Vigevani

השם המשפחתי Vigevani משתייך לקטגוריה הנפוצה ביהדות האיטלקית של שמות משפחה הנגזרים משם מקום. הוא מפנה לעיר Vigevano, הנמצאת ב-Lomelline, בדרום-מערב לומברדיה של ימינו, במחוז Pavie. על פי עקרונות האונומסטיקה היהודית המבוססים של חצי האי האיטלקי, משפחות ישראליות רבות באיטליה נושאות שם המורכב משם מקום המוצא או מקום המגורים הקדום של אחד מאבות המשפחה, עם סיומת -i — סימן היחס האיטלקי — כך ש-Vigevani פירושו כפשוטו « (יוצא) מ-Vigevano » [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925].

ראוי להזכיר היגיון זה של מתן השמות מיד בפתיחה, שכן הוא מכתיב את קריאת כל תולדות הלינאז'. בניגוד לשמות משפחה מקצועיים (כגון Sacerdote, Sofer), לשמות בעלי מקור מקראי או לכינויים של תפקיד רבני, השמות הטופונימיים מעידים על ניידות: הם התקבעו ברגע שבו משפחה, בעוזבה את מקום מוצאה כדי להתיישב במקום אחר, נקראה על ידי הקהילה הקולטת בשם מקום מוצאה. נושא השם Vigevani, לפיכך, אינו מתגורר לרוב עוד ב-Vigevano: הוא עזב אותה, ועצם העזיבה הזו היא שהשם מנציח בזיכרונו.

מטרתו של ספר זה היא לשחזר, בזהירות המתחייבת מנדירות המקורות הישירים, את המסגרת ההיסטורית שבה יכול היה שם זה להיווצר, את הקהילות היהודיות שנשאו אותו, ואת המסלול של לינאז' איטלקי שהחיבור הנוכחי מבקש להנציח את זכרו. יש להבחין בקפדנות בין מה שמשתייך לתחום המוכח תיעודית, למה שהוסק כסביר, ולמה שהועבר במסורת. במקום שבו נעדר תיעוד ארכיוני — נאמר זאת; במקום שבו המסורת לבדה מדברת — נכנה אותה ככזו.

Vigevano היא עיר עתיקה בשפלת הפו, שמה הלטיני מימי הביניים מופיע בצורות Viglevanum או Vicus Gladiorum. הממוקמת ב-Lomelline, בין נהר Tessin לנהר Sesia, השתייכה בשלהי ימי הביניים ובעת החדשה לדוכסות מילאנו, והגיעה לשיא פארה האדריכלי תחת שלטון Sforza, שהפכוה לאחת ממעונות הגאלה האהובות עליהם. ה-Piazza Ducale המפורסמת, שהושלמה בסוף המאה ה-15, וטירת ה-Visconti-Sforza עודן מעידות על הדר זה. בהשפעת חצר ה-Sforza, שהה Leonardo de Vinci באזור ועסק בתכניות ההידראוליות של ה-Lomelline.

הנוכחות היהודית בדוכסות מילאנו ובעריה המשניות כגון Vigevano משתלבת בגל ההתיישבות הרחב של יהודים בצפון איטליה החל מהמאה ה-14 ובעיקר מהמאה ה-15. הקהילות היו לרוב קטנות, ומאורגנות סביב פעילות הלוואה על משכון (ה-banco di pegno), שהותרה על-פי condotte — חוזי סבלנות ועיסוק שנוהלו מול השלטונות האדוניים או העירוניים. בנקאים יהודים אלה, שמוצאם היה לעיתים קרובות מגרמניה (Ashkenazes) או ממדינות האפיפיור ומאיטליה המרכזית, יצרו רשתות משפחתיות נודדות ששמותיהן שמרו עדות לתחנות הדרך.

בהקשר זה יש לשים את לידת השם Vigevani. משפחה יהודית ששהתה זמן-מה ב-Vigevano ואחר עלתה ונדדה אל מקום אחר — מילאנו, Mantoue, או, סביר יותר לאחר הגירושים, לעבר מדינות איטליה המרכזית — כונתה בקהילתה החדשה על-שם המקום שממנו באה. השם הוא אפוא מאובן של מעקרות.

