משפחת Winkler

השורש Winkel משמעו בגרמנית "פינה", "זווית", "מקצוע נסתר". מן המילה הזאת נגזר שם הפעולה Winkler, "איש הפינה". השם, בגרמנית ובקרב יהודי אשכנז, הוא או שם מקצוע — לאדם שניהל חנות פינתית או עיבד פיסת קרקע בפינה — או שם טופוגרפי, למי שגר בזווית [Geneanet]. המונח הקרוב Winkel מציין, גם הוא, בגרמנית ובקרב יהודי אשכנז, את מי שגר במקום השוכן בזווית [Ancestry].

כפל האופי הזה — מקצועי וטופוגרפי גם יחד — אופייני לקטגוריה מרכזית של שמות משפחה אשכנזיים. כאשר, לקראת סוף המאה השמונה עשרה, כפו השלטונות ההבסבורגיים על היהודים לאמץ שם משפחה קבוע ותורשתי, רבים קיבלו או בחרו לעצמם כינויים הלקוחים מן הנוף העירוני ומן המלאכה שעסקו בה. המילונים הגדולים של Alexander Beider ושל Lars Menk מפרטים ומסווגים תצורות אלה: שמות הנגזרים מן המסחר הקמעוני, ממקומות המגורים, מן השלטים ומפינות הרחוב שבהן עמדו חנויות ודוכנים [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. אופיו המשותף של השם — הנשוא הן על ידי משפחות נוצריות והן על ידי משפחות יהודיות — אוסר כל זיהוי דתי על פי שם המשפחה בלבד: רק בחינת הרישומים הקהילתיים, שטרות הנוטריון והמפקדים מאפשרת להבחין בין לִינְיָה יהודית של Winkler לבין לִינְיָה הומונימית. זהו עיקרון מתודולוגי יסודי של האונומסטיקה האשכנזית, שאותו הציבו Beider ו-Menk כיסוד לחיבוריהם העיוניים [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].

בטרם התייצב שם המשפחה התורשתי, יש להבין את הציוויליזציה שבתוכה נולד. היהדות האשכנזית התגבשה, החל מהמאה העשירית, בעמקי הריין ולאחר מכן לאורך הקשת הגרמנית והדנובית. הרחק מלהיות שוליים גרידא, היא פיתחה מוקדם מאוד מוסדות קהילתיים צפופים וחיים דתיים בעצימות רבה. Jeffrey Woolf מראה כיצד קהילות Ashkenaz המימי-ביניימי (1000–1300) התעצבו כקהילות קדושות, וטוו קשר הדוק בין ההלכה, הליטורגיה וההארגון החברתי [Woolf, 2015].

אדיקות זו לא הייתה נחלתה של אליטה בלבד. Elisheva Baumgarten תיארה את החסידות היומיומית של Ashkenaz המימי-ביניימי, שבה השתתפו גברים ונשים יחדיו בשמירת המצוות הרגילה [E. Baumgarten, 2014]. העברת הידע תפסה בה מקום מרכזי: Ephraim Kanarfogel עקב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית והתרבות הרבנית של Ashkenaz המימי-ביניימי, והראה את עושרן של הישיבות ושל זרמי המחשבה [Kanarfogel, 2013]. מאמריו של Haym Soloveitchik האירו, מצדם, את הדרך שבה השתלבו המנהג והדין בעולם זה [Soloveitchik, 2014].

כלכלת קהילות אלה נשענה בחלקה על מסחר קטן, אשראי ומלאכת-יד — בדיוק הפעילויות שמהן נגזרו שמות רבים כגון Winkler. Michael Toch ניתח את ההיסטוריה הכלכלית של יהודי אירופה מן האנטיקוות המאוחרת ואילך, והדגיש את גיוון עיסוקיהם הרחוק מן התפקידים הפיננסיים בלבד [Toch, 2013]. בקרקע זו — קהילות קדושות, ידע מועבר, מקצועות עירוניים — הבשיל לאט לאט התרבות הנומינלית שה-Winkler הוא אחד מפירותיה.

