חנן פורת

מעטות הן הדמויות המגלמות בעוצמה כה רבה את המתחים והלהטים של הציונות הדתית בת-זמננו כמו חנן פורת (1943–2011). רב, מחנך, חלוץ התיישבות ואיש פוליטיקה, היה בו בעת ניצול אחת הטרגדיות המכוננות של מלחמת העצמאות וממעצביה המרכזיים של התנועה שלאחר 1967, אשר עתידה הייתה לשנות את פני יהודה, שומרון והגולן. ביוגרפיה שלו נרקמת על ציר שבריה הגדולים של תולדות ישראל: נפילת גוש עציון ב-1948, המפנה המשיחי שהסעיר את מלחמת ששת הימים, טראומת מלחמת יום הכיפורים, וקרעי ההתנתקות מעזה.

לפי ערכי הביוגרפיה המקובלים, חנן פורת היה רב, מחנך ואיש פוליטיקה ישראלי אשר כיהן בכנסת מטעם תחיה, המפלגה הדתית-לאומית, תקומה והאיחוד הלאומי בין השנים 1981–1984 ובין 1988–1999. פורת נולד בכפר פינס בשנת 1943, בתקופת המנדט. [ויקיפדיה; World Biographical Encyclopedia]. הספר הגדול הזה מבקש לשרטט את מסלול חייו תוך עימות הזיכרון המיליטנטי שהוא עצמו טווה עם העובדות שביססו הארכיון והמחקר, מבלי להסתיר את המחלוקות שמסלולו ממשיך לעורר.

זהותו של Ḥanan Porat מתעצבת באירוע שקדם לו וחרת את חותמו על חייו לעד. המשפחה עברה בשנת 1944 לכפר עציון שבגבעות יהודה, ואחר כך שבה לכפר פינס לאחר הטבח ביהודי הכפר ב-13 במאי 1948, ערב הכרזת העצמאות של ישראל. [CIE — Center for Israel Education]. הפעוט Ḥanan, שטרם מלאו לו חמש שנים, היה בין הילדים שפונו לפני הנפילה. בראשית שנת 1948, בעיצומם של המאורעות, נצור כפר עציון והילדים פונו לירושלים. אביו של Porat יצא אף הוא לשם כדי לארגן את השיירות. לאחר הטבח בכפר עציון, השתקעה משפחתו בכפר פינס. [Alchetron ; Encyclopaedia Judaica].

זכר החורבן הפך ליסוד הרגשי והאידאולוגי של כל חייו. על פי עדות שסיפר פעמים רבות, במשך תשע עשרה שנה היה Porat הצעיר בין ניצולי גוש עציון ששמרו על זכר השבר הטראגי והחורבן שחוו: «הרגשנו שנעקרנו», נהג לזכור. [The Jewish Press]. זיכרון זה נעשה לטקס חוזר בכל שנה: מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היו מתכנסים ברמת רחל, בקצהּ הדרומי של ירושלים, להביט מרחוק אל «העץ הבודד» שסימן את מקום קהילתם החרבה. [The Jewish Press]. ההגנה הגיבורית על הכפר, שהסתיימה בדם, הקנתה לכפר עציון ממד סמלי שעלה לאין שיעור על חשיבותו הדמוגרפית: נלחמו עליו עד לסיום טראגי, כאשר למעלה מחמישים ומאה לוחמים נפלו בקרב ונטבחו לאחר כניעתם, וכפר עציון נעשה לסמל מתמיד של ההתנגדות הציונית הגיבורה. [The Jewish Press]. בכּור היתוך זה נולדת ההבטחה האישית לשוב — הבטחה שתהפוך לתוכנית חיים שלמה.

המסלול האינטלקטואלי של Porat משתרע בתוך האליטה של הציונות הדתית. Porat למד בישיבת התיכון של בני עקיבא, בישיבת כרם ביבנה ובישיבת מרכז הרב, וסמוך לרבנות. הוא עבד כמורה לדת במספר ישיבות. [Alchetron ; Wikipédia]. המעבר דרך ישיבת מרכז הרב, שנוסדה על ידי הרב Abraham Isaac Kook ונוהלה על ידי בנו Tzvi Yehuda Kook, הוא מכריע: שם מועברת התאולוגיה המשיחית של הציונות הרואה בשיבה לארץ ישראל את ראשית הגאולה. מטריצה דוקטרינלית זו תספק בהמשך את השלד האידיאולוגי של תנועת ההתיישבות.

