מיכאל זקש

Michael Sachs שייך לאותו דור יחיד במינו של רבנים גרמנים מן המאה התשע-עשרה, שחונכו כאחד במדע התלמודי המסורתי ובמלאכת המחקר האוניברסיטאי המודרני, ונאלצו להמציא מחדש את תפקיד הרב בהקשר האמנציפציה ובמפגש שבין הרפורמה למסורת. הרב הגרמני Michael Sachs (1808–1864) היה בן-דורו של הרב Samuel Holdheim, אך דעותיו נבדלו ממנו בכל הנוגע לפרקטיקה הדתית היהודית ולתפקידו של הרב. מסלול חייו — מ-Silesia מולדתו אל הכסאות הרבניים ב-Prague ולאחר מכן ב-Berlin — ממחיש את לידתו של נתיב ביניים, לא רפורמה רדיקלית ולא אורתודוקסיה מסוגרת, בלב לבו של היהדות הגרמנית.

כדמות שהצטיינה בדרשנות מעודנת ובמלאכת הפילולוגיה, איחד Sachs בין שני פנים: הדרשן שהיה בידו להחזיק קהילה בנאמנות לטקס, והחוקר שגילה לפני הקהל הגרמני את הדרו של שירת ספרד העברית בימי הביניים. אך היה גם — כפי שהתיעוד בן-הזמן מאפשר כיום לדייק — מתרגם בלתי-נלאה, שהעלה בלשון גרמנית את תהלים, תפילות המועדים ואגדות חז"ל, כמו גם פילולוג שיצירתו חוצה את חקר הלשונות והקדמוניות היהודיות. הספר שלפנינו שואף לשרטט את ייעוד-הרב-הגוני הזה בכל פניו, מן המוצא הסילזי ועד לתולדות יצירתו, תוך הישענות על ערכי האנציקלופדיה ועל רשומות הקטלוגים הסמכותיות. במקום שבו התיעוד חסר, נאמר זאת על-פי הנוהג ההיסטוריוגרפי, מבלי למלא את השתיקות בהשערה המתחפשת לעובדה. היסטוריה של האליטות הרבניות — בין אשכנזיות ובין ספרדיות — מחייבת אמנם משמעת הספק המתודי.

Michael Sachs — Michael Yechiel Sachs, בעברית מיכאל יחיאל זַקש, על-פי הצורה המסורה של שמו — נולד בסילזיה הפרוסית, בבית יהודי הטבוע במסורת [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)]. Michael Yechiel Sachs נולד ב-3 בספטמבר 1808 ב-Groß-Glogau שבסילזיה, והיה מן הראשונים בקרב היהודים שסיימו את האוניברסיטאות המודרניות, כשקיבל את תואר הדוקטור ב-1836. עיר מולדתו, Glogau (היא Głogów שבפולין של ימינו), הייתה בה קהילה יהודית עתיקה ופעילה, קרקע פורייה לחינוך הן במסורת דתית הן בידע המאה.

ראוי להוסיף כאן פרט ביוגרפי המאיר את בכורת כישרונו הספרותי של Sachs: כבר בשנת 1821, בהיותו בן שלוש עשרה בלבד, פרסם שיר ארוך בקובץ העברי Reshit ha-Meliẓah, שיצא לאור ב-Zamość [לפי JewishEncyclopedia, Sachs, Michael Jehiel]. ניסיון שירי זה, שבכורתו נדירה, מבשר את הרגישות שעתידה הייתה לעשות ממנו, עשרות שנים מאוחר יותר, את המעביר של השירה העברית לשפה הגרמנית. אף בטרם הגן על עבודת הדוקטור, פרסם גם בברלין בשנת 1835 תרגום גרמני של ספר התהלים [לפי JewishEncyclopedia], עדות ראשונה לשליחות המתרגם שלא עזבה אותו לעולם.