האזור הגרמנופוני של מרכז אירופה מהווה ככל הנראה את מוצאם של Winkler היהודים. הקהילות של Prague, Nikolsburg, Presbourg (Bratislava) ו-Vienne פרחו בו מסוף ימי הביניים ועד לעת החדשה. Maoz Kahana חקר את המעבר "מ-Prague ל-Presbourg", כלומר את התפשטות התרבות ההלכתית בין מרכזים גדולים אלה של עולם בתמורה [Kahana, 2015]. משפחת Winkler שהתיישבה באזורים אלה הייתה מתפתחת בתוך רשת צפופה זו של מרכזי לימוד וקהילות מאורגנות.

העת החדשה הייתה גם תקופה של שילוב דו-משמעי. Daniel Jütte חקר את "עידן הסוד", את אותם חילופי מסחר וידע שבהם יהודים ונוצרים חלקו ידע ואינטרסים בין השנים 1400 ו-1800 [Jütte, 2015]. קרבה זו טמנה בחובה גם את צִדה האפל: דמות ה"יהודי החצרני", חיוני ויחד עם זאת חשוף. Yair Mintzker שחזר את משפטו והוצאתו להורג של Joseph Süss Oppenheimer, יהודי חצרני מן המאה ה-18, וחשף את שבריריות מעמדם של מתווכים אלה [Mintzker, 2017].

את חיי הקהילה היומיומיים ניתן לגשת אליהם דרך הארכיונים הרבניים. Edward Fram פרסם ופירש את יומני הדין של הרב Hayyim Gundersheim ב-Francfort בין השנים 1773 ו-1794, ופתח חלון אל חיי היומיום של קהילה גרמנופונית ערב האמנציפציה [Fram, 2012]. בעולם שכזה — בין בתי דין רבניים, חנויות פינה ובתי כנסת — יש למקם, בזהירות ובהיסק מדוד, את Winkler מ-Bohême, מ-Moravie ומ-Hongrie.

הנקודה המכרעת הייתה מינהלית. בסוף המאה השמונה עשרה, הרפורמות היוזפיניות של המונרכיה ההבסבורגית הטילו על היהודים אימוץ חובה של שמות משפחה קבועים ותורשתיים. באותה עת חדלו כינויים כגון Winkler מלהיות כינויי גנאי סתם, והפכו לשמות אבות שניתן להעבירם, שנרשמו על ידי הממשל. Beider, במילוניו המוקדשים לגליציה (2004), לממלכת פולין (1996) ולאימפריה הרוסית (2008), שחזר בשיטתיות את הגאוגרפיה של שמות אלה, גרסאותיהם האורתוגרפיות ופיזורם האזורי [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].

גליציה תופסת כאן מקום ייחודי. ההיסטוריה של היהודים בגליציה — Galitzianer yidn — היא היסטוריית יהודי אשכנז של אזור המשתרע כיום מדרום פולין ועד מערב אוקראינה [Histoire des Juifs en Galicie — Wikipédia]. אזור של חיים יהודיים עזים, ארץ החסידות והישיבות הגדולות, הייתה גליציה גם מרחב שבו כינויים גרמניים שהוטלו על ידי וינה דרו בצוותא עם תרבות ידישאפונית עמוקה. שם אב גרמני כגון Winkler, שנשאה משפחה ידישאית בלשונה ובתרבותה, ממחיש בדיוק את השכבות החופפות הללו: הרובד המינהלי הגרמני המכסה על תשתית אשכנזית מזרחית.

כדי להבחין בין לינאז׳ Winkler מסוים לבין אחר, על ההיסטוריון להיעזר במקורות סדרתיים: פנקסי לידות, נישואין ופטירות שניהלו הקהילות, מפקדי אוכלוסין קיסריים, רשימות נישומים ומרשמים. מסמכים אלה בלבד, בהצלבה עם מילוני Beider ו-Menk, מסוגלים להפוך שם משותף לגנאלוגיה ניתנת לזיהוי [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].

השם Winkler, גרמני בצורתו, נשאו לרוב משפחות שלשונן החיה הייתה היידיש. Jean Baumgarten עקב אחר תולדות היידיש כ"שפה נודדת" [J. Baumgarten, 2002] — אותה שפה יהודית-גרמנית שנולדה באזור הריינלנד, ליוותה את יהודי אשכנז בנדידתם מזרחה והפכה לנושאת של תרבות שלמה. הפער בין שם משפחה מינהלי גרמני לבין שפת אם יידישאית הוא מרכיב מכונן של הזהות האשכנזית במרכז אירופה ובמזרחה.