כרוב צעירי הציונות הדתית שהיו מחויבים לאידיאל של שילוב בין התורה לשירות המדינה, הוא שירת בחטיבת הצנחנים של צבא ההגנה לישראל. [Alchetron]. מעורבותו הצבאית לא הייתה סמלית בלבד: הוא השתתף בקרבות הקשים ביותר של דורו ונשא את פצעיהם בגופו, דבר שלא עשה אלא לחזק בעיני תומכיו את ההלימה בין איש התפילה לאיש המעשה. זהות כפולה זו — בקיאות תלמודית וגבורה צבאית — היא חותמת האישיות ומסבירה את הסמכות המוסרית שתהא לו בתוך מחנהו.

מלחמת ששת הימים של יוני 1967, בהביאה את הגדה המערבית תחת שליטה ישראלית, פותחת את האפשרות הממשית לממש את הבטחת הילדות. Porat הופך לנשמת המפעל. Porat מוביל את השבת Kfar Etzion כהתנחלות דתית לאחר כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל במלחמת יוני 1967. [CIE]. המבצע לא היה יוזמה פרטית גרידא: הוא חייב הכרעה בראש המדינה. הוא שכנע את ראש הממשלה Levi Eshkol להעניק את האישור להתיישב בגוש עציון. [World Biographical Encyclopedia].

הסמליות של המעשה ברורה לחלוטין: אלה הם ילדי הניצולים, שהפכו למבוגרים, החוזרים לייסד מחדש את כפר אבותיהם. הרב Porat היה אחד ממנהיגי ילדי הניצולים של Kfar Etzion, שהחזירם תשע עשרה שנים לאחר מכן, בשנת 1967, להשיב את הנוכחות היהודית בגוש עציון לאחר כיבושו מחדש על ידי ישראל. [Jewish Action]. שיבה זו הופכת את Kfar Etzion להתנחלות היהודית הראשונה שהוקמה מעבר לקו הירוק לאחר 1967, ומעניקה ל-Porat מעמד של חלוץ מייסד שיוקרתו תשפוך אורה על מכלול קריירתו הציבורית. המעשה מבסס היגיון: מה שאבד ניתן לכיבוש מחדש, וכיבוש זה נקרא כהגשמת תכנית היסטורית.

הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מהווה, באופן פרדוקסלי, את המניע השני לפעולתו של Porat. הוא נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ב-1973, על גדת תעלת סואץ. הוא החלים והיה בין מייסדי תנועת גוש אמונים, אשר ייסדה למעלה ממאה התנחלויות ישראליות. [World Biographical Encyclopedia]. בחברה הישראלית שנזדעזעה, הציע Porat פרויקט של התאוששות רוחנית דרך ההתיישבות. לפי עדויות שנאספו, הוא תרם אף הוא לייסוד גוש אמונים — התנועה להתיישבות מחדש ביהודה, שומרון וגזה — בשנת 1974, בעוד החברה הישראלית חשה מדוכאת בעקבות מלחמת ששת הימים. באופן פרדוקסלי, על אף הניצחון המרהיב, חלחל אי-נוחות לאומי בכל רחבי המדינה לאחר המלחמה, עם גילוי פגיעותה של ישראל. מטרתו של הרב Porat הייתה "להרים את הרוח הלאומית". [Jewish Action].

התנועה עברה במהרה לפעולה בשטח השנוי ביותר במחלוקת. בשנת 1975, הוביל את ייסוד אלון מורה — ההתנחלות הישראלית הראשונה בגדה המערבית — בסבסטיה. [World Biographical Encyclopedia]. פרשת סבסטיה, שאופיינה בעימותים חוזרים ונשנים עם הצבא ובמשא ומתן עם ממשלת הלייבור, הפכה לאקט הלידה של שיטה: ההתנחלות כעובדה מוגמרת, הנשענת על גיוס מיליטנטי. בדחיפתם של Porat וחבריו, הפך גוש אמונים תביעה אידאולוגית למדיניות טריטוריאלית מתמשכת, שהשלכותיה ממשיכות לעצב עד היום את גיאוגרפיה האזור ואת דיפלומטיית האזור.

