אלכסנדר זייד

לפי המסורת הביוגרפית הנפוצה, Alexander Zaïd נולד בשנת 1886 בעיירה Zima שבסיביר המזרחית, לאורך מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, במשפחה בעלת תולדות יוצאות דופן [Encyclopaedia Judaica ; Yad Ben-Zvi]. אביו היה, לפי הנאמר, יהודי שנשלח לגלות סיביר בשל פעילות מהפכנית, ואמו הייתה לכאורה צאצאית של Subbotniki — אותם איכרים רוסים שהתגיירו ושמרו את השבת. מורשת כפולה זו, השוזרת את המרד הפוליטי הרוסי עם יהדות של גיור, מוזכרת תדיר כהסבר לעוצמתו המוסרית ולייחודיותו של האיש [Yad Ben-Zvi].

ראוי להדגיש כאן כי רוב פרטים גנאלוגיים אלו מגיעים אלינו דרך הנרטיב המסור, שעובד לא אחת לאחר מותו מתוך נקודת מבט הגיוגרפית. משנותר יתום ממנו בגיל צעיר, ידע הצעיר Zaïd לפי המסופר ילדות שסימנוה עקירה ועוני; הוא הגיע לחצי האי קרים ולאחר מכן ל-Vilna, שם התוודע אל סביבות הפועלים היהודיים ואל ההתרתחות האידיאולוגית של התקופה — בין ה-Bund, הסוציאליזם הרוסי והציונות המתהווה [Encyclopaedia Judaica]. עיצוב אינטלקטואלי ומיליטנטי זה, שנבנה על למידה עצמית ועל מחויבות, הכשיר את הצטרפותו לזרם הציוני-סוציאליסטי אשר, בשונה מן הזרמים האחרים, הציב את העלייה לארץ ישראל במרכז תכניתו. חלק המיתוס וחלק העובדה נותרים כאן קשים להפרדה, ואנו מאמצים במכוון את רגיסטר הזיכרון המסור.

Zaïd היגר לפלסטינה העות'מאנית בשנת 1904, בגיל שמונה עשרה, בעקבות הגלים הראשונים של העלייה השנייה (1904–1914), גל הגירה זה שנשא על כנפיו צעירים אידיאליסטים שבאו בעיקר מהאימפריה הרוסית בעקבות הפוגרומים וכישלון מהפכת 1905 [Encyclopaedia Judaica]. חלוצים אלה הבדילו את עצמם מהעלייה הראשונה באידיאולוגיה שלהם: הם דגלו בכיבוש העבודה (כיבוש העבודה) ובהסתפקות עצמית יהודית, וסירבו לאמץ את מודל המושבה החקלאית המעסיקה כוח עבודה ערבי.

עם הגיעו לארץ, עבד Zaïd כפועל חקלאי וסַתָּת אבנים, חולק את תנאי החיים הקשים של החלוצים ביישובי יהודה והגליל. בהקשר זה של השרשה דרך עבודת כפיים בשלה דאגה אחרת, מכרעת למסלול חייו: שאלת הביטחון. היישובים היהודיים נשענו אז על שומרים, לעיתים קרובות שאינם יהודים, כדי להגן על יבולים ועדרים. הרעיון שהיהודים חייבים להבטיח את שלומם בכוחות עצמם — מרכיב עצמי של אידיאל האוטונומיה הלאומית — הלך והתחזק בקרב הצעירים הפעילים. Zaïd היה אחד המקדמים הנחושים ביותר של אמונה זו, אשר הובילה אותו לייסוד ארגוני השמירה הראשונים [Encyclopaedia Judaica ; Yad Ben-Zvi].

בספטמבר 1907, נמנה Zaïd עם הקבוצה הקטנה של חלוצים שהתכנסו ביפו, בחדרו של Yitzhak Ben-Zvi — נשיאה השני לעתיד של מדינת ישראל —, אשר ייסדו את הארגון החשאי Bar-Giora, על שמו של Shimon Bar-Giora, אחד ממנהיגי המרד היהודי נגד רומא. אגודה מחתרתית זו אימצה לעצמה מוטו שמקורו בשיר מאת Yaakov Cohen, המעלה את הרעיון כי באש ובדם יהודה נפלה, ובאש ובדם תקום [Encyclopaedia Judaica]. בין חברי הקבוצה נמנו בפרט Israël Shochat, שהיה רוחה המניעה, וכן Manya Wilbushewitz-Shochat.