במאות התשע-עשרה והעשרים ידעה תרבות זו פריחה מרשימה. Delphine Bechtel חקרה את התחייה התרבותית היהודית במרכז אירופה ובמזרחה בין השנים 1897 ו-1930, בממדיה הלשוניים, הספרותיים והלאומיים [Bechtel, 2002]. עיתונות ביידיש, תיאטרון, ספרות, תנועות פוליטיות ולאומיות — נושאי שמות כגון Winkler נטלו חלק, כמו משפחות אשכנזיות רבות אחרות, בתסיסה האינטלקטואלית והאמנותית הזו. Alan Levenson הציב, בסינתזה כוללת, התפתחויות אלה בתוך ההיסטוריה הארוכה של היהודים ושל היהדות [Levenson, 2012].

כך נמצא השם Winkler, צנוע על-פי אטימולוגיתו — הזווית, פינת הרחוב — קשור בציוויליזציה עשירה ויוצרת, מן הקהילות הקדושות של ימי הביניים ועד לחלוצי התרבות של ראשית המאה העשרים.

ההיסטוריה של Winkler, כמו זו של כלל היהדות האשכנזית, נשברת במאה העשרים. השואה השמידה חלק עצום מקהילות בוהמיה, הונגריה, גליציה ופולין, שבהן היה השם רווח. הוראת השואה, הנלמדת כבר בבית הספר היסודי ומעמיקה בחטיבת הביניים ובתיכון, כוללת בין היתר ביקור ברבעים היהודיים הישנים של הערים הפולניות הגדולות ובשרידיהם [המרכז היהודי של גליציה — הוראת תולדות השואה]. גליציה, שהייתה פעם מוקד של חיים יהודיים עזים, אינה שומרת עוד אלא על עקבות — בתי כנסת, בתי עלמין, אנדרטות — שמוסדות המורשת שוקדים על שימורם [גליציה — מורשת יהודית, jguideeurope.org].

מעבר לארכיון, הזיכרון המשפחתי הוא שממשיך כאן את השרשרת. ניצולי Winkler נפוצו לכל עבר — לאמריקה, לפלשתינה ולאחר מכן לישראל, למערב אירופה — ונשאו עמם את השם, את הסיפורים, ולעתים את החפצים היחידים שניצלו. מה שהמסורת מעבירה — סיפורו של סב שסחר בפינת הכיכר, של אב קדמון שהיה תלמיד חכם, של כפר שנבלע בתוך הסערה — שייך לתחום העדות יותר מאשר למסמך. ההיסטוריון קולט זאת ביראת כבוד, מבלי לערבב בין עדות לראיה: זוהי החלק החי, הבלתי ניתן להחלפה והשביר, של זכרון הלינאז'.

השם Winkler מכיל בתוכו, לבדו, מסלול אשכנזי מופתי. נולד מן הנוף העירוני הגרמני — הפינה, הדוכן, חלקת הקרקע — הוא היה משותף למשפחות גרמניות ויהודיות אשכנזיות כאחת, כשם מקצוע או שם טופוגרפי [Geneanet], ולאחר מכן קובע כשם משפחה תורשתי בשעת הרפורמות ההבסבורגיות. נשוּא על ידי משפחות דוברות יידיש ברחבי בוהמיה, מוראביה, הונגריה וגליציה, הוא חצה מאות שנים של ציוויליזציה אשכנזית — קהילותיה הקדושות של ימי הביניים, בתי הדין הרבניים של העת החדשה, תחייתה התרבותית — עד שנתקל בשברה של השואה ובפיזור שבא בעקבותיה.

שחזור שושלת Winkler מדויקת נותר מפעל ארכיוני, הדורש הצלבה של פנקסי הקהילות עם המילונים האונומסטיים הגדולים [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. אך מאחורי עבודה סבלנית זו מבצבצת תמיד שכבת הזיכרון — זו שאין כל מסמך יכול לאמצה. ה״ספר הגדול״ של Winkler הוא, מבחינה זו, סיפורו של שם הפינה שהפך לשמה של דיאספורה.