Aquila

התיעוד מציב את מקורו של אקווילה בפונטוס, אזור בצפון אסיה המינורית הגובל בים השחור, אדמת התיישבות יוונית עתיקה שבה חיו גם קהילות יהודיות. לפי המקורות העתיקים שהובאו על ידי Jewish Encyclopedia (1901-1906), היה גוי במוצאו, אדם מהעולם הגרקו-רומי, לפני התגיירותו. המסורת קושרת אותו בקשר משפחתי לבית הקיסורי: כביכול היה קרוב משפחה לקיסר הדריאנוס, שמלך בשנים 117-138. בהקשר זה מתרחש הפרק המעניין ביותר בביוגרפיה הקדומה שלו: התפקיד שכביכול הכיל לו הקיסר, סביב שנת 128, בקשר לשחזור ירושלים תחת השם Ælia Capitolina.

הקמה מחדש זו של העיר הקדושה אינה חסרת משמעות. היא מסמנת את הרצון הרומאי למחוק את ירושלים היהודית ולהחליפה בעיר קולוניאלית מוקדשת לעבודת הקיסר ולשליטון קפיטוליני. נוכחותו הכביכול של אקווילה בפרויקט זה — נוכחות שאף ארכיון רומי לא מאשר ישירות — שייכת לנרטיב המסורתי יותר מלתיעוד אדמיניסטרטיבי. היא נראית סבירה בהקשרה, אך לא ניתן להחזיקה כמוכחת. מה שחשוב מן הבחינה ההיסטורית הוא הסביבה שהיא מצייירת: של אדם משכיל, מכיר יווני ותפעול העולם הרומי, ממוצב בצומת בין הכוח הקיסרי לאוכלוסיות הלבנט. ההקשר הכללי של תקופה זו של שינוי של היהדות, המסומנת במעבר מהסמכות הכהונתית לסמכות הרבנית, מאיר את המסלול של מתגייר כזה [Mimouni, 2012].

המסלול הדתי של Aquila, כפי שמעידות עליו המקורות העתיקים, הוא של שתי הפרדות כפולות. נולד כעובד אלילים, היה אמור להיות מושך תחילה בידי הנצרות המתהווה, אז בהתרחבות מלאה בחבלי המזרח של הקיסרות, לפני שיסוג ממנה כדי לחזוק בידי היהדות באופן מלא ולהיות גר צדק. מסלול זה — מעבודת אלילים לנצרות, ואחר כך מנצרות ליהדות — אינו חסר הד בספרות הפטריסטית והרבנית, שכל אחת מהן פירשה את דמותו של Aquila על פי נקודות ההשקפה שלה. חומר זה עוסק במידה רבה בתרבות המועברת: הוא זורם בסיפורים אדיפיקטיביים שתפקידם הוא גם תיאולוגי וגם ביוגרפי.

הפרק הנוצרי של חייו בעל משמעות מיוחדת. הוא הופך את Aquila לאדם שהכיר את הפנים של שתי המסורות הנוגדות בתקופתו ושבחר. בחירה זו, במאה II כאשר יהודים ונוצרים ניסחו את זהויותיהם הנפרדות בדיאלוג מתוח, נטלת ערך של הצהרת עיקרון. תרגומו שלאחר מכן, נאמן בהחלטיות לטקסט העברי המסורתי וחלקית שונה מן ה־Septante שאומצה על ידי הנוצרים, מובא בדינמיקה זו של הפרדה וקביעת עמדה. העבודות המוקדשות להתקיומות סכסוכית של שני העמים לאורך ההיסטוריה עוזרות להבין את הרקע הזה, כאשר כל קהילה חיפשה בכתובים את נשקה של לגיטימיותה [Yuval, 2012]. התגיור של Aquila, בקריאה זו, איננו עובדה דתית חד־פעמית אלא מעשה רשום בוויכוח הגדול של התפרשויות.

