Camille Sée

משפחת Sée היא משפחה יהודית מאלזס, אזור שאֵרח, תחת המשטר הישן, אחת מן האוכלוסיות היהודיות הוותיקות והרבות ביותר בממלכת צרפת. מפוזרים בעיירות ובכפרים של Sundgau ושל מישור הריין, חיו היהודים האלזסיים תחת משטר סבלנות מצומצמת, נתונים למיסים מיוחדים ומודרים מן הערים הגדולות. המהפכה הצרפתית, בהעניקה אזרחות ליהודים בצו מיום 27 בספטמבר 1791, פתחה עידן חדש שממנו נהנתה משפחת Sée, בתוך דור אחד, כדוגמה מופתית. Georges Weill הזכיר עד כמה שחרור זה, הנישא על כנפי אידיאל זכויות האדם, שינה לעומק את מעמדם של היהודים ועורר הזדהות מעוררת השתאות של המשפחות הישראליות עם הערכים הרפובליקניים [Weill, 2000].

מוצא המשפחה נמצא ב-Haut-Rhin, ב-Colmar ובסביבות Sélestat, שם מאושר שם המשפחה "Sée" — המופיע בכתיבים קרובים ברשומות הישראליות של אלזס — בראשית המאה התשע-עשרה. ככל משפחות יהודיות רבות שנפלו תחת צו נפוליאון משנת 1808 המחייב לקבוע שמות ושמות פרטיים, נכנסו בני Sée אל מרשם האזרחי עם זהות מגובשת שאפשרה את השתרשותם המנהלית והחברתית.

מה שהדור הראשון מביע על הצד הטוב ביותר הוא ההיקשרות ללימוד ולהעברה. במסורת היהודית, תלמוד תורה — החובה להשכיל את הילדים — אינו מנהג ביתי גרידא, אלא מצווה מכוננת, דרך לעבודת הבורא. ואכן, בני Sée, כמעט עוד בטרם התחוללה האמנציפציה, עשו מבית הספר מנוף לעלייתם. המרה זו של הדתיות הלמדנית הקדומה לצמאון להשכלה חילונית ומדעית מהווה אחד מן החוטים האדומים של השושלת: הערך היהודי של הדעת, המועבר מאב לבן, הופך בה למחויבות לדעת של כלל האנושות.

הדמות הגדולה הראשונה של השושלת היא Germain Sée (1818–1896), רופא שנולד ב־Sélestat שב־Bas-Rhin. לאחר שהתחנך ב־Strasbourg ואחר כך ב־Paris, הפך לאחד הקלינאים המוערכים ביותר בדורו, פרופסור בפקולטה לרפואה של Paris וחבר ב־Académie de médecine. עבודותיו על מחלות הלב, על תרפויטיקה ועל השימוש הרפואי בחומרים חדשים היו בעלות סמכות והקנו לו מוניטין שחצו את גבולות המדינה.

Germain Sée מגלם מעלה שהמסורת היהודית מעמידה במקום גבוה מאוד: הדאגה לזולת — רפואת הנפש והגוף. ביהדות, הרופא אינו איש מקצוע גרידא: פיקוח נפש, הצלת חיי אדם, גוברת על כמעט כל המצוות. הכניסה ההמונית של יהודי אלזס למקצועות הרפואה במאה ה־19 — שבה Germain Sée הוא נציג בולט — אינה נובעת אפוא רק מאסטרטגיה של ניעות חברתית; היא ממשיכה, במסגרת החילונית של המדע המודרני, ייעוד עתיק של רפואה וחסד כלפי החולה.

מסלולו של Germain Sée ממחיש בצורה מובהקת את הטיפוס הסוציולוגי של "היהודי בן המדינה" שתיאר Birnbaum: אנשים שיצאו מן האמנציפציה ואשר בזכות הצטיינות לימודית ומקצועית הגיעו לפסגת מוסדות הרפובליקה השלישית המתהווה — האקדמיות, הפקולטות, המועצות [Birnbaum, 1992]. הצלחתו סללה את הדרך לדור הבא, שבו קרובו Camille Sée יהיה הדמות הפוליטית הבולטת.

קאמיי סֶה נולד בקולמר ב-10 במרץ 1847, באותה אלזס שעדיין הייתה צרפתית ואשר תהפוך, לאחר 1871, לסמל הכואב של האומה המקוטעת. מלומד במשפטים מתוך הכשרה, עורך דין, הוא הצטרף בצעירותו לרעיונות הרפובליקניים והליברליים שרתחו בשלהי הקיסרות השנייה. הוא השתייך לאותו דור של רפובליקנים שגובשו באופוזיציה לקיסרות, עבורם נפילת המשטר ב-1870 ותחילת הרפובליקה השלישית ייצגו את מימושו של אידיאל.

