי של תקיף של קפיטליזם ופוליטיקה שהאזהרות שלו היו הד למרחק רב מעבר למותו.

ב-1994, James Goldsmith פרסם את The Trap, מאמר קרב שהכותרת שלו בעצמה מביעה את השאיפה שלו: להוקיע את המלכודת שבה משתקעות הדמוקרטיות המערביות, מונהגת בלוגיקה העיוורת של הסחר החופשי הגלובלי והפרודוקטיביזם הטכנולוגי. הספר, שתורגם לכמה שפות, גרם לסקנדל: מיליארדר שהרוויח בעצמו מהשווקים העולמיים הופך את הטיעונים שלו נגד המערכת שהעשירה אותו. הפרדוקס הנראה זה בדיוק מה שנותן לאבחנתו כוח חד.

התזה המרכזית של The Trap מבוססת על תצפית אריתמטית גסה: האינטגרציה בכלכלת העולם של מיליארדים של עובדים — בעיקר באסיה ובכלכלות מתוכננות לשעבר של מזרח אירופה לאחר קריסת הקומוניזם — יוצרת תחרות שכרית שעובדי המדינות המפותחות אינם יכולים לתמוך בה מבחינה מבנית. כדי להישאר תחרותיות, חברות באירופה ובצפון אמריקה אין להן ברירה אלא להוציא את הייצור שלהן לאזורים של שכרות נמוכות, וכך הן גוזלות את העדר היציבות או את האבטלה לאוכלוסיות שלהן. זה לא, לפי Goldsmith, גורל טבעי: זה תוצאה של בחירה אידיאולוגית המוצגת בעיוות כעדות מדעית.

מעבר לשאלת השכרות, The Trap תוקפת שני עמודים נוספים של הקונצנזוס הפרוגרסיבי של אותה תקופה: החקלאות התעשייתית והאנרגיה הגרעינית. Goldsmith רואה בהם לוגיקה זהה של החלפה — זו המחליפה את המורכבות של החי והחברה ברציונליות מכנית של ייצור המוני. בכל התחומים הללו, הוא מאבחן את מה שהוא קורא "היפוך ערכים": במקום למדוד את ההתקדמות על פי שיקולי הרווחה האנושית והיציבות החברתית, הציוויליזציה התעשייתית המודרנית הקימה את הגדילה הכלכלית והחדשנות הטכנולוגית לעצים מוחלטים, ללא תלות בהשפעותיהם על קהילות וגברים.

הספר נכנס כך לתהייה רחבה יותר על מה מובנו בחברה צודקת. עבור Goldsmith, היציבות החברתית — היכולת של משפחות, קהילות וגומים לשמור על קשרים עמידים ודרכי חיים ברי קיימא — מהווה את הערך העליון, זה שאליו צריכים להיות כפופים הציווי הכלכליים ולא להפך. ההיררכיה זו של העצים אינה זרה למסורת היהודית: התורה עצמה משעבדת את הפעילות הכלכלית לדרישות בעלות אופי מוסרי וחברתי, משנה את ההלוואה, השכר, המנוחה והטיפול בקרוב בציווים המגבילים את הלוגיקה של הרווח טהור. בלא ש-Goldsmith תובע בעלות זו בבירור בכתביו, המבנה של חשיבתו מוצא, דרך חילונית ופוליטית, משהו מההשגחה הזו על שיווי המשקל בין השוק לכבוד אנושי.

The Trap הצית, בעת פרסומו, כנופיה של ביקורות מצד כלכלנים אורתודוקסים ותומכי הסחר החופשי, שהטילו עליו את אי-הנוקדיות המדעית שלו, את הפשטנות הניתוחית שלו ואת הראיה הדו-קוטבית מדי של חילופי חוץ בינלאומיים. ביקורות אלה לא מנעו את הספר מלהכיר הצלחה ברורה בשוק הספרים ולהשפיע בעמידה על הדיון הציבורי, בעיקר בממלכה המאוחדת ובצרפת. בדיעבד, כמה מהנטיות שGoldsmith זיהה ב-1994 — התעיינות התעשייתית של מדינות עשירות, עלייה של אי-שוויוני שכר, משבר של המעמדות הממוצעים — התבררו כממשיות בעבודה בעשורים שלאחר מכן, וזנקו קבילת קליטה של הספר שלעתים קרובות זה נקרא "נביאי".