Bar-Giora שימש גרעין לארגון רחב ומובנה יותר, Hashomer (״השומר״), שנוסד ב-Mesha (Kfar Tavor) באפריל 1909. Hashomer נטל על עצמו את שמירת מספר יישובים בגליל ובעמק יזרעאל, וגיבש מעין אליטה של פרשים חמושים, השוזרים מיומנות צבאית, היכרות עם השטח ושליטה בערבית ובאמות המידה המקומיות. Zaïd מילא בו תפקיד מרכזי, והוכר בשל אומץ לבו ותקיפותו. הארגון, קטן במספריו אך רב-משקל מבחינה סמלית, הניח את היסודות למסורת ההגנה העצמית היהודית שהשפיעה מאוחר יותר על הHaganah [Encyclopaedia Judaica ; Yad Ben-Zvi]. עובדות אלה, המעוגנות בזיכרונות המייסדים ובהיסטוריוגרפיה של הציונות הסוציאליסטית, שייכות לתחום המבוסס היטב.

ההיסטוריה של Hashomer לא הייתה נטולת פילוגים פנימיים, וZaïd מצא עצמו מעורב בהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, פרצו מחלוקות בין חברים ותיקים על עתיד הארגון ועל יחסיו עם המוסדות המתהווים של תנועת הפועלים. Hashomer פורק רשמית בשנת 1920, כאשר תפקידיו נבלעו בתוך הHaganah, ארגון ההגנה החדש שהועמד תחת סמכות הHistadrout והמוסדות הציוניים [Encyclopaedia Judaica].

חלק מהחברים הוותיקים, ובהם Zaïd, השתתפו גם בדיונים סביב הקמת מנגנון מחתרתי ורכישת נשק. המסורת מספרת כי Zaïd, שנשאר נאמן לאידאל מסוים של עצמאות השומרים, לא תמיד הלך בתלם הכיוונים הרוביים. פרקים אלה, שבהם זיכרון הגיבורים ועיצובים מאוחרים יותר נפגשים ולעתים סותרים זה את זה, נותרים נושא לדיון היסטוריוגרפי: לפיכך אנו רושמים אותם תחת אות ההצטלבות שבין מסורת וארכיון, בסטטוס של סביר. מה שוודאי לעומת זאת, הוא שZaïd לא ויתר מעולם על האידאל של השתרשות ושמירה שעיצב את נעוריו [Yad Ben-Zvi].

בסביבות שנות ה-1920–1930, התיישב Alexander Zaïd עם משפחתו על הגבעות המשקיפות על עמק יזרעאל, באזור שייח' אַבְּרֵיק, בשירות הקרן הקיימת לישראל (Keren Kayemet), לשמור על הקרקעות שנרכשו לאחרונה. שם התרחש אחד הפרקים הבולטים ביותר בחייו, אשר תועד היסטורית: גילויו מחדש של האתר העתיק של Beit She'arim [Encyclopaedia Judaica ; Israel Antiquities Authority].

בעת שחקר את המערות והחללים שבגבעה, חשף Zaïd חדרי קבורה וכתובות שהתגלו כשייכות לנקרופוליס של Beit She'arim — מרכז יהודי חשוב מן התקופה העתיקה המאוחרת, מושב הסנהדרין ומקום קבורה הקשור לרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. דיווחיו פתחו את הדרך לקמפיינים הארכיאולוגיים שניהל, בין היתר, Benjamin Mazar החל משנות ה-1930, אשר חשפו מכלול יוצא דופן של קטקומבות וכתובות [Israel Antiquities Authority]. האתר רשום כיום ברשימת מורשת העולם של אונסק"ו. תפקידו של Zaïd בגילוי המחודש, המתועד כראוי, מהווה פרק במורשתו הנבדל מהתהילה הצבאית שלו, ומבסס קשר מוחשי בין השומר המודרני לבין הזיכרון היהודי העתיק של הארץ.

ב-10 ביולי 1938, במהלך המרד הערבי הגדול של 1936–1939, נפל Alexander Zaïd בארוב שנטמן בסמוך לביתו בגבעות Sheikh Abreik, בעת שסייר רכוב על סוס [Encyclopaedia Judaica]. מותו, בגיל חמישים ושתיים, הדהד עמוקות ביישוב ונתפס כקורבן הנעלה של השומר שנפל על האדמה שחייו כולם הקדיש להגנתה.

האירוע הפך כמעט לאלתר את האיש לסמל. הזיכרון הקולקטיבי הציוני עשה מ-Zaïd את האב-טיפוס של השומר, וקשר את גורלו לשרשרת הארוכה של מגיני ישראל — ממלחמי הקדם ועד לחלוצי העת החדשה. הנסיבות המדויקות של המארב, מניעיהם וזהותם של התוקפים מסופרים בגרסאות עקביות זו עם זו, אך חתומות בטעינה הרגשית והלאומית של אותה תקופה; לפיכך אנו ממקמים אותן תחת אות של זיכרון מסור המשתזר בעובדות מוּכחות. המושב גבעת זייד וכמה אתרים נוספים נושאים כיום את שמו, המנציח את זכרו [יד בן-צבי].

האפותיאוזה הזיכרונית של Zaïd קיבלה גילום חומרי בשנת 1938, זמן קצר לאחר מותו, עם הקמת פסל פרשים המתאר אותו כרוכב הבוחן את אופק עמק יזרעאל, מעשה ידי הפסל David Polus, שהוצב על הרכסים של Beit She'arim [Yad Ben-Zvi]. אנדרטה זו, מן המוכרות ביותר בנוף הישראלי, קיבעה לאורך זמן את דמות השומר הבודד והערני, המחובר אל האדמה ואל היסטוריתה.

דמותו של Zaïd נחרתה כך בפנתיאון גיבורי המופת של הציונות הסוציאליסטית, מוּנצחת בספרי לימוד, בשירים ובטקסי זיכרון. ירושה זו שייכת לחלוטין לרגיסטר של הזיכרון: היא מגלמת פחות את האיש ההיסטורי ויותר את השימוש שעשתה בדוגמתו אומה בהתהוותה, אשר הפכה למיתוס את אידיאל החלוץ-הלוחם השרשי. ההבחנה בין Zaïd של הארכיון לבין Zaïd של האגדה נותרת מלאכת ההיסטוריון, מבלי לכפור עם זאת במציאות המחויבות והקרבן שעליהן נוסד זיכרון זה.

Alexander Zaïd חוצה את תולדות הציונות כדמות ספית: נולד בשולי סיביריה מתוך מורשת מהפכנית ויהדות שמקורה בגיור, ובא למות כשומר על גבעות הגליל. חבר מייסד של Bar-Giora ושל Hashomer, מגלה מחדש של האתר העתיק של Beit She'arim, קדוש שנפל ב-1938 והפך לאייקון באמצעות פסל הרוכב, הוא מרכז במסלול אחד את הנושאים הגדולים של העלייה השנייה: העבודה, ההגנה, ההשרשה והקרבן [Encyclopaedia Judaica ; Yad Ben-Zvi].

מחקרנו ניסה להחזיק יחד את שני פניה של דמות זו: האיש המעוגן במקורות ובזכרונות המייסדים, והגיבור שעוצב על ידי הזיכרון הלאומי. במקום שבו הארכיון מדבר — ייסוד Hashomer, הגילוי המחודש של Beit She'arim, תאריך מותו ומקומו — ההיסטוריון צועד על קרקע יציבה; במקום שבו המסורת ממשיכה את הדרך — מוצאו, מניעיו הפנימיים, המשמעות הסמלית של קיצו — ראוי לנקוב בכנות במעבר מן העובדה אל הנרטיב. בשיווי משקל זה טמונה ההבנה הנכונה של Alexander Zaïd.