רבי ישמעאל

רבי ישמעאל שייך לדור השני של התנאים, הדור שפעל בין חורבן בית המקדש השני (70 לספירה) למרד בר כוכבא (132–135 לספירה). חצי מאה זו הייתה תקופה של בנייה רוחנית מחדש. לאחר נפילת Jérusalem, עבר מרכז הסמכות הדתית אל החוף, אל Yavné (Jamnia), שם ארגנו מחדש Rabban Yohanan ben Zakkaï ואחריו Rabban Gamliel II את לימוד התורה ואת החיים היהודיים סביב בית המדרש, חלף העבודה הקרבנית [Encyclopaedia Judaica, art. « Yavneh » ; Jewish Encyclopedia, art. « Tannaim »].

בהקשר זה התפתחה יצירתם של גדולי האמוראים שבדורו של רבי ישמעאל. היהדות, שנשללה ממנה מקדשה, ביססה מעתה את זהותה על לימוד התורה שבכתב ושבעל פה, ועל גיבוש כללים המאפשרים להסיק את ההלכה מתוך הכתוב. בית המדרש הפך למקום שבו נבחנו שיטות הפרשנות ושבו נתמודדו בתי הספר זה עם זה. לפי המסורת, פעל רבי ישמעאל בדרום יהודה, ב-Kfar Aziz, על גבול אדום, דבר שקשר אותו מבחינה גאוגרפית לסביבה שונה מזו של חכמי הגליל [Jewish Encyclopedia, art. « Ishmael ben Elisha » ; Encyclopaedia Judaica].

התקופה הייתה מסומנת אף היא בלחץ רומי גובר, שהגיע לשיאו בדיכוי מרד בר כוכבא. הזיכרון הרבני שייך לתקופה זו את רדיפת החכמים, שכמה מהם הוצאו להורג. ההקשר הוא אפוא גם של התחדשות אינטלקטואלית עזה וגם של איום פוליטי מתמשך.

המסורת הרבנית עוטפת את ראשיתו של רבי ישמעאל בנרטיב הטעון בהוד כהוני. מייחסים אותו למשפחה של כוהנים גדולים; מקורות מסוימים מציגים אותו כנכדו של ישמעאל בן אלישע שכיהן לכאורה ככוהן גדול בימי בית המקדש, ובכך מבססים רצף בין הכהונה שלפני שנת 70 לבין הסמכות הרבנית שלאחר החורבן [Jewish Encyclopedia, art. « Ishmael ben Elisha » ; Talmud de Babylone, Ḥullin 49a].

סיפור מפורסם, המועבר בתלמוד, מספר כי רבי ישמעאל נשבה בילדותו והובל לרומא, שם רבי יהושע בן חנניה, שנדהם מחכמתו ויופיו של הילד, שילם כופר ניכר כדי לפדותו, בחושו כי ייעשה למורה בישראל [Talmud de Babylone, Gittin 58a]. סיפור זה, השייך לרובד הזיכרון המעצב, יש לקרוא כטופוס הגיוגרפי: הוא מבטא את הערך שייחסה הקהילה לפדיון שבויים ולחינוך חכמי העתיד, יותר מאשר הוא מספק עובדה ביוגרפית שניתן לאמתה.

הסמליות שבשמו לא נעלמה מעיני המפרשים. ייתכן כי יש משמעות בכך ששמו היה ישמעאל, המסמל את בנו הבכור של אברהם [The Eagle, Peter Tarlow, 2019]. משא אונומסטי זה, המעלה את דמות בנו הבכור של אברהם, הזין עיון על מקומו של האיש בתוך המסורת. על הצד ההיסטורי הדווקני, עם זאת, הייחוס הכהוני נותר נתון המועבר במסורת, אותו מקבל המחקר המודרני בזהירות, בהיעדר תיעוד עצמאי.

התרומה הבטוחה והמתמשכת ביותר של רבי ישמעאל היא בתחום השיטה האקסגטית. המסורת מייחסת לו את הניסוח השיטתי של שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, המנויות בברייתא המובאת בראש הספרא ושנכנסה לתפילת שחרית היהודית [ספרא, מבוא (ברייתא דרבי ישמעאל) ; Encyclopaedia Judaica, ערך « Hermeneutics »].