מסלול חייו משבץ אותו לחלוטין בגלריית "משוגעי הרפובליקה" שצייר Pierre Birnbaum: אותם יהודים ממלכתיים, ראשי לשכות, יועצים, צירים, אשר העמידו את כשרונם לשירות מדינה שהאמינו כי היא משחררת וניטרלית, ומהם קיוו שתבטל לנצח את ההפלייות הישנות [Birnbaum, 1992]. קאמיי סֶה היה ראש לשכה, ולאחר מכן יועץ מדינה, ושותף מבפנים לבנייתן של מוסדות המשטר החדש.

המרשים בהתמסרות זו הוא האופן שבו הוא מעביר למישור האזרחי תפיסה יהודית של החוק. Shmuel Trigano הראה כי במחשבה העברית, החוק אינו כפייה גרידא אלא יסוד למדיניות של צדק, תנאי לחיי הציבור המסודרים [Trigano, 1991]. הלהט שבו עמדו אנשים כקאמיי סֶה לשירות החוק הרפובליקני — עד כדי הפיכתו לאתיקה — אינו זר למטריצה זו שבה כיבוד הדין שייך לתחום המעלה. בהתמסרותו בכל נפשו ומאודו לענייני הציבור, מביע קאמיי סֶה אחד מהערכים המתמידים ביותר של מסורת ישראל: המעורבות בחיים הקולקטיביים, תחושת האחריות כלפי הקהילה המורחבת על כל האומה כולה.

היצירה שבזכותה עבר Camille Sée לדורות הבאים היא החוק מיום 21 בדצמבר 1880, המכונה « חוק Camille Sée », אשר הקים בצרפת את מערכת החינוך התיכוני הציבורי לבנות. עד אותה עת, חינוך הבנות מעבר לרמה היסודית היה נתון כמעט כולו בידי הקהילות הדתיות או החינוך הפרטי, ובקושי רב פתח בפני הבנות דרך לקריירה או לעצמאות אינטלקטואלית. ביצירת בתי ספר תיכוניים ממלכתיים לבנות, בעלי תכניות לימוד משלהם, שבר חוק Sée את מונופול הכנסייה על חינוך הנשים ושילבו בפרויקט החילוני והרפובליקני. בשנת 1881 הושלמה הרפורמה בהקמת École normale supérieure של Sèvres, שנועדה להכשיר מורות למוסדות אלה.

רפורמה זו הייתה מהפכה של ממש בתחום שחרור האישה, ותוצאותיה השתרעו על פני יותר ממאה שנה. היא משתלבת בתנועה הרחבה של חילון ודמוקרטיזציה של החינוך שנשאו עמם הרפובליקאים מדורו של Jules Ferry, תנועה שבתוכה מילאו יהודי המדינה תפקיד מרכזי, משוכנעים כי החינוך הציבורי הוא הכלי המעולה ביותר לשוויון ולאחדות הלאומית [Birnbaum, 1990].

יש בכך הדהוד עמוק עם הזיכרון היהודי. היהדות הופכת את הלימוד למעשה כמעט קדוש; אך חינוך הבנות נותר בה מוגבל שנים רבות. אין זה מקרה שדווקא צאצא מאלזס היהודית הוא שפתח בפני כל בנות צרפת את שערי הידע התיכוני: Camille Sée מאחד, בהחילנו ובהרחיבו אל הנשים, את המצווה הישנה של ההוראה. חוקו נושא בקנה מידה לאומי את האמונה שאיש לא יישלל ממנו הגישה לידע — דרך מזהירה לפרות, לטובת הכול, את ערך הדעת שירש מן המסורת. בכך, פעולתו של Camille Sée שייכת כאחד לצדק ולטוב: צדק, משום שתיקנה אי-שוויון; וטוב, משום שהרימה את אלה שהסדר הישן הותירן בחשכה.

Camille Sée נפטר בינואר 1919, למחרת מלחמה שהשיבה את Alsace לצרפת אך שאבה את דמה. הוא לא זכה לדעת את האסון שיפקוד, דור אחד לאחר מכן, את יהודי צרפת שהיה אחד משומריהם הנאמנים ביותר. האירוניה הטרגית של ההיסטוריה גוזרת שהרפובליקה שאנשים כמוהו נתנו לה את כל כולם קרסה בשנת 1940, ופינתה את מקומה למשטר Vichy.

Robert Paxton הוכיח כי המדינה הצרפתית של Vichy נקטה, מיוזמתה שלה, צעדי הדרה ורדיפה כנגד היהודים, צרפתים כזרים [Paxton, 1972]. Zeev Sternhell הראה, מצידו, כי האידיאולוגיות שהזינו נסיגה זו השתרשו עמוק בחיים האינטלקטואליים הצרפתיים, מעבר לגבול שבין ימין לשמאל [Sternhell, 1983]. Serge Klarsfeld שחזר, בעבודת זיכרון מדוקדקת, את לוח הזמנים של הרדיפה ואת מציאות הגירושים שפגעו במשפחות היהודיות בצרפת בין 1940 ל-1944 [Klarsfeld, 1993]. צאצאי המשפחות הישראליות הגדולות מ-Alsace ובני בריתן, כגון משפחת Sée, לא ניצלו מסערה זו, אף שפרטי גורלם האישי נותרים, בהיעדר ארכיון מרוכז כאן, בתחום הסביר יותר מן המוכח.