שנה אחרי The Trap, Goldsmith מפרסם את The Response, כרך שתוכננו במפורש כדי להשיב, נקודה אחר נקודה, לתנגודים שהניעו את המאמר הראשון שלו. הספר השני הזה מעיד על תכונת אופי קבועה אצל המחבר שלו: סירוב להשאיר פולמוס ללא תשובה, והשכנוע שויכוח רעיונות הוא עניין של התנגדות אינטלקטואלית כמו גם של שכנוע ראשוני.

The Response מעמיקה ומערכתתת את התזות של The Trap בכך שהיא מתנתקת אותן במפורש סביב שלושה ציריים. הראשון הוא הביקורת על GATT (ההסכם הכללי על תעריפים וסחר) ועל ארגון הסחר העולמי שמחליף אותו: Goldsmith טוען כי אינטגרציה סחרית אוניברסלית, במקום להייצר את השגשוג המשותף שמבטיחים מקדמיה, יוצרת להיפך אבטלה ועוני במדינות מתועשות, תוך שהיא משחיתה בו זמנית את הכלכלות החקלאיות והאומנותיות של העולם השלישי, שנאלצות להתיישר על פי מודל ייצור שמחסל את המבנים החברתיים המסורתיים שלהן. הסחר החופשי גלובלי, בקריאה זו, הוא מנגנון הרס כפול.

הציר השני הוא פוליטי לחלוטין: Goldsmith מטיל ספק בלגיטימציה דמוקרטית של מוסדות על־לאומיים — GATT, האיחוד האירופי בשביל טכנוקרטי, ארגונים פיננסיים בינלאומיים — בשם העיקרון לפיו ההחלטות המשפיעות על חיי היומיום של אזרחים חייבות להישאר תחת השליטה של נציגים שהאזרחים הללו בחרו. זה לא דחיה של שיתוף פעולה בינלאומי כשלעצמו, אלא ערעור העברת הריבונות שבוצעה ללא הסכמה מפורשת של העמים. הנוסחה שהוא מפתח בThe Response — משדלת בין ריבונות עממית לאינטגרציה בירוקרטית, בין דמוקרטיה לטכנוקרטיה, בין העם להעילויות — מנבאת בדיוק מטריד את המונחון של הויכוח הפוליטי של העשורים הבאים, עד לדיונים על Brexit.

הציר השלישי הוא יותר פילוסופי: Goldsmith מנתק בו תפיסה של האומה והקהילה המקומית כמרחבים בלתי ניתנים להפחתה של חיים חברתיים ושל זהות קולקטיבית. כנגד הקוסמופוליטיזם הליברלי שמשמיד שייכויות מסוימות בשוק אוניברסלי, הוא משומר הגוונות של החברות וזכותן לשמר את המבנים שלהן. אנו מוצאים כאן, שהועברה לאוצר המילים של הפוליטיקה העכשווית, אותה אינטואיציה שעוררה את The Ecologist של אחיו Edward: הגוונות — תרבותית, חברתית, אקולוגית — היא ערך מהותי, לא מכשול פשוט לאחידות יעילה.

המבקרים של The Response הדגישו, בצדק, חלקות מסוימות של הטיעון: התפיסה של Goldsmith של מדינת־לאום נוטה להעליל צורות ריבונות שהמציאות ההיסטורית שלהם מורכבת הרבה יותר, והצעות המדיניות הכלכלית שלו נשארות לעתים קרובות מנוסחות בתנאים כלליים שעמדות בקושי בפני בדיקה מפורשת. נותר שהפונימה The Response מהווה, עבור היסטוריונים של המחשבה הפוליטית האירופית, מסמך של חשיבות ראשונה: היא קריסטלאית, באמצע שנות התשעים, רגע ציר שבו הקונסנסוס לטובת הגלובליזציה הליברלית מתחיל לסדוק, וכאשר קולות מבודדים — כולל זה של מיליארדר שהומר לסרבן אינטלקטואלי — שרטטים את תנאיו של הויכוח שהיה הוא הולך לעצב את הפוליטיקה המערבית של העשורים הבאים. עבור מחקרים על השורשים האידיאולוגיים של הפופוליזם הימני, הסוברניזם ותנועת האירוסקפטיציזם, שני המאמרים של Goldsmith מהווים מקורות ראשוניים בלתי תחליפים.