מסלולו של Sachs הוא מופת לתמורה שחל בה אז היהדות הגרמנית. כמו המתקנים Abraham Geiger (1810–1874) ו-Holdheim, למד Sachs באוניברסיטה גרמנית וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת Berlin בשנת 1836; הוא היה הרב הראשון שהוכשר באוניברסיטה ושכרה אותו הקהילה היהודית של Berlin, ובכך הניח תקדים שהתפשט לקהילות גרמניות אחרות. כפל הכשרה זה — בקיאות במקורות הרבניים מחד גיסא, ומשמעת פילולוגית ופילוסופית של האוניברסיטאות הפרוסיות מאידך גיסא — הוא המפתח לכל מסלול חייו. הוא היה בין ראשוני אלה שחמושים בתואר הדוקטור עתידים היו לשנות את דמות הרב לדמות איש תרבות השתול במלואו בחברה הגרמנית, מבלי לנתק עם זאת את הקשר עם ההלכה. כאן ניכרת המסכת הארוכה של תולדות הרבנות, שמן הכהנים בעת העתיקה ועד לדוקטורים של הזמן החדש לא חדלה מלהגדיר מחדש את הסמכות הדתית לאור ההקשרים הפוליטיים המשתנים.

השלב הגדול הראשון בקריירה של Sachs היה Prague, שם נקרא לכהן בתפקיד הדרשנות. Sachs, יליד Glogau שבסילזיה, נעשה דרשן ב-Prague בשנת 1836, כממשיכו של L. Zunz. לרשת את Leopold Zunz, מייסד ה-Wissenschaft des Judentums — המדע הביקורתי של היהדות — לא הייתה משרה של מה בכך: Prague הייתה אחת מהקהילות הגדולות של מרכז אירופה, עשירה במורשת אינטלקטואלית מרשימה, וכיסא הדרשנות בה היה עמדת השפעה ויוקרה.

בשנות Prague אלה טבע Sachs את מוניטינו כנואם קדוש. המעבר דרך Prague, שהייתה אז בירתה של יהדות חשובה במרכז אירופה, הביא אותו במגע עם קהל תובעני, הקשור למסורותיו, ודחף אותו לגבש דרשנות שמבלי לוותר על האסתטיקה של הלשון הגרמנית, נשארה נאמנה למסגרת הטקסית המסורתית. עיר הבארוק הזו, שבה זיכרו של המהר"ל ובתי המדרש התלמודיים הגדולים שכנו לצד זרמי ההשכלה, הציעה במה מופתית לאותו מתח בין נאמנות למודרניות שאותו עתיד היה Sachs לגלם כל ימי חייו. שמונת השנים שבילה ב-Prague היוו כך לימוד מכריע באמנות הנאום ובניהול הקהילה, טרם הקריאה ל-Berlin שעמדה להציב אותו בלב הוויכוחים המרכזיים של יהדות גרמניה. מתקופה זו, או זמן קצר לאחריה, מתחיל שיתוף הפעולה המתמשך שלו עם Zunz על תרגום גרמני חדש של התנ"ך [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)] — מפעל שחתם בין שני האנשים על קרבה אינטלקטואלית שחרגה הרבה מעבר לכך שירש האחד את כיסאו של הראשון.

ב-1844 עבר Sachs ל-Berlin, שם נועד להישאר עד יום מותו ולמלא את תפקידיו המשמעותיים ביותר. החל מ-1844 שימש כדרשן ב-Berlin, ושם כיהן גם כדיין בבית הדין. הוא צבר בידיו את הדרשנות — תפקיד חדש ויוקרתי — ואת שפיטת הרבנות בבית הדין הדתי, בתורת דיין. כפל תפקיד זה הפך אותו בעת ובעונה אחת לקולה הציבורי של הקהילה ולאחד משומרי דינה הדתי. דמות הרב-הדיין, המתועדת מאלג'יריה של המאה ה-18 ועד לקהילות הגדולות באירופה, נותרת אחד מעמודי הסמכות הקהילתית היהודית; בהקשר זה, הדיינות של Sachs ממקמת אותו בתפקיד עתיק-יומין לא פחות מאשר בחדשנות שבצמיחתה.