מידות אלו — ובהן הקל וחומר, הגזרה שווה, הבניין אב מכתוב אחד, והלמד מעניינו — מהוות מנגנון לוגי שנועד להסיק את ההלכה מן הטקסט המקראי בדרך מסודרת ומבוקרת. הן מרחיבות ומשכללות את שבע המידות המיוחסות לפניהן להלל הזקן [תוספתא, סנהדרין ז ; Jewish Encyclopedia, ערך « Talmud Hermeneutics »].

העיקרון הפרשני המאפיין ביותר את בית מדרשו של רבי ישמעאל מנוסח בכלל דיברה תורה כלשון בני אדם: "התורה דיברה בלשון בני אדם". לפי עיקרון זה, חזרות מסוימות ומאפייני סגנון בטקסט המקראי אינם אלא שימוש רגיל בלשון, ואין להסיק מהם דרשה הלכתית. עמדה זו הביאה אותו לעימות ישיר עם רבי עקיבא, שלשיטתו כל מילית, כל חזרה וכל אות בטקסט הנגלה טעונות משמעות הראויה לדרישה [תלמוד בבלי, סנהדרין נא ע"ב ; Encyclopaedia Judaica, ערכים « Akiva » ו-« Ishmael ben Elisha »].

מחלוקת זו אינה עניין שולי: היא מעצבת שתי אסכולות מתחרות שהותירו חותם עמוק על הפרשנות הרבנית לדורותיה. כנגד גישתו של עקיבא, מקסימליסטית ואטומיסטית, מציב רבי ישמעאל קריאה מאוזנת יותר, המקשיבה לקוהרנטיות של המשמעות ולאופיו האנושי-תקשורתי של הלשון הנגלה.

ההבחנה בין בית מדרשו של רבי ישמעאל (דבי רבי ישמעאל) לבין זה של רבי עקיבא אינה מתמצה בשיטה בלבד: היא באה לידי ביטוי במדרשי הלכה נפרדים ומובחנים. המחקר הפילולוגי המודרני — ובראשו עבודותיו של David Zvi Hoffmann — הראה כי ניתן לייחס לבית מדרשו של רבי ישמעאל את המכילתא דרבי ישמעאל (פירוש על שמות), חלקים מהספרי על במדבר ואת הספרי זוטא, ואילו הספרא (על ויקרא) והספרי על דברים משתייכים בעיקרם לבית מדרשו של עקיבא [Hoffmann, Zur Einleitung in die halachischen Midraschim, 1887 ; Encyclopaedia Judaica, ערך « Midreshei Halakhah »].

ייחוס זה מהווה דוגמה מובהקת לצומת: המסורת מכנה יצירות אלו בשמותיהן במפורש, והניתוח הביקורתי של אוצר המילים, הטרמינולוגיה הטכנית והחכמים המצוטטים מאשש את קיומן של שתי מסורות עריכה עקביות ומגובשות. כך, נוסחאות פתיחה אופייניות ושימוש מועדף בכללים מסוימים מצביעים על שייכותו של קטע לאחד משני הבתים. יחד עם זאת, המחקר אינו טוען כי כל אמרה עולה מילה במילה לאל המייסד: בתי המדרש המשיכו ושיטתו את תורת מייסדם על פני דורות אחדים.

ראוי אפוא להבין את "בית מדרשו של רבי ישמעאל" כמסורת חיה, לא פחות מירושתו של יחיד. המאסטר סיפק את העקרונות המנחים; תלמידיו — כגון רבי יאשיה ורבי יונתן, המצוטטים לרוב במכילתא — יישמו ומסרו אותם הלאה [Encyclopaedia Judaica, ערך « Mekhilta of R. Ishmael »].

מעבר למתודה, Rabbi Ishmael הותיר את חותמו על תוכן ממשה של ההלכה. המשנה והתוספתא שומרות החלטות רבות בשמו, בתחומי הדין האזרחי, דיני הטהרה, הקורבנות והלוח. הוא מצטייר בהן כרוח קפדנית, הקפידה על מידה ועל ישימות מעשית [משנה, מסכתות שונות ; Jewish Encyclopedia, ערך « Ishmael ben Elisha »].