הבן הבכור, Edward « Teddy » Goldsmith (1928–2009), חזר לדרך שהייתה שונה בתכלית מזו של אחיו הפיננסיסט, ובכל זאת משלימה באופיה במטרה להשפיע על העולם. מייסד ב-1970 של כתב העת The Ecologist, היה הוא אחד מחלוצי החשיבה האקולוגית באירופה, מבקר מוקדם של הגדילה התעשייתית בלתי מוגבלת וחסיד של החברות המסורתיות, של הגיוון התרבותי ושל האיזון בין האדם לטבע.

חשיבה זו, שלעתים קרובות נכללת ברדיקלית, נכנסת בתהודה עמוקה עם אינטואיציות מסוימות של היהדות: הרעיון שהבריאה מופקדת לשמירת האדם, ולא לטרף שלו; שהקרקע, המים והיצורים החיים אינם סחורות מוחלטות; שה-שבת והשנה השביעית משרטטים ללב החוק גבול לעבודה ולהיתול. אף כי Edward Goldsmith לא פיתח את עבודתו במונחים דתיים, ניתן לקרוא בהגנתו על הערך והאחריות הבין-דורית תרגום חילוני של תיקון עולם, « תיקון העולם ». הטיפול המוקדש לדברים שבהם שבירות, הצדקה המורחבת לדורות הקרובים ולקהילות בסכנה, מהווים את המעלה השולטת של עבודתו.

ההתכנסות מכתיבה בין דאגותיו של הבן הבכור לבין אלו של הבן הצעיר בשני המאמרים שלו: שם James Goldsmith מגנה ב-The Trap את הרס הקהילות האנושיות על ידי ההיגיון של השוק הגלובלי, Edward היה מזה עשרות שנים ניתח קורא מקביל של הרס האקוסיסטמים והתרבויות המסורתיות על ידי אותו הגיון תעשייתי. שני האחים חשבו ממקומות אינטלקטואליים שונים מאוד — אחד מחדרי בורסות וטריבונות פוליטיות, השני מהמדעים הטבעיים ומחשיבה הוליסטית — אך האבחנות שלהם נפגשו על נקודה מרכזית: עדיפות היציבות של המערכות החיות — ביולוגיות וכמו גם חברתיות — על דחפי הגדילה וההיעילות. אחיו של איש ממון, Edward Goldsmith היה כך המצפון הביקורתי של השושלת, זה שהטיל ספק בעצמי היסודות של השגשוג החומרי שממנו משפחתו שלפה את עלייתה.

Adolphe Goldschmidt (תאריכים מדויקים אינם ידועים, פעיל בחצי השני של המאה התשע-עשרה) — סב לצד אב של James ו-Edward Goldsmith, חברה בבורגנות פיננסית יהודית עילית מפרנקפורט המקורה בענף Goldschmidt-Rothschild. הוא שייך לדור של משפחות יהודיות גדולות בגרמניה שבעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה התפזרו לאנגליה, תוך תרומה להופעתה של אליטה יהודית-בריטית קוסמופוליטית. התיישבותו מעבר לערוץ ערוך הכינה את הקרקע המשפחתית שבה יוולדו Frank ולאחר מכן שני בניו.

Frank Goldsmith (Francis Bernhard Goldschmidt, 1878–1967) — נולד באנגליה למשפחה שמקורה בפרנקפורט, הוא מגלם את דמות המשוחרר המשכלל של ה-Belle Époque: קצין, ואחר כך חבר פרלמנט שמרוני בווסטמינסטר, לפני שנדחק מחיי הפוליטיקה בעקבות החשד ששיגרו מוצאיו הגרמנים והיהודים בתקופת המלחמה הראשונה. הוא הסתגל מחדש בתעשיית המלונות היוקרתיים בצרפת, שם התחתן עם Marcelle Mouiller. אב של Edward ו-James, הוא העביר לבניו מורשת של ריבוי זהויות ותרומה לחיים הציבוריים אשר חותמו את גורלם של השניים.

Edward « Teddy » Goldsmith (1928–2009) — בכור השני האחים, בוגר אוקספורד, הקים ב-1970 את כתב העת The Ecologist, אשר הפך לאחד מן המפרסמים הסביבתיים משפיעים ביותר בתבל. מחבר בין היתר של A Blueprint for Survival (1972) ו-The Way: An Ecological World-View (1992), הוא אחד מן האדריכלים האינטלקטואליים של האקולוגיה הרדיקלית האירופית. חשיבתו, המגנה את העדיפות של המערכות החיות ואת ערכן של החברות המסורתיות כנגד הלוגיקה התעשייתית, נחתכת בהד של הביקורת שגיבש אחיו James ב-The Trap וב-The Response, מזווית פוליטית וכלכלית נבדלת.