איתנות אמונותיו ניכרת בסירוב מפורסם. הוא דחה הזמנה לכהן כרב של הקהילה האורתודוקסית הקטנה אך הצומחת ב-Francfort, שבחרה בסופו של דבר ב-Samson Raphael Hirsch; Sachs היה שמרן נחרץ. סירוב זה רב-תכלית: Sachs לא אימץ את תכנית האורתודוקסיה הנפרדת בדרכו של Hirsch, אך לא היה גם איש הרפורמה הרדיקלית. הוא תפס עמדת ביניים, שחרדה לשמירת הנוסח וההלכה תוך קבלת המודרנה התרבותית. עמדה זו בדיוק היא שהבחינה אותו מבני-דורו: שם שהיו ל-Michael Sachs השקפות שונות מאלו של Samuel Holdheim בנוגע לתרגול הדתי היהודי ולתפקיד הרב, התנגד הוא מעיקרו לפירוק הרפורמי של התפילה המסורתית, ובה בעת שיתף עם המתרפים את ההשכלה האקדמית ואת הדאגה לכבוד האסתטי של הבוגד.

מתח זה הגיע לנקודת שבירתו המזהירה ביותר במחלוקת האורגן. Sachs התנגד בתוקף רב להכנסת האורגן לבית הכנסת, עד כי העדיף לפרוש מהרבנות על פני הסכמה לכך [על פי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)]. האורגן, שהיה הסמל המובהק של הרפורמות הליטורגיות המושפעות מהמודל הפרוטסטנטי, גיבש אז את כל הסוגיות: עבור המתרפים, כלי של הדר וחגיגיות; עבור השמרנים, הפרת מנוחת השבת וחיקוי מנהגי הנוצרים. מחוות Sachs — ויתור על כהונתו למען עיקרון — מגלה כי בלב מודרנותו התרבותית שרדה קנאות טקסית בלתי מעורערת. מתח זה — נאמנות למסורת, מודרניות של האמצעים — הופך את תקופת Berlin לשיא קריירתו הציבורית. שם מת בטרם עת. הוא נפטר ב-31 בינואר 1864, בגיל 55, ב-Berlin.

מעבר לדרשן ולדיין, היה Sachs חוכם שיצירתו המרכזית נותרת תרומה מתמשכת להיסטוריה של הספרות היהודית. Michael Jehiel Sachs פרסם את Die religiöse Poesie der Juden in Spanien (שירת הדת של היהודים בספרד) בברלין, בהוצאת Veit und Comp., בשנת 1845. חיבור זה גילה לפני הציבור הגרמני את הגאונות השירית של תור הזהב הספרדי והציג אותה בצורה שהיא כאחד מלומדת ורגישה מבחינה ספרותית.

המבנה עצמו של הספר, שהרשומות הביבליוגרפיות מאפשרות לשחזרו במדויק, מעיד על שאיפת המפעל. החיבור מורכב משני חלקים: הראשון, שכותרתו Religiöse Dichtungen ("שירי דת"), כולל שירים של Ibn Gabirol, של Ibn Abitur, של Ibn Ghayyat, של Baḥya ben Joseph ibn Paquda, של Juda Halévi, של Rabbi Ḥalfon, של Abraham Ibn Ezra ושל Moïse ben Naḥman (Naḥmanide); השני, שכותרתו Geschichtliche Entwickelung der religiösen Poesie der spanischen Juden im Mittelalter ("ההתפתחות ההיסטורית של שירת הדת של יהודי ספרד בימי הביניים"), מציע את מחקרה ההיסטורי, בעוד שהשירים העבריים המקוריים מרוכזים בסוף החיבור [לפי JewishEncyclopedia, Sachs, Michael Jehiel]. ארכיטקטורה זו — אנתולוגיה מתורגמת, מחקר היסטורי, טקסטים מקוריים — הופכת את הספר בו-זמנית לקובץ פרחים, להיסטוריה ספרותית ולמהדורת מקורות.