המסורת התלמודית עושה מ-Aquila תלמיד של מנהיגי זמנו, ובמיוחד של Rabbi Akiba, אחד מן הדמויות הדומיננטיות של היהדות התנאית, שנהרג כקדוש שם לאחר מרד Bar Kokhba. קשר זה אינו מקרי: שיטת התרגום של Aquila נושאת את חותם פרשנות המתייחסת לכל חלקיק של הטקסט העברי, עד לכדי מילים דקדוקיות שנחשבו למחוסרות משמעות עצמית. דווקא בית המדרש של Rabbi Akiba היא שפיתחה הרמנויטיקה יעירה לרמזים זעירים בטקסט התנ"כי, וראתה בכל סימן נושא של משמעות. הקוהרנציה בין שיטה רבינית זו לבין הליטרליזם הקיצוני של Aquila מדהימה, והיא מחזקת את הרעיון של קשר מחשבתי אמתי.

ה-Jewish Encyclopedia מפנה בעניין זה לעבודות המקרבות את Aquila לסביבת אבות היהודים, בעיקר להוצאה המדעית של Taylor הנתונה ל-Sayings of the Jewish Fathers [Taylor, Sayings of the Jewish Fathers, מהדורה שנייה]. קרבה דוקטרינלית זו אינה עולה משום מסה הגיוגרפית בלבד: היא קריאה בכתב עצמו, בדרך שבה Aquila מתרגם ביטויים עברים לביטויים יווניים תרגומיים, לעיתים על חשבון האלגנציה, כדי להשמר על מבנה המקור. אך הקישור הביוגרפי ל-Akiba, המועבר דרך הספרות הרבינית, נשאר בדרגת סיפור מקובל יותר מאשר ארכיון. עם זאת, ניתן לראות בו עדות יקרת ערך לדרך שבה היהדות הרבינית נכללה בדמות המתרגם, וקיללתה לשרשרת ההעברה שלה. שאלת ההגדרה העצמית של היהדות דרך טקסטיה היסודיים מאירה את הנושא הזה [Lemler, 2025].

עבודתו של Aquila היא תרגום שלם של הכתובים העברים ליוונית, שונה מן הספטואגינטא והמאופיין בליטרליזם שיטתי. בעוד שהספטואגינטא העדיפה הבנה וזרימה של יוונית, Aquila חיפש את ההתאמה המדויקת ביותר האפשרית לעברית, אפילו על חשבון יצירת ניאולוגיזמים והפרת הסינטקס היוונית. קשיחות זו הפכה אותו לכלי יקר: היא אפשרה לקורא דובר יוונית למצוא, מתחת לציפוי התרגום, את שלד הטקסט העברי. התאריך של השלמת הגרסה קבוע לפני שנת 177, דבר שמניח אותה במרכז המאה השנייה, בדור שלאחר מרד Bar Kokhba.

הביסוס הביקורתי של מה שניתן לשחזר מתרגום זה מסתמך על עבודות מדעיות מהטובות בעולם. ההוצאה המונומנטלית של Field, Origenis Hexaplorum quæ Supersunt (1875), אוספת את שברי הגרסאות היווניות המתחרות של הספטואגינטא, ובהן זו של Aquila, כפי שהן מופיעות בצידו ההקספלרי של Origène [Field, Origenis Hexaplorum quæ Supersunt, 1875]. התגליות המאוחרות העשירו את הקורפוס הזה: Burkitt פרסם שברים מספרי המלכים על פי התרגום של Aquila, וחשף שרידים ישירים של הטקסט שלו [Burkitt, Fragments of the Books of Kings According to the Translation of Aquila, 1897]. Taylor, מצדו, ערך קטע הנוגע לתהילים כב בהקשר של ה-Hexapla של Origène [Taylor, Origen's Hexapla (part of Ps. xxii.), 1901]. ההקדמות הגדולות לברית הישנה, כמו זו של Wellhausen ו-Bleek, הצבו גרסה זו בהיסטוריה של הטקסט התנכי [Wellhausen and Bleek, Einleitung in das Alte Testament, 1878]. כך, בתיווך של הוצאות אלו ושברים אלו, התרגום של Aquila, שמעולם לא שומר בשלמותו, נותר נגיש להיום.