מספר מקסימות אתיות ותאולוגיות מיוחסות לו אף הן. המסורת מוסרת בשמו עקרונות של מתינות, כגון הרעיון שיש לשלב את לימוד התורה עם עיסוק או הנהגה עולמית מאוזנת, ושיש לקבל כל אדם בטוב לב. מאמר ידוע, המועבר בפרקי אבות, ממליץ להיות גמיש כלפי המעלה, ועניו כלפי המטה, ולקבל כל אדם בשמחה [משנה, אבות ג:יב].

מבחינת ההגות הדתית, Rabbi Ishmael דגל בגישה הרואה כערך עליון את כבוד האדם ואת שמירת הנפש. המסורת מייחסת לו עמדות הדוגלות בהקלת חומרות מסוימות כאשר החיים או הפרנסה עמדו על הפרק, ומשנה זהירות ביישום מציאותי של ההלכה. תכונות אלו, המצטלבות ממספר מקורות עצמאיים, מציירות דמותו העקבית של פוסק מאוזן ומדוד [Encyclopaedia Judaica, ערך « Ishmael ben Elisha »].

הזיכרון היהודי שיבץ את רבי ישמעאל בתוך סיפור עשרת הרוגי מלכות (Asseret Harugei Malkhut), אותם עשרה חכמים שהמסורת מציגה כמי שהוצאו להורג בידי השלטון הרומי בשעת גזירות המאה השנייה. סיפור זה, שהתפתח בספרות המדרשית המאוחרת ובפיוט הליטורגי — ובמיוחד בקינה הנאמרת ביום הכיפורים ובתשעה באב —, מציג את מותו של רבי ישמעאל כשעל ידו רבן שמעון בן גמליאל ורבי עקיבא [מדרש אלה אזכרה ; ליטורגיית יום הכיפורים].

ההיסטוריון חייב כאן לנהוג בזהירות יתרה. רשימת עשרת הרוגי מלכות מאגדת חכמים שלפי הכרונולוגיה ההיסטורית לא יכלו למות יחדיו: כינוסם נובע מבנייה הומילטית שנועדה להאדיר את קידוש השם ולהציע לעם דגם של נאמנות מול הרדיפה. מותו של כל אחד מן החכמים בפני עצמו בימי דיכוי בר כוכבא אמין מבחינה היסטורית; ואולם, ההצגה הקולקטיבית והפרטים הדרמטיים שייכים לתחום הזיכרון המעצב ולא לארכיון [Encyclopaedia Judaica, ערך "Ten Martyrs" ; Jewish Encyclopedia, ערך "Martyrs, The Ten"].

סיפור זה מעיד בכל זאת על אמת מסדר אחר: המקום המרכזי שתפס רבי ישמעאל בדמיון הדתי. העובדה שהמסורת בחרה לצרפו לפנתיאון הקדושים מודדת את היוקרה שנקשרה לשמו ולמפעלו, ללא תלות בממשות נסיבות מותו.

Rabbi Ishmael ben Elisha עומד בצומת של שני מורשות: זו המסורה, של זיכרון המקנה לו ייחוס כוהני, פדיון רומנטי ועדות שהפכה לדגם; וזו המבוססת, של יצירה הרמנויטית שהשפעתה על הפרשנות היהודית אינה ניתנת לערעור. Rabbi Ishmael לא רק הפעיל השפעה מכרעת על הפילוסופיה היהודית, אלא שחריפותו האינטלקטואלית ממשיכה להשפיע עלינו עד היום; הוא היה מאחד בזמן שבו האחדות הייתה יוצאת דופן יותר מאשר כלל [The Eagle, Peter Tarlow, 2019].

ההבחנה בין שיטתו לבין שיטתו של Rabbi Akiva עיצבה לאורך זמן את המחשבה הרבנית, ועקרונו לפיו "דיברה תורה כלשון בני אדם" ממשיך להשקות את ההרהור על פרשנות הטקסטים הקדושים. שלוש עשרה המידות הנושאות את שמו, המשולבות בתפילת היומיום, מנציחות את נוכחותו בלב התפילה היהודית עצמה. דמות של איזון בין האות לבין המשמעות, בין הקפדה לבין מידתיות, Rabbi Ishmael נותר אחד ממעצבי המסורת שבעל פה כפי שהתגבשה במשנה ובמדרשי ההלכה.