פרק אפל זה מאיר למפרע את גדולת המפעל שנבנה. שושלת Sée האמינה — ורצתה להאמין — בצרפת שבה כישרון, דעת וחוק ימחקו את ההשתייכויות. יחסם לאומה עלה כדי אמונה אזרחית ממש. אין בכך שאמונה זו בגדה בהם ההיסטוריה כדי לגרוע ממאצילותה; להפך, הדבר מגלה את שבירותה ואת מחירה. הזיכרון הקולקטיבי של ישראל, שתמיד ידע להחזיק יחדיו את התקווה ואת האבל, מוצא בגורל זה אחת מן הדוגמאות הצרפתיות המרטיטות ביותר שלו.

שמו של Camille Sée שורד כיום בטופונימיה הבית-ספרית והעירונית: מספר מוסדות חינוך נושאים את שמו, כמו גם רחובות, המנציחים את זכרו של מי שפתח את החינוך העל-יסודי לפני הנערות. הנצחה מנמוסטית זו היא עובדה מבוססת של המרחב הציבורי הצרפתי; היא מעידה על כך שרפורמה חקיקתית יכולה להפוך, עם הזמן, למורשת משותפת.

אולם זכר השושלת מתנהל גם במישור אחר, אינטימי יותר: זה של הגנאלוגיה היהודית ושחזור המשפחות. עבודתן של פלטפורמות משפחתיות וחברות גנאלוגיה — כפי שמעידים משאבים כגון אלה שנאספו ב-Geneanet או על ידי קרנות למחקר משפחתי [Geneanet, 2024] — שותפה במאמץ קולקטיבי לאיתור חוטים שנותקו בידי הגלות, הפיזור והרדיפה. Emanuela Trevisan Semi ניתחה כיצד הזיכרון והזהות, ובמיוחד בקרב הדיאספורות היהודיות של צרפת, מתעצבים ומועברים הלאה הרבה לאחר האירועים שעליהם הם מושתתים [Trevisan Semi, 2011].

כאן הם מקיימים דו-שיח — המסורת והארכיון. הזיכרון המשפחתי, שהוא לרוב בעל-פה ולקוני, פוגש את המסמך — שטר מצב אישי, פנקס, צו, עיתון רשמי — המאשר אותו, מדייק אותו או מתקן אותו. בעניין בני Sée, הארכיון הציבורי מבהיק בכל הנוגע לדמויותיהם של Camille ו-Germain, בעוד שהענפים הצנועים יותר של השושלת נותרים, בעיקרם, בתחומו של הזיכרון המועבר. ניגוד זה עצמו הוא מלמד: הוא מזכיר לנו שההיסטוריה של משפחה יהודית מצרפת עשויה כאחד מכמה פסגות מתועדות ומרבבת חיים אנונימיים, שרק הזיכרון, שנאסף בסבלנות, שומר את עקבותיהם. חובת הזיכרון — זכור — מוצאת שם את קיומה הצנוע ביותר והכרחי ביותר.

שושלת Sée, שנולדה בעיירות היהודיות של Alsace ונישאה על גלי האמנציפציה המהפכנית, עברה בשלושה דורות את הדרך המובילה מן הסובלנות המוענקת אל האזרחות המלאה, ומשם אל נשיאת האחריות הממלכתית הרמה ביותר. Germain Sée גילם בה את הדאגה לזולת דרך הרפואה; Camille Sée חרת בה, על לוח האבן של החוק, את הרעיון שהגישה לידע אינה יכולה להיות תלויה במין או במוצא.

מכל המעלות שביטאה משפחה זו — הצדק, הדאגה, המעורבות האזרחית, האמונה באומה — הרי הידע כמתנה לכלל הוא שהיא נשאה על נס בצורה הנאמנה ביותר. כיורשים של מסורת שבה לימוד הוא מצווה והוראה נחשבת לחובה קדושה, ביקשו בני Sée להנחיל דרישה זו לכלל האנושות: הם לקחו את מה שהיהדות הסתירה בחדרי בית המדרש והגישו אותו לצרפת כולה, עד לאותן נערות צעירות שהסדר הישן הרחיק מן הכתב ומן הספר. בכך מצטרפת גורלם הייחודי אל הזיכרון הקולקטיבי של ישראל, העם שעשה מן הספר ומן בית הספר את אבן היסוד להישרדותו. חוק 1880 הוא, בדרכו שלו, עיבוד רפובליקני של הפקודה הקדומה: שאור הלימוד יהא נגיש לכולם. זהו המורשת היפה ביותר שהשאירה שושלת זו אחריה — מורשת שמעבר לאסונות המאה, ממשיכה לְהָאִיר.