שמו של Aquila, Ακύλας ביוונית, משקף cognomen לטיני, Aquila — « הנשר » — שהיה שכיח במעט בעולם הרומי. הצורה היוונית שלו הופכת אותו לשם המשולב באופן מושלם לעולם ההלנוסטי שבו האיש חי ועבד. אך האונומסטיקה מציבה כאן בעיה קלסית של המדע: המסורת הרבנית מכירה בגר צדק תרגומן בשם אונקלוס, שלו מייחסת תרגום ארמי של התורה, ומדומים רבים דנו בקשר בין Aquila התרגומן היווני לבין אונקלוס התרגומן הארמי. לשתי הדמויות יש תכונות משותפות — גיור, קשר עם הקיסר, פעילות תרגום, קרבה למנהיגי התנאים — עד כדי כך שחלקם ראו בהן דיסוציאציה של אדם אחד בעינו, או בלבול של מסורות.

שאלה זו נוגעת להצטלבות בין הזיכרון הרבני לבין הניתוח ההיסטורי: המסורת מקרבת, המדע מבדיל או מעדן. S. Krauss הקדיש לבעיות אלו התפתחויות בכתב העת Steinschneider [S. Krauss, בSteinschneider-Zeitschrift, 1896], והאנציקלופדיה היהודית סקרה את מצב הוויכוח בתחילת המאה העשרים. יש להניח על עצמנו את חלק הכהנסה: כלום אינו מאפשר להחליט באופן סופי את זהות שני האנשים, והזהירות מחייבת לתפוס את Aquila, התרגומן היווני המתועד על ידי שברי hexaplaris, כדמות אוטונומית, תוך כדי הכרה בעובדיות של ההדים האונומסטיים והאגדיים המקשרים אותו לאונקלוס. דרך זו שבה שמות נוסעים ומתחפפים מלשון ללשון אופיינית לזיכרון היהודי, שבו זהותה של דמות מתבנית כמו כל בנייה בספור כמו בארכיון.

עושר התרגום של אקווילה אינו ניתן להפרדה מהמשבר שעברה הספטואגינטה. לאחר שאומצה על ידי הנוצרים כברית הישנה שלהם, הספטואגינטה הפכה חשודה בעיני היהודים דוברי יוונית, שחיפשו גרסה נאמנה יותר לעברית וחסרה מקריאות כריסטולוגיות. גרסתו של אקווילה מילאה בדיוק את הצורך הזה: היא נקראה על ידי יהודים דוברי יוונית במשך מספר מאות שנים, עד לתקופת הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית, שהnovella המפורסמת שלו מ-553 עדיין עוסקת בשימוש ביוונית בבתי הכנסת. כך שהשפעת אקווילה חוצה את תחום המלומדות בלבד: היא נוגעת לחיים הליטורגיים והקהילתיים של הגלויות היווניות, שההיסטוריה הארוכה שלהן נמשכת הרבה מעבר לעת העתיקה [Pierron, 1996].

באופן פרדוקסלי, זה נוצרים שהבטיחו את קיום הטקסט. במאה השלישית, אוריגנס הציב את גרסתו של אקווילה בתוך הHexapla שלו, הסינופסיס הגדול של שש עמודות שהעמיד זה לצד זה את הטקסט העברי, את התעתוקו לרומית היוונית והתרגומים היווניים העיקריים, ובהם אלו של אקווילה, של סימאכוס ושל תיאודוציון. במאה הרביעית, יירונימוס, מתרגם הווולגטה הלטינית, התייעץ וציטט בשפע את אקווילה, שאת הקפדנות שלו האדיר אמנם אך גם קרא לעתים קרובות בביקורת על עודף הליטרליות. דרך משדרים אלו — הHexapla של אוריגנס, פירושיו של יירונימוס, כתבי היד הפלימפסט שהתגלו — הגיע אלינו התרגום, שנעלם ככתב שלם, בשברים. Field נתן את המהדורה ההתייחסות שלו [Field, Origenis Hexaplorum quæ Supersunt, 1875], והפרסומים של Burkitt ו-Taylor חשפו שרידים ישירים שלו [Burkitt, Fragments of the Books of Kings, 1897 ; Taylor, Origen's Hexapla, 1901].