עובדה היסטורית מכרעת מעצבת דינמיקה זו: גירוש היהודים מדוכסות מילאנו. תחת שלטון ספרד, נתון הטריטוריה המילנזית — שאליה השתייכה Vigevano — לצוי גירוש שהוצאו במהלך המאה ה-16, בעקבות המדיניות האנטי-יהודית של הכתר הספרדי שכבר יושמה בסיציליה ובסרדיניה בשנים 1492–1493. הגירוש בפועל של יהודי מדינת מילאנו, שהסתיים לקראת סוף המאה ה-16 (ההיסטוריוגרפיה מציינת את צו 1597 כתאריך הסופי), גרם לפיזורן של המשפחות היהודיות הלומברדיות אל הטריטוריות הקולטות הסמוכות: דוכסות מנטובה של ה-Gonzague, ארצות אמיליה (Modène, Reggio תחת שלטון Este), וקהילות פיאמונטה ותוסקנה. טריטוריות אלה, שקלטו גולים שמוצאם מאזור Vigevano, הן שהנציחו ככל הנראה את שם המשפחה Vigevani — כשם שקבעו, על-ידי אותו מנגנון, שמות כגון Milani, Cremona, Pavia או Lodi.

חקר שמות המשפחה היהודיים האיטלקיים נשען על מקבץ עיוני מכונן, שבו חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (Firenze, Israel, 1925), מהווה אבן-פינה. במדריך זה מופיע השם Vigevani, המסווג בין שמות המשפחה ממוצא גאוגרפי [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. הסינתזה הגדולה של Samuele Schaerf הורחבה ותוקנה על ידי חוקרים בני-זמננו, ובמיוחד אלה שעדכנו והשלימו את המלאי הראשוני לכלל חצי-האי.

מנגנון השם הטופונימי הוא מן הפוריים ביותר באונומסטיקה היהודית האיטלקית. ניתן להבחין בתוכו בכמה תת-סוגים:

- שמות הנגזרים מערים גדולות (Roma → Di Roma, Romanelli; Ancona → Ancona, Anconetani; Padova → Padova, Padovani); - שמות הנגזרים מערים בינוניות או עיירות של הפזורה הצפונית, ובכללם בדיוק Vigevani, לצד Cremona, Lodi, Pavia, Modena, Reggio; - שמות הנגזרים מאזורים או ארצות מוצא מרוחקות יותר (Tedesco לציון הגרמני, Morpurgo עיוות של Marburg, Luzzatto מן Lusace).

הסיומת -i שב-Vigevani היא סימן הרבים/הייחוס הטוסקני והצפון-איטלקי, המציין שייכות או מוצא. ראוי לציין את האפשרות לקיום מקביל של גרסאות כתיב לאורך הרשומות: Vigevani, ולעתים נדירות יותר צורות מלוטינות או דיאלקטיות. על פי עקרונות האונומסטיקה, גרסאות אלה אינן מעידות בהכרח על לינאות נפרדות, אלא משקפות את חוסר היציבות האורתוגרפית של שטרות העת החדשה המוקדמת, לפני האחדת הכתיב שהביא עמו מרשם האזרחות הנפוליאוני ולאחריו רשומות המדינה המאוחדת.

יש להציב כאן אזהרה מתודולוגית: שיתוף בשם משפחה טופונימי זהה אינו מוכיח קרבה ביולוגית משותפת. כמה משפחות יהודיות ללא קשר דם, שעזבו את Vigevano בתקופות שונות או בדרכים נפרדות, יכולות היו לקבל באופן עצמאי את אותו השם. השם מעיד על מוצא גאוגרפי משותף, לא על שושלת אחת ויחידה. זהו הבדל שכל "ספר גדול" משפחתי נאמן חייב להציב על פתחה של הגנאלוגיה שלו.

לאחר גירוש יהודי מילנו, נרשמו נושאי השם Vigevani, על פי כל הנראה, בגאוגרפיה של קהילות יהודיות במרכז איטליה ובצפונה, אשר קלטו את הגולים מלומברדיה. שלושה מוקדים ראויים לאזכור, תוך ציון שמדובר כאן בשחזור מסתבר, המבוסס על הדינמיקות הכלליות יותר מאשר על מסמך נומינטיבי מתוארך.

דוכסות מנטובה של בית Gonzague הציעה אחד המקלטים החשובים ביותר. Mantoue אירחה אחת הקהילות היהודיות השוקקות ביותר באיטליה של תקופת הרנסנס והבארוק, עשירה בדפוסנים, בחכמים ובמוזיקאים — עולה בדעת Salomone Rossi. המשפחות שהגיעו מלומברדיה מצאו בה קרקע להשרשה.

אמיליה של בית Este — Modène ו-Reggio nell'Emilia תחת דוכסי Este — היוותה מרכז קליטה שני, ובמיוחד לאחר העברת בירת בית Este מ-Ferrare ל-Modène בשנת 1598. הגטאות האמיליאניות, שנוסדו במאה ה-17, אירחו משפחות רבות בעלות שמות משפחה צפוניים.

ולבסוף טוסקנה של בית Médicis, ובעיקר נמל החופש Livourne שנוצר על ידי ה-Livornine בסוף המאה ה-16, משך אוכלוסייה יהודית קוסמופוליטית. ב-Livourne וב-Florence תפרח המלגות היהודית-איטלקית של המאות ה-19 וה-20, ובסביבה הפלורנטינית יופיע, בשנת 1925, חיבורו של Schaerf הרושם את השם Vigevani.

במהלך המאות ה-17 וה-18, חיו המשפחות היהודיות האיטלקיות — כולל אלו שנשאו שמות טופונימיים לומברדיים — תחת משטר הגטאות, עם מגבלותיו (ענידת סימן מבחין, הגבלות מקצועיות, כליאה לילית) אך גם עם מוסדות קהילתיים איתנים: בתי כנסת, חברות צדקה ובתי מדרש. האמנציפציה, שהביאו עמן הצבאות המהפכניים הצרפתיים החל משנות 1796–1797, ואשר התבססה לאחר מכן על ידי ה-Risorgimento ואיחוד איטליה בשנת 1861, פתחה בפני המשפחות היהודיות את השערים לאזרחות מלאה, למקצועות החופשיים, לאוניברסיטה ולחיים האזרחיים.

בעידן המודרני, השם Vigevani מופיע ברקמה התרבותית והמקצועית של איטליה המאוחדת. הדמות המתועדת ביותר היא Alberto Vigevani (1918–1999), סופר, מוציא לאור וספרן עתיקות מילנאי, יליד מילאנו ממשפחה יהודית. כמחבר רומנים וסיפורים הנושאים בחובם זיכרון בורגני ולומברדי — יצירתו מעלה בפרט את עולם מילאנו שלפני המלחמה — היה גם ביבליופיל וסוחר ספרים עתיקים מוערך, מייסד הוצאת Il Polifilo. ביוגרפיה זו ממחישה את שורשיותה של הלינייה במילאנו המודרנית, כלומר באותה עיר שתחת סמכותה המינהלית נכללה Vigevano בתקופה שבה נוצר השם — כמעין שיבה, דרך נתיבי ההיסטוריה הארוכה, אל נקודת המוצא הגיאוגרפית.

תולדות יהודי איטליה במאה העשרים אינן נפרדות מן המבחן של חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938 ושל השואה. הleggi razziali שהוכרזו תחת משטרו של Mussolini הדירו את יהודי איטליה מבתי הספר הציבוריים, מהמינהל, מהצבא וממקצועות רבים, ושברו באחת את האינטגרציה שהושגה מאז האמנציפציה. לאחר הכיבוש הגרמני של איטליה בספטמבר 1943, הועמדו יהודי איטליה בפני גירושים אל מחנות ההשמדה. משפחות הדיאספורה האיטלקית, ובהן נושאי שמות טופוגרפיים עתיקים, נפגעו בידי הרדיפה. הזיכרון של אותן שנים, המתועד בפרט בעבודותיה של Liliana Picciotto ובמוסד Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea (CDEC) שבמילאנו, הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של כל לינייה יהודית איטלקית בת זמננו [לפי עבודות ה-CDEC, מילאנו].

שנות השיקום שלאחר המלחמה הביאו להתחדשות הקהילות היהודיות האיטלקיות, מצומצמות במספרן אך חיות וערות, ולהמשכיות השמות הוותיקים בתחומי התרבות, ההוצאה לאור, המשפט והאקדמיה. השם Vigevani נשמר בהן כאחד מן העדים הרבים להמשכיות היהדות האיטלקית לאורך הדורות.

בסיומה של חקירה זו, מן הראוי להציע קריאה סמלית של השם — תוך הבהרה מפורשת שמדובר בפרשנות מערכתית, הניצבת בצומת שבין הארכיון והזיכרון, ולא בעובדה מתועדת.

שם משפחה טופונימי הוא, עבור משפחה בגולה, פרדוקס חי. הוא מכנה מקום מוצא שממנו נאלצה המשפחה לעזוב בדיוק; הוא חורת בתוך הזהות עצמה תנועה של גלות. לשאת את השם Vigevani פירושו לשאת בשמו הפרטי את עקבות העזיבה מ־Vigevano — עזיבה שסביר שהייתה כפויה, הקשורה בגירושים מן המילאנזה. השם הופך אפוא לאנדרטת זיכרון: הוא שומר, לדורות, את זכר ההשתרשות האבודה ואת ההתחלה מחדש במקום אחר.

דיאלקטיקה זו של המקום שנעזב ושל המקום שנקלטו בו משותפת לחלק גדול מן האונומסטיקה היהודית בגולה, בין אם מדובר בשמות איבריים שנשאו הספרדים אחרי 1492 ובין אם בשמות ריינים שנשאו האשכנזים. במקרה האיטלקי היא קיבלת גוון מיוחד: המקום אינו ארץ רחוקה ומיתולוגית, אלא עיר שכנה, לעיתים נראית באופק המישור הפדני, ששמרו על שמה כדרך שמשמרים את כתובתו של בית משפחה שאין בידם עוד את מפתחו.

כך מרכז שם Vigevani, צנוע במראהו, היסטוריה שלמה: זו של הנוכחות היהודית בלומברדיה, זו של הגירושים במאה השש-עשרה, זו של הפיזור לעבר Mantova, אמיליה ותוסקנה, וזו, לבסוף, של השיבה הארוכה אל המודרניות העירונית. זוהי ההיסטוריה שהגדול הספר הנוכחי ביקש לפרוש, מן הטופונים הימי-ביניימי ועד לזיכרון בן-זמננו.

בסיומו של מסע זה, השם Vigevani מתגלה כמסמך בפני עצמו, הרבה מעבר למזהה גרידא. המתועד במדריך של Schaerf כשם משפחה יהודי-איטלקי ממוצא טופונימי [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925], הוא מפנה אל העיר הלומברדית Vigevano ונושא בתוכו את הזיכרון של התבססות ולאחריה של עקירה. ההיסטוריה של יהודי דוכסות מילאנו, שסומנה בגירושם בסוף המאה השש-עשרה, מספקת את ההקשר הסביר ביותר להיווצרות השם והתפשטותו לעבר ארצות הקליטה של צפון איטליה ומרכזה.

בהיעדר מקורות ישירים הנגישים במסגרת חקירה זו, הקפדנו להבחין בדייקנות בין הנתונים המוכחים — משמעותו הטופונימית של השם, רישומו אצל Schaerf, הקשר הגירושים, דמותו של Alberto Vigevani — לבין מה שנותר בגדר השערה סבירה או ספקולציה — מסלולי אבות מדויקים, ייחוסים פרטניים. הכנות האפיסטמית הזו היא הבסיס האיתן היחיד לגנאלוגיה הראויה לשמה.

שישמש הגדול הזה מסגרת לחקר ארכיוני עתידי — בפנקסי הקהילