חנן פורת

זהותו של חנן פורת מתגבשת בתוך האירוע שמקדים אותה וחוקק עליה עד סוף ימים. נולד בכפר פינס ב-5 בדצמבר 1943, הוא משתייך למשפחה שמסלולה משקף את זה של הציונות הדתית החלוצית. המשפחה עברה ב-1944 לכפר עציון, בגבעות יהודה, יישוב שהיה מיושב אז בחלקו על ידי ניצולי השואה שבאו לשחזר את קיומם בארץ האבות. [CIE — Center for Israel Education ; זהות יהודית]. קיבוץ כפר עציון היה מוצב סמוך לבית לחם, בחצי הדרך בין ירושלים להברון, בגוש של כפרים יהודיים מבודדים שהוצר את מה שכונה גוש עציון.

בתחילת שנת 1948, במהלך הקטטות של מלחמת האזרחים שהקדימו את הכרזת העצמאות, כפר עציון הוצא לשיפוט על ידי כוחות ערבים. הילדים והנשים הוחלו לירושלים, ואביו של פורת גם הוא נסע לשם כדי לארגן שיירות אספקה. [Alchetron ; Encyclopaedia Judaica]. הקטן חנן, בן פחות מחמש שנים, היה בין הילדים שהבטחו לבטחון. ב-13 במאי 1948, למחרת הכרזת המדינה של ישראל, כפר עציון נפל לאחר התנגדות קשה. הטבח שלאחר מכן הכיל מאה וחמישים לוחמים יהודיים שנהרגו בקרב או נהרגו לאחר כניעתם; ההגנה הגיבורית של הכפר חנתה עליו ממד סמלי שעלה בהרבה על חשיבותו הדמוגרפית. [The Jewish Press]. לאחר הטבח, משפחת פורת התיישבה בכפר פינס, מקום הולדתו של אביו, ושם גדל חנן.

הזיכרון של הרס זה הפך לבסיס רגשי ואידיאולוגי של כל חייו. על פי העדות שהוא דיווח עליה פעמים רבות, במשך תשע עשרה שנים, ניצולי גוש עציון שמרו בכל שנה על הזיכרון של הקטע הטראגי: בכל יום הזיכרון של ישראל, הם התכנסו ברמת רחל, בקצה הדרומי של ירושלים, כדי להביט מרחוק את « העץ הבודד » שסימן את אתר הקהילה שלהם שהושמדה. [The Jewish Press]. בתוך כור זה נולדת ההבטחה האינטימית של החזרה, הבטחה שתהפוך לתוכנית של חיים שלמים.

מסלולה האינטלקטואלי של Porat משתרע בעלית של הציונות הדתית. הוא לומד בתיכון-ישיבה Bnei Akiva, ואחר כך בישיבת Kerem B'Yavneh, לפני שהוא נכנס לכללית התלמודית Mercaz HaRav בJerusalem, שם הוא מוסמך לרב. [Alchetron ; Wikipedia]. המוסד הזה, שנוסד על ידי הרב Abraham Isaac Kook (1865–1935), אב הציונות הדתית המיסטית, ומנוהל מאז 1952 על ידי בנו Tzvi Yehuda Kook, הוא מרכז העצבים של התיאולוגיה המסיאנית הרואה בחזרה לארץ ישראל את תחילתה המוחשית של הגאולה האלוהית. כאן מתועברת, מרב לתלמיד, ההשכנעה שהיסטוריתה הפוליטית של ישראל היא בו בזמן היסטוריה קדושה: שכל נצחון צבאי הוא סימן של העצם האלוהי, שכל דונם של אדמה שכובשה מחדש הוא צעד נוסף לעבר הגאולה הסופית.

Porat אינו רק אדם של לימוד. כרוב הצעירים של הציונות הדתית המועסקים בעיד של האחדות בין התורה ובשירות המדינה, הוא משרת בחטיבת הצנחנים של צבא הגנה לישראל. [Alchetron]. במלחמת ששת הימים של יוני 1967, הוא משתתף בקרבות העזים ביותר של דורו והוא חלק מהכוחות שתופסים שליטה בהר הבית בJerusalem. [World Biographical Encyclopedia]. המשמעות הסמלית של אירוע זה היא ענקית עבור סביבות ישיבת Mercaz HaRav: החזרה לכותל המערבי וההר הבית חוויה כאישור זוהר של התיאולוגיה המסיאנית של Tzvi Yehuda Kook, שהיה, שבועות ספורים קודם לכן, במהלך יום העצמאות, בטא בפומבי את כאבו לראות את יהודה, את שומרון ואת עזה מופרדות מהגוף הלאומי. מלחמת ששת הימים נראתה נותנת לו צדק בצורה ספקטקולרית.

הזהות הכפולה הזו — מלומדות תלמודית ועוז צבאי — מהווה את חתימתו של הדמות וזה מסביר את הסמכות המוסרית שבה הוא ליהנות בתוך מחנהו. Porat מגלם טוב יותר מכל אחד את האידיאל של dati leumi, הציוני הדתי שמניח על הרובה כמו על הספר הקדוש. הוא עובד לאחר מכן כמורה דתי בכמה ישיבות, ובכך מבטיח את ההעברה של המסורת לדורות הבאים של התנועה. [Alchetron ; Wikipedia].

מלחמת שישת הימים של יוני 1967, בהנחתה של הגדה המערבית תחת שליטה ישראלית, פותחת את האפשרות הקונקרטית להגשים את הבטחון מימי הילדות. פורת הופך לנשמה של הפעולה. הפעולה לא הייתה יוזמה פרטית פשוטה: היא דרשה הכרעה בקודקוד המדינה. הוא שכנע את ראש הממשלה Levi Eshkol לתת היתר להתיישב ב־Goush Etzion. [World Biographical Encyclopedia; ויקיפדיה באנגלית]. הפעולה היא ברורה מבחינה סמליות: אלו הם הילדים ששרדו, שהפכו למבוגרים, החוזרים להקים מחדש את כפר אבותיהם. פורת הוא אחד מהמנהיגים של הפעולה הזו, שהביא בחזרה את בניו ובנותיו של Kfar Etzion תשעה עשר שנים אחר כך כדי להחזיר את הנוכחות היהודית ל־Goush Etzion. [Jewish Action]. החזרה הזו הופכת את Kfar Etzion להתיישבות יהודית ראשונה שנוסדה מעבר לקו הירוק אחרי 1967, ומעניקה לפורת מעמד של פיונר מייסד שהיוקרה שלו תשפיע על כל הקריירה הציבורית שלו.

הפרויקט לא עוצר בשחזור קיבוץ. כבר ב־24 בנובמבר 1968 — ג׳ בכסלו ה׳תשכ״ח —, פורת מייסד בשותפות עם ה־רב Yoel Bin-Nun, ה־רב Yehuda Amital ואחרים, את Yeshivat Har Etzion, המוכרת בשם הביתי „Gush" (הגוש). [Yeshivat Har Etzion — Wikipedia]. מוקמת בעיר Alon Shvut, ישיבה זו hesder — המשלבת לימודי תלמוד אינטנסיביים וצבא — הופכת במהרה לאחת המוסדות ללימודי תורה מתקדמים והשפעתיים ביותר בעולם. יש לה כיום כארבע מאות ושמונים סטודנטים ומייצגת את הסינתזה החיה של האידיאל של פורת: לעגן את התורה בקרקע ובשירות לאום. הפעולה המייסדת של חזרה ל־Goush Etzion יוצרת כך לוגיקה שתהווה שלד לכל העשור שלאחריו: מה שאבד יכול להיות כבוש מחדש, והכיבוש מחדש נקרא כהשלמה של כוונה היסטורית.