מעורבותו של Porat עברה את הסף הפרלמנטרי מתחילת שנות ה-1980. הוא כיהן בכנסת בשורות Tehiya, המפד"ל, Tkuma והאיחוד הלאומי בין 1981 ל-1984 ואחר כך בין 1988 ל-1999. [Wikipédia]. הקריירה הפוליטית שלו משקפת את מהלכי הארגון מחדש של הימין הלאומי-דתי בישראל. נבחר מחדש פעמים אחדות, הוא זכה בבחירות שנת 1992 ושנת 1996. [World Biographical Encyclopedia]. במסגרת המפד"ל הגיע לתפקידי ניהול בכירים: בשנת 1996 מונה ליושב-ראש הסיעה הפרלמנטרית של המפד"ל, אך ב-4 במרץ 1999 עזב הוא ו-Zvi Hendel את המפלגה כדי להקים סיעה חדשה, שנקראה בתחילה Emunim ואחר כך שונה שמה ל-Tkuma. [World Biographical Encyclopedia].

פילוג זה ממחיש את נאמנותו לקו אידיאולוגי בלתי מתפשר, שראה בו כמדולל על ידי הפשרות של המפלגה הדתית הגדולה. לפני בחירות 1999 יצר Tkuma ברית עם מפלגות קטנות אחרות מן הימין, שנקראה האיחוד הלאומי. Porat הוצב במקום השלישי ברשימת האיחוד ונבחר שוב. [World Biographical Encyclopedia]. יציאתו מחיי הפרלמנט הייתה עם זאת מהירה: הוא התפטר מן הכנסת ב-20 באוקטובר באותה שנה, ומקומו נתפס על ידי Hendel. [World Biographical Encyclopedia]. עד הסוף נשאר Porat איש של אמונות יותר מאשר איש מנגנון, נוח יותר בגיוס אידיאולוגי מאשר בניהול האיזונים הפנים-מפלגתיים.

שנותיו הציבוריות האחרונות של Porat מאופיינות בהתנגדות להתנתקות מרצועת עזה, שהחליט עליה Ariel Sharon ב-2005. עבור מייסד שיבת Kfar Etzion, פינוי ההתנחלויות סתר את מפעל חייו כולו. על פי הערך הביוגרפי שלו, לפני ההתנתקות מעזה, הורה לצעירי Neve Dekalim שב-Goush Katif להפריע לכוחות הפינוי. [World Biographical Encyclopedia]. הוראה זו, הנשזרת בהיגיון של ההתנגדות הלא-מזוינת אך הנחושה שגילם מאז Sebastia, מעידה על רציפות מאבק שנמשך ארבעה עשורים.

סוף חייו היה מוצל בחולי. Porat נפטר ב-4 באוקטובר 2011, בגיל 67, מסרטן. [World Biographical Encyclopedia]. הזיכרון שהותיר במחנהו הוא זיכרון של מדריך רוחני לא פחות מאשר מדיני; דמות השופר, כלי ההתעוררות והקריאה, אומצה לבטא את מותו בקרב חוגי הציונות הדתית. קריאתו את ההיסטוריה נותרה ביסודה משיחית: הוא הצהיר בשלב מאוחר יותר כי הניצחון הישראלי היה צריך להפוך לחג לאומי. [World Biographical Encyclopedia]. בצומת שבין הזיכרון הפעיל ושיפוטו של ההיסטוריון, דמותו של Porat נותרת בלתי נפרדת — מכובדת בעיני אלה ומוטלת בספק בעיני אלה — בהתאם לשאלה אם מזדהים אם לאו עם המפעל שנשא.

חייו של Ḥanan Porat מתארים עקביות מרשימה, מן הילד שנתלש מ-Kfar Etzion בשנת 1948 ועד לרב-חבר-כנסת שנאבק נגד ההתנתקות מעזה בשנת 2005. כניצול מאסון מכונן, הוא הפך אותו לקפיץ של מפעל כיבוש מחדש טריטוריאלי ורוחני שהותיר חותם עמוק על ישראל. מייסד החזרה ל-Goush Etzion, שותף-מייסד של Goush Emounim, יוזם של Elon Moreh, חבר כנסת מטעם מספר תנועות דתיות ולאומיות — הוא היה אחד האדריכלים הראשיים של תנועת ההתנחלות. מסלול חייו, המבוסס הן על ארכיון הן על עדות, אינו ניתן להפרדה מן המחלוקות שעורר: בעיני תומכיו — הגשמת נאמנות; בעיני מתנגדיו — הניצוץ שהצית סכסוך טריטוריאלי שטרם הוכרע. ההיסטוריון יזכור בעיקר את עוצמתה של זיכרון שהפך למעשה, ואת הדרך שבה ביוגרפיה אישית חיבקה — עד כדי התגלמותן — את קרעיו של הציונות בת-זמננו.