Aquila (המאה ה-2, התאריכים המדויקים אינם ידועים) — יווני: Ακύλας. גר צדק יהודי ממקורו בפונטוס, שנחשב קשור בעלות לקיסר הדריאנוס והופקד, בסביבות 128, על תפקיד הקשור בשחזור ירושלים בÆlia Capitolina. לאחר שלב בנצרות, חזק בתנוך את היהדות והיה, לפי המסורת התלמודית, תלמיד של רבי עקיבא. תרגומו המילולי של הכתבים העברים ליוונית, שהושלם לפני 177, זכה לסמכות בקרב יהודים חוברי היוונית. הוא השתמר רק בשברים שהועברו דרך Hexapla של אוריגנס.

רבי עקיבא בן יוסף (בסביבות 50 – בסביבות 135) — עקיבא בן יוסף. רב תנאי בכיר של יהדות המשנה, נודע בהרמנוטיקה שלו התשומת לב לכל סימן בטקסט הקדוש. המסורת רואה בו את רבו של Aquila, שליטרליזם התרגום שלו משקף את ההשקפה הזו. תומך של מרד Bar Kokhba, מת כקדוש בעת ההדחקה הרומית. השפעתו על בית הספר התנאי ועל שיטת Aquila נשארת חיונית בזיכרון הרבני.

אוריגנס (בסביבות 185 – בסביבות 253) — Ὠριγένης. תיאולוג ופרשן נוצרי מאלכסנדריה, מחבר הHexapla, סינופסיס בשש עמודות של הטקסטים התנ״כיים העברים והיווניים. בשילובו של גרסת Aquila לצד הספטואגינטה, של Symmaque ושל Theodotion, הבטיח את העברת שברים שללא כן היו אבודים. עבודתו הפילולוגית היא בסיס כל המחקר הביקורתי על הגרסאות היווניות הקדומות של התנ״ך.

ירום מ-Stridon (בסביבות 347 – 420) — Eusebius Sophronius Hieronymus. מתרגם של ה-Vulgate הלטינית ומלומד בתנ״ך גדול. הייעץ בגרסת Aquila, שהשבח על נאמנותה לעברית אך שפט את הליטרליזם שלה כעודף. ציטוטיו וההערות שלו מהווים מקור חיוני להכרת העבודה של Aquila ושימושה בעת העתיקה המאוחרת הנוצרית והיהודית.

אונקלוס (התאריכים אינם ידועים, המאה ה-2) — אונקלוס. גר צדק אליו מייחסת המסורת הרבנית את התרגום האראמי של התורה, הנקרא Targoum Onkelos. תכניו הביוגרפיים — התגיור, הקשר הקיסרי, פעילות התרגום — עלו בקנה אחד עם אלה של Aquila, מה שהזין ויכוחים ארוכים על זהות אפשרית או בלבול של שתי הדמויות. השאלה, שנדונה בעיקר על ידי S. Krauss, נותרת ללא פתרון סופי.

דמותו של Aquila מרכזת, במסלול אחד בלבד, מספר מן המתיחויות הגדולות של המאה השנייה: בין העולם הגויי ובין העולם התנ״כי, בין היהדות וביןנצרות בעריסתה, בין האות העברית וביןהשפה היוונית של הגולה. גר תושב שבא מ-Pont, תלמיד משוער של Rabbi Akiba, הוא יצר תרגום שהעקשנות שלו הליטרלית אמרה משכנוע: שהנאמנות לטקסט העברי חשובה יותר מאלגנציה, וכל מילה מן הכתובים ראויה להיות מתורגמת. יצירה זו, שהתקבלה על-ידי היהודים היוונים וההולכות, בהיפוך של ההיסטוריה, בזכות חוקרי הנצרות Origène ו-Jérôme, מדגימה את הזרימה המורכבת של טקסטים קדושים בין קהילות יריבות. מן העבודה לא נשארו לנו אלא שברים, שהשחזרו בעמל על-ידי הפילולוגיה המודרנית של Field, Burkitt ו-Taylor. אך הברקות אלו מספיקים כדי למדוד את היקף המיזם ואת המקום שAquila תופס בהיסטוריה של טקסט התנ״ך: זה של מעביר, ששמו — הנשר — מסמן היטב את הגובה של הראות של אדם שרצה להחזיק ביחד שתי שפות ושני עולמות.