הטראומה של מלחמת יום כיפור משנת 1973 מהווה באופן פרדוקסלי את הנוע השני של פעולתו של Porat. פצוע קשה על גדת תעלת סואץ, התאושש בחברה ישראלית שנזעזעה בביטחונותיה. [World Biographical Encyclopedia]. שם שבו אחרים קוראים במלחמת יום כיפור אות של ענווה וזהירות, Porat וחברותיו מן ה-Mercaz HaRav רואים בה להיפך קריאה לחיזוק הנוכחות היהודית בארץ ישראל. בפברואר 1974, הוא בין מייסדי התנועה Goush Emounim — Bloc de la foi — שגרעינה האידיאולוגי והפוליטי מורכב מתלמידים לשעבר של Tzvi Yehuda Kook: Moshe Levinger, Shlomo Aviner, Menachem Froman, Eliezer Waldman, Yoel Bin-Nun, Yaakov Ariel. [Gush Emunim — Wikipedia]. המטרה המוצהרת היא הגברת הרוח הלאומית בעיסוק יהודה, שומרון וגזה, בעת שהחברה הישראלית מרגישה מדוכדכת למחרת המלחמה. [Jewish Action].

התנועה עברה במהירות לפעולה בשטח הנחוץ ביותר. בשנת 1975, Porat הוביל את הקמתה של Elon Moreh — ההתיישבות הישראלית הראשונה בעומק הגדה המערבית — ב-Sébastie, שומרון העתיקה. [World Biographical Encyclopedia]. אפיזודת Sébastie, המסומנת בהתנגשויות חוזרות ונשנות עם הצבא ובמשא ומתן מתוח עם הממשלה הלייבוריסטית של Yitzhak Rabin, הופכת לממלא מקום של שיטה: התיישבות בעובדה בשטח, נתמכת בגיוס מיליטנטי ומושללת בריטוריקה ביבלית. דגם ה-Sébastie הועתק לאחר מכן ב-Beit El, Shavei Shomron ובמקומות רבים אחרים. [Gush Emunim — Wikipedia]. באפריל 1976, עשרים אלף תומכי Goush Emounim השתתפו בצעדה לשני ימים בחבל הגדה המערבית, מכריזים על זכותם להתיישב בו. בהנעת Porat וחבריו, הGoush Emounim הפכה דרישה אידיאולוגית לפוליטיקה טריטוריאלית בת קיימא — התנועה תוסד בסך הכל למעלה ממאה התיישבויות ישראליות — שהשפעותיהן מעצבות עד היום את הגיאוגרפיה והדיפלומטיה של האזור. [World Biographical Encyclopedia].

האמונה המנהלת את הפרויקט הזה מנוסחת ללא עמימות בפסקה שPorat הפקדון ל-Charles Enderlin: « Nous avions le sentiment d'écrire un nouveau chapitre de la Bible. » [Charles Enderlin / Le blog de Lucien Pons]. ההכרה הזו בשייכות ל-« דור הגאולה » — ביטוי שנוצר בחוג של Tzvi Yehuda Kook — היא גם כוח הגיוס של התנועה וגם מה שלעיני יריביה הופך את המשא ומתן איתה לקושי מהותי.

אם הוא מייסדת גוש אמונים היא פעולתו החלוצית של פורת, הרי ששאלת הסכמי קמפ דיוויד והשבת סיני למצרים היא שמכניסה אותו לזירה הפרלמנטרית. הסכמי השלום הישראלו-מצריים משנת 1979, שנחתמו בהנהגת מנחם בגין, גרמו לפינוי היישובים היהודיים בסיני — בראשון שבהם ימית, שפונתה ב-1982. לדעת פורת, ההחלטה הזו מהווה בגידה עקרונית: היא קובעת את התקדים שטריטוריה בה מתגוררים יהודים יכולה להשמר בתמורה להסכם דיפלומטי, לוגיקה שהוא יסרב להכיר בה עד סוף ימיו.

תגובתו היא פוליטית. הוא בין מייסדי מפלגת תחייה ב-1982, שהוקמה על מנת להתחות כנגד החזרת חצי האי סיני. [Alliance]. תחייה, שמשמעות שמה היא « תעוררות » או « תחייה », אספה לאומנים חילונים ודתיים המאוחדים בהתנגדותם להנחות טריטוריאליות. פורת ישב בה בכנסת בין השנים 1981 ל-1984, וכך עשה את כניסתו למוסד הפרלמנטרי. [Wikipédia]. החוויה הראשונה הזו בנציון אפשרה לו לנהל את המאבק על התנחלות בשטח חקיקתי, תוך הנחת שאיפיות התנועה ההתנחלותית בפסילי הכוח המוסדי.