היקף השפעתו המדעית היה ניכר ומתמשך. מחקר זה של השירה היהודית המימי-ביניימית בספרד נותר יצירה חיונית מאז הופעתו הראשונה; Sachs היה חוכם מצוין שניחן ברגישויות השיריות הנדרשות למלאכה כזו. המחצית הראשונה של החיבור מביאה דוגמאות מהותיות מיצירתם של כל המשוררים היהודים הגדולים של ספרד הימי-ביניימית, כגון Salomon Ibn Gabirol, Moïse Ibn Ezra ו-Juda Halévi. סמכותו של Sachs בתחום השירה העברית הייתה כה גדולה עד שתרגומיו וניתוחיו צוטטו על ידי מפרשים מאוחרים יותר; כך, בנוגע לKeter Malkut ("כתר מלכות") של Ibn Gabirol — הקינה הפילוסופית בפרוזה מחורזת הכלולה בסדרי תפילה רבים לשירות יום הכיפורים — אל תרגומו של Sachs הפנו הדורשים לרדת לעומק משמעותה התיאולוגית [לפי JewishEncyclopedia, Ibn Gabirol]. במפעל זה תפס Sachs את מקומו בין יוצרי ה-Wissenschaft des Judentums, לצד Zunz שאותו קדם בפראג, בהשיבו ליהדות הגרמנית את זיכרון מורשת ספרותית שנותרה זמן רב נחלתם הבלעדית של חכמי העברית בלבד.

קיומו המתמשך של החיבור נמדד במהדורות החוזרות שלו. הספר יצא לאור במהדורה שנייה עם הקדמה ביוגרפית והערות משלימות מאת S. Bernfeld, בשנת 1901. כמעט ארבעה עשורים לאחר מות המחבר עדיין הצדיק הספר מהדורה ביקורתית מורחבת — סימן לסמכות המדעית שנרכשה. היצירה הייתה בעלת חשיבות רבה להכרת השירה היהודית המימי-ביניימית בספרד.

יצירתו של Sachs אינה מצטמצמת לספר המופת שלו על השירה הספרדית: היא נפרשת על פני מגוון רחב של תרגומים ומחקרים פילולוגיים, המציבים אותו כאחד המתווכים הפעילים ביותר בין המסורת העברית לבין קהל הקוראים דוברי הגרמנית במאה ה-19. כישרונו כמתרגם בא לידי ביטוי מיוחד בתחום הליטורגי. הוא הוציא תרגום של תפילות החגים — המחזור, בתשעה כרכים, שראה אור החל מ-1855 — שחידושו הצליח בהעברה המטרית של הפיוטים העבריים מימי הביניים, אשר שוחזרו כשירה גרמנית [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)]. בעוד שאחרים הסתפקו בתרגום מילולי, שאף Sachs להעתיק לגרמנית את המבנה הפרוסודי עצמו של הפיוטים, ומנה לגרסאותיו כבוד ספרותי שהפכן לקלאסיקה של התפילה הביתית. כבר קודם לכן תרם לסידור Festgebete der Israeliten, קובץ תפילות חגים שלו סיפק תרגומים רבים [לפי JewishEncyclopedia, Ibn Gabirol].

לצד הגידול הליטורגי צומח גם גידול נרטיבי ופואטי: קובצו Stimmen vom Jordan und Euphrat: ein Buch fürs Haus (״קולות מן הירדן ומן הפרת: ספר לבית״), שראה אור בברלין ב-1853, מציע פרפרזות פואטיות של האגדות הרבניות, כלומר של האגדה התלמודית והמדרשית [לפי Wikipedia ו-JewishEncyclopedia]. הספר זכה להצלחה עממית רבה, כפי שמעידה על כך הוצאתו מחדש בפרנקפורט עד מהדורה שלישית בסביבות 1890–1891. בהנגישו לבית היהודי הגרמני את סיפורי החכמים — אותו אוצר נרטיבי שההקדמות הקלאסיות לתלמוד ולמדרש מתארות כלב הדמיון הרבני — מילא Sachs שליחות של הנחלה לא פחות מאשר של ספרות.