Sir James Michael Goldsmith (1933–1997) — נוולד בפריז ב-26 בפברואר 1933, בן של Frank ו-Marcelle Mouiller, James Goldsmith הוא אחד מן הפיננסאים הנועזים ביותר של חצי השני של המאה העשרים. מייסד Cavenham Foods, הוא הוביל בשנות השבעים והשמונים סדרה של פשיטות בורסיות בשווקים הבריטי והאמריקני שהשיגו לו עושר וסכסוך. ב-1993 הסתלק מעולם העסקים כדי להקדיש עצמו לפעילות פוליטית ואינטלקטואלית: פרסם The Trap (1994) ולאחר מכן The Response (1995), שני מסות של קרב נגד הגלובליזציה הליברלית והסחר החופשי האוניברסלי, והקים את Referendum Party כדי לדרוש משאל עם על מקומה של בריטניה באיחוד האירופי. נפטר ביולי 1997 בMarabella, משאיר יצירה אינטלקטואלית שהד שלה לא פסק לגדול.

מן Judengasse של פרנקפורט לאולמות השוקים בלונדון, מרישומים רבניים של המאה השמונה-עשרה אל הדוכנים הפוליטיים שבהם James Goldsmith הגן על ריבונות העמים כנגד טכנוקרטיות של סחר חופשי, השושלת Goldsmith עברה בכמה דורות את הנתיב העצום של הJudaism האירופי המודרני: הכליאה, האמנציפציה, ההצלחה הפיננסית, האסימילציה, הגלות לפני הקטסטרופה, וההתפוצצות לעבר הגדולות הקימות החילוניות של העולם העכשווי. היא משקפת גם את מה שהאינטגרציה הצליחה להשיג וגם את מה שהיא הכילה של אובדן והשתיקה.

שני המאמרים של בגרותו של James Goldsmith, The Trap ו-The Response, ראויים להיקרא בנקודת מבט זו הרחוקה. כאשר היורש הזה של Goldschmidt-Rothschild של פרנקפורט קם נגד אידיאולוגיית השוק האוניברסלי, כאשר הוא תובע את היציבות של קהילות, את הזכות של עמים להשתלוט על עצמם, את הכפוף של הכלכלי לחברתי, הוא אולי רק מוצא מחדש, בדרך זו שלמה חילונית ורחוקה מכל שמירה דתית, משהו מהמבנה העמוק של דין יהודי: הרשתות הזו שהכלכלה חייבת להיות מסוגרת בנורמות שעולות מעליה, שהקהילותיות לא מצטמצמת לסכום של אינטרסים פרטיים, וכי החלש ראוי להגן שהשוק לבדו לא יוכל לעולם להבטיח לו. זו אינה קשירת דם ישירה ולא מודעת: זו הד, ואולי זה מספיק כדי שההיסטוריון יציין אותה.

בין כל הגדולות שהמסורת היהודית נשאה על פני הדורות, אולי הפעולה בעולם שמסודרת למטרה שעולה מעליה היא זו שהשושלת הזו ביטאה בצורה הטובה ביותר. אצל Goldschmidt של פרנקפורט, העושר המסחרי התאים להם חובה של צדקה; אצל Frank Goldsmith, ההון שימש את ההתחייבות הציבורית; אצל James, הכוח הפיננסי הוביל תחילה לקרבות בורסה, ואחר כך לקרב אינטלקטואלי ופוליטי על ריבונות העמים וכבוד הקהילות; אצל Edward, לבסוף, אותה אנרגיה משפחתית התהפכה בביקורת על ההתעלמות ובטיפול בבריאה. אף אחד מהגברים הללו לא היה דוקטור של הדין, והנרטיב לא יוכל להעלות אותם לדרגת צדיקים שהם לא טענו להיות. אך כולם חלקו את הסירוב הזה לפסיביות, את הרשתות זו שיש לך אחיזה על המציאות ואחריות לפניה — הד רחוק, אך ניתן לזיהוי, של הקול שבפרנקפורט אמר צדקה בשם דין עתיק יותר מהאימפריות. בכך, הגורל הייחודי של Goldsmith מצטרף לזכרון הקהילי של ישראל, העם הזה שלא הסכים לעולם להאמין שהעולם הסתיים.