לאחר הפסקה מחוץ לכנסת, פורת חוזר לכנסת בשנת 1988, הפעם תחת צבעי המפד"ל (המפלגה הדתית הלאומית), תנועה היסטורית של הציונות הדתית, שבתוכה הוא משמש עד 1999. [ויקיפדיה]. קריירתו הפרלמנטרית עוקבת אחר הסידורים מחדש של הימין הלאומי והדתי בישראל: הוא נבחר שנית בשנת 1992, ואז בשנת 1996. [World Biographical Encyclopedia]. בתוך המפד"ל, הוא מגיע לאחריויות הנהגה: בשנת 1996, הוא מונה לנשיא הקבוצה הפרלמנטרית של המפלגה.

אך המתח בין קו אידיאולוגי קשוח לבינו לבין הפשרות שמניחה היות חברה במפלגה גדולה מוביל לשבר. ב-4 במרץ 1999, פורת ו-Zvi Hendel עוזבים את המפד"ל כדי ליצור קבוצה חדשה, בתחילה בשם Emunim, ואז קרויה מחדש Tkuma — ה"תחייה". [World Biographical Encyclopedia]. לפני בחירות 1999, ה-Tkuma מתעלמת עם מפלגות קטנות אחרות של ימין בתוך האיחוד הלאומי; פורת מופיע בעמדה שלישית ברשימה וגם נבחר. [World Biographical Encyclopedia]. יציאתו מחיי הפרלמנט היא עם זאת מהירה: הוא מתפטר מהכנסת ב-20 באוקטובר 1999 והוא מוחלף על ידי Hendel. [World Biographical Encyclopedia].

בסך הכל, פורת ישב בכנסת שמונה עשרה שנים, משמש בעבור ארבע תצורות פוליטיות שונות. [Alliance; Identité Juive]. עד הסוף, הוא נשאר איש עקרונות יותר מאשר איש מנגנון, יותר בנוח בתוך ניידות אידיאולוגית וביצוע בשטח מאשר בנהלת איזונים מפלגתיים. מועצת Yesha, הגוף הראשי המייצג את המתנחלים בגדה המערבית, שהוא אחד מהנהיגים העיקריים שלו, משבחת בו מנהיג עבור "קהל הנאמנים לערכי ארץ ישראל". [Alliance].

השנים הציבוריות האחרונות של Porat נשלטו בהתנגדות לנסיגה מרצועת עזה, שהחליט Ariel Sharon בשנת 2005. עבור מייסד החזרה ל-Kfar Etzion, פינוי ההתיישבויות סתר את עבודת כל חייו: מה שנבנה לבנה אחרי לבנה מ-1967 הוסר בהחלטה ממשלתית, ושחזר בקנה מידה של עזה את הלוגיקה של סיני שנלחם בה עשרים שנה קודם לכן. לפני הנסיגה, הוא דרש מהנוער של Neve Dekalim, בתוך Goush Katif, להפריע לכוחות הפינוי. [World Biographical Encyclopedia]. ההוראה הזו היתה חלק מהלוגיקה של התנגדות אזרחית לא מזוינת אך נחושה שגילם משאת ה-Sebastia, והעידה על עקביות של מאבק שנוהל על פני ארבעה עשורים.

סוף חייו הוא סומן על ידי מספר שנים של מחלה. מומחה לביאור כתבי הקודש, המשיך מתחת לפרישתו הפוליטית ללמד ולפרסם, וחיבר מספר ספרים בעברית, ביניהם Likhyot im haTorah ו-Likhyot Tehilim — « Likhyot im haTorah » ו-« Likhyot Tehilim ». [Alliance ; eBay listing ל-« Living Tehilim »]. קריאתו של ההיסטוריה נשארה יסודית משיחית: הוא הצהיר כי נצחון ישראל במלחמת שישת הימים היה צריך להיות לחג לאומי. [World Biographical Encyclopedia]. Porat מת ב-4 בחודש אוקטובר 2011, בגיל שישים ושבע שנים, מסרטן, ב-Kfar Etzion — כפר ילדותו שכובש מחדש, שם התגורר. [World Biographical Encyclopedia ; Identité Juive]. הוא הוטמן שם. [Identité Juive]. הזכרון שהותיר בתוך הקמפ שלו הוא של מדריך רוחני וכן פוליטי, של אדם שידע, לדברי שר הביטחון Ehud Barak, « להיות גשר בין דתיים ללא-דתיים, בין אנשי שמאל ויمין ». [Alliance].

Ḥanan Porat (5 בדצמבר 1943 – 4 באוקטובר 2011), שם עברי: חנן פורת, נולד Hanan Spitzer — רב סמיך, מחנך, חלוץ בתנועת ההתישבות וחבר כנסת בעבור ארבע תיקיות ברציפות (Tehiya, PNR, Tkuma, Union nationale) בין 1981 ו-1999, הוא הדמות המרכזית של ספר זה. נולד ב-Kfar Pines, גדל ב-Kfar Etzion שממנו הודח כילד ב-1948, הוא הקדיש את חייו לשחזור מה שהמלחמה הרסה: הוא היה משותף מייסד של קהילת Kfar Etzion ב-1967, Yeshivat Har Etzion ב-1968, ואחר כך Goush Emounim ב-1974. אב של אחד עשר ילדים, מחבר של כמה כרכים של פירוש כתבי קודש, הוא מת ב-Kfar Etzion עצמה, שם הוא קבור.

Tzvi Yehuda Kook (1891–1982), שם עברי: צבי יהודה הכהן קוק — בנו של rav Abraham Isaac Kook, מייסד הציונות הדתית המיסטית, הוא הנהיג את Yeshiva Mercaz HaRav בירושלים החל מ-1952 והפך אותה למוקד אינטלקטואלי של הציונות המסיאנית. נאומו ביום העצמאות 5727 (1967), שבו הוא מביע את כאבו על ראות את יהודה, שומרון וגזה מופרדים מגוף הלאום, מתפרש לאחר מלחמת שישת הימים כנבואה שהתגשמה. הוא המורה הרוחני של Porat ושל כל הגרעין המייסד של Goush Emounim, ונשאר מנחה עד מותו.

Abraham Isaac Kook (1865–1935), שם עברי: אברהם יצחק הכהן קוק — הרב הראשי האשכנזי של Palestine תחת המנדט, פילוסוף ומיסטיקן, הוא האב האינטלקטואלי של הציונות הדתית המראה בבניית הביתון הלאומי היהודי מעשה בעל ממד מסיאני. מייסד Yeshiva Mercaz HaRav בירושלים, הוא פיתח תיאולוגיה שבה הציונות הלאומנית עצמה משתתפת, ללא ידיעתה, בגאולה האלוהית. חשיבתו חודרת בעמוק לנתיב של Porat, שחונך בחוד הישיבה שהוא יסד.

Levi Eshkol (25 באוקטובר 1895 – 26 בפברואר 1969), שם עברי: לוי אשכול — ראש הממשלה השלישי של ישראל, הוא הנהיג את המדינה העברית במהלך מלחמת שישת הימים של 1967. הוא זה ש-Porat שכנע לתת היתר להתיישב בGoush Etzion בקיץ 1967, ובכך פתח את הדרך להתיישבות יהודית ראשונה מעבר לקו הירוק לאחר המלחמה. איש של פשרות, Eshkol הוא כך גם אחד מעורכי התהליך בלתי מודע של התיישבות שישנה באופן קבוע את פני ישראל.

Yoel Bin-Nun (נולד ב-1946), שם עברי: יואל בן נון — דמות בעלת משנה בציונות הדתית, תלמיד של Tzvi Yehuda Kook ב-Mercaz HaRav, הוא משותף מייסד עם Porat של Yeshivat Har Etzion ב-1968, ואחד מחברי הקואליציה המייסדת של Goush Emounim ב-1974. הוא מייצג בתוך התנועה זה רגישות ניואנסית יותר, לעיתים ביקורתית, במיוחד כלפי ה-Underground היהודי של שנות ה-1980, תוך שמשמר עם Porat את ההטבעה היסודית בפרויקט התיישבות ארץ ישראל.

Moshe Levinger (בערך 1935 – 18 במאי 2015), שם עברי: משה לוינגר — רב ופעיל, תלמיד של Tzvi Yehuda Kook, הוא אחת הדמויות הרדיקליות ביותר של תנועת ההתיישבות. משותף מייסד של Goush Emounim לצד Porat ב-1974, הוא עומד מאחורי הקמתה מחדש של הנוכחות היהודית בחברון החל מ-1968. פעולתו מדגימה, בגרסתה הכי קשה, את הלוגיקה של העובדה המושלמת שהחלה על ידי התנועה, והוא מהווה אחד מהשיתוף הקבוע של Porat בהנחיית הרעיונות של Goush Emounim.

Yehuda Amital (1924 – 9 ביולי 2010), שם עברי: יהודה עמיטל — רב שנולד בטרנסילווניה, שורד השואה, הוא אחד המייסדים והמנהל הראשון של Yeshivat Har Etzion שהוקמה ב-1968, ב-Alon Shvut, בGoush Etzion. איש בעל סמכות מוסרית גדולה בעולם הציונות הדתית, הוא מגלם בתוך מוסד זה חזון המעוגן גם בנאמנות לארץ ישראל וגם מודע לדרישות האתיות שנאמנות זו משמעה, בדיאלוג לעיתים מתוח עם עמדותיו של Porat על ההתיישבות.

Zvi Hendel (נולד ב-1952), שם עברי: צבי הנדל — פעיל בתנועת ההתיישבות, הוא עזב את המפלגה הלאומית דתית לצד Porat ב-4 במרץ 1999 כדי להקים את Tkuma. כאשר Porat התפטר מהכנסת ב-20 באוקטובר 1999, הוא Hendel זה שמחליף אותו בתוך הקבוצה הפרלמנטרית של Union nationale. הוא מייצג את המשכיות הקו הפוליטי של Porat בתוך התנועה הלאומנית דתית לאחר נסיגתו של זה מחיי הפרלמנטים.

חייו של Ḥanan Porat משרטטים קוהרנטיות מדהימה, מהילד שפונה מ-Kfar Etzion בשנת 1948 לרב-כנסיין שנלחם בהתנתקות מעזה בשנת 2005. ניצול אסון מייסד, הוא הפך אותו לציר של מפעל של כיבוש טריטוריאלי ורוחני שהשאיר חותם עמוק בישראל. מייסד ההחזרה ל-Goush Etzion, מייסד בן שותף ל-Yeshivat Har Etzion, מייסד בן שותף ל-Goush Emounim, יוזם של Elon Moreh בשומרון, כנסיין של ארבע תנועות דתיות וציוניות עוקבות, היה אחד האדריכלים העיקריים של תנועת ההשתלטות ביהודה ובשומרון — תנועה שהקימה יותר ממאה התנחלויות והשפעותיה עדיין מבנות היום את הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה והדיפלומטיה של האזור.

מסלולו, הקבוע בארכיון וכמו כן בעדות, נשאר בלתי נפרד מן הוויכוחים שהוא עורר: עבור תומכיו, מימוש של נאמנות בו-זמנית בתית ואלוהית; עבור היריביו, תחילתו של סכסוך טריטוריאלי שלא נפתר. ההיסטוריון יזכור בעיקר את כוחה של זיכרון שהופך לתוכנית פעולה, האופן שבו ביוגרפיה פרטנית יכלה להגשים עד להתקצן את השברים של הציוניזם המודרני, ואת דמותו של אדם שמת שם שבו תולדותיו התחילו: בـ Kfar Etzion, בגבעות יהודה.