הפילולוג, לבסוף, לא נפל מן המתרגם. Sachs פרסם את Beiträge zur Sprach- und Alterthumsforschung (״תרומות לחקר הלשון והעתיקות״), בשני כרכים שראו אור בברלין בשנות 1852 ו-1854 [לפי JewishEncyclopedia; Wikipedia]. יצירה ביקורתית שאפתנית זו, שהוקדשה בין היתר לאלמנטים השאולים מן היוונית ומן הלטינית בשפת חז״ל, נשפטה על ידי הדורות הבאים כבעלת ערך פחות מתקיים מאשר עבודותיו הפואטיות [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)]; ואף על פי כן היא מעידה על היקף סקרנותו המלומדת, שלא נרתעה מן השדות היבשים ביותר של הלקסיקוגרפיה התלמודית. יש לזקוף לזכותו גם עבודות פרשניות מנעוריו, כגון מחקר על פרק בספר ירמיהו שפורסם בצורת מכתב בכתב העת Kerem Ḥemed, ומסה שהוקדשה ליוחנן בן זכאי [לפי JewishEncyclopedia, Sachs, Michael Jehiel].

עמדתו של Sachs בוויכוחים הדתיים של זמנו ראויה להארה, שכן היא מגדירה את מקוריותו ההיסטורית. היהדות הגרמנית באמצע המאה התשע-עשרה הייתה שסועה בסכסוך מרכזי: מצד אחד הרפורמה, שגילמוה Geiger ובאופן קיצוני יותר Holdheim, שביקשו להתאים את הפולחן ואת הדין לדרישות המודרנה; ומצד שני האורתודוקסיה, שאת תורת ההפרדה הקהילתית שלה עתיד היה Samson Raphael Hirsch לנסח בFrankfurt. מסורתן עד מאוד, דחה בכל זאת Sachs את כס הרבנות של הקהילה האורתודוקסית ב-Frankfurt שבחרה בHirsch — הוא היה scholar ודרשן יהודי, שנוּצַר בBerlin שם רכש את תואר הדוקטור בפילוסופיה.

סירוב כפול זה — דחיית הרפורמה, דחיית האורתודוקסיה ההפרדתית — מתווה דרך שלישית. Sachs השתדל לשמור על שלמות הליטורגיה וההלכה המסורתיות, תוך שהוא מעלה את הרמה התרבותית והאסתטית של הפולחן באמצעות איכות הדרשה בגרמנית ובאמצעות בקיאות מלומדת. השכלתו האוניברסיטאית, שחלק אותה עם המתקנים, לא הובילה אותו למסקנות זהות: הוא ראה בה כלי לכבוד ולעומק, לא מנוף לביטול. ואכן נאמנותו לנוסח הייתה שלמה כל כך עד שנקט עמדה שמרנית כנגד תסיסת הרפורמה, עד כדי עזיבת הרבנות ולא להסכמה לכניסת עוגב [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)].

ניתן, בזהירות, למקם אותו בין מבשריו של מה שייקרא לימים האורתודוקסיה ה"חיובית-היסטורית" או הקונסרבטיבית — יהדות הדבקה במסורת החיה אך פתוחה למחקר ביקורתי. אפיון זה נותר קריאה רטרוספקטיבית, שיש להציגה עם ההסתייגות ההולמת את ההיסטוריון. הוא משתלב עם זאת בתנועה רחבה יותר של הגדרה מחדש של הזהויות היהודיות על סף המודרנה, שאותה תיארו היסטוריונים של ה-fin de siècle כנדנדה מתמדת בין נאמנות דתית-עדתית ולבין שילוב בתרבות הסובבת.

המורשת של Michael Sachs נפרשת על שני מישורים. במישור הקהילתי, היה בברלין אחד מאותם רבנים-דרשנים שעיגנו נאמנות מסורתית בתוך קהילה גדולה הנתונה ללחצי הרפורמה, ותרמו למניעת השבר המוחלט בין המודרניות לבין השמירה על המצוות. סמכותו בבית דין ודבריו ברבים עשו אותו לסמכות מוסרית לא פחות מאשר לנואם מוכר. על פי הסכמת החוקרים, היה אחד הדרשנים הגדולים בדורו, ודרשותיו נאספו ופורסמו לאחר מותו בשני כרכים של Predigten, שיצאו לאור בין השנים 1866 ו-1891 [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)]. פרסום פוסטהומי זה, שנמתח על פני רבע מאה, מעיד כי קולו של הדרשן שרד עוד זמן רב לאחר האיש עצמו, ונותר מופת לנאום קדוש עבור הקהילות דוברות הגרמנית.

במישור האינטלקטואלי, תרומתו לWissenschaft des Judentums מבטיחה את הישרדותו בזיכרון המלומד. ספרו Die religiöse Poesie der Juden in Spanien נותר חיבור ייחוסי, כפי שמעידים שמירתו בספריות הציבוריות הגדולות — ספרי אוסף זה של ה-Library of Congress נמצאים ברשות הרבים וחופשיים לשימוש — ומהדורתו הביקורתית בידי Bernfeld בשנת 1901. בגלותו את Ibn Gabirol, Ibn Ezra ו-Juda Halévi בפני קהל קוראים גרמנופוני רחב, שותף Sachs בגילוי מחדש של תקופת הזהב הספרדית, אשר הזינה לאורך המאה ה-19 את התודעה ההיסטורית ואת הדמיון של יהודי מרכז אירופה. גילוי מחדש זה לא היה חסר השפעה על הזיכרון שיהודי המזרח והמערב שמרו מעברם האנדלוסי — זיכרון שעתיד היה להכביד על הוויכוחים הזהותיים של המאות הבאות. בקיאותו של Sachs השתרעה גם על תחומים אחרים של הפילולוגיה העברית והתלמודית — מן המזמורים ועד המחזור, מן האגדות הרבניות ועד ללקסיקוגרפיה — אך ספר-המאסטר הזה הוא שחתם את שמו לדורות כחוקר שבו משולב גם משורר. שיתוף פעולתו עם Zunz בתרגום התנ"ך, לבסוף, מקשר אותו לעד עם מייסדה של מדע היהדות הביקורתית ממש [לפי Wikipedia, Michael Sachs (rabbi)].

Michael Sachs (1808-1864) מגלם, בחיים קצרים יחסית, את הסינתזה הקשה והפורייה המאפיינת את מיטב היהדות הגרמנית בתקופת האמנציפציה. נולד ב-Groß-Glogau בשנת 1808, מן הראשונים בין היהודים שזכו לתארים אקדמיים מן האוניברסיטאות המודרניות עם קבלת הדוקטורט בשנת 1836, היה בעת ובעונה אחת יורשו של Zunz בפראג, דרשן ודיין בברלין, ומחבר יצירה מלומדת שסמכותה עומדת לה עד היום. ייחודו נעוץ בסירובו לקצוות: לא הרפורמה הרדיקלית ולא האורתודוקסיה הבדלנית, אלא נאמנות מואירת למסורת, המשרתת עצמה בכלי המחקר המודרני. המחווה שבה עזב את תפקידו ולא הסכים לאורגן מסכמת, טוב מכל נאום ארוך, את נוקשות העיקרון מתחת לגמישות התרבות.

איש הבימה והעיון, מתרגם התהילים והמחזור, מעביר האגדות הרבניות ושירת ספרד, שומר ההלכה ונואם מעורר השתאות — Sachs מותיר את דמותו של רב שבעיניו מודרניות תרבותית והמשכיות דתית לא היו סותרות אלא משלימות זו את זו. בכך שומרת דמותו, מעבר לפרוסיה של המאה התשע-עשרה, על ערך מופתי בתולדות הגלויות היהודיות — דמותו של אדם שידע לעשות מן המלאכה המלומדת כלי לנאמנות, ומן הנאמנות מקור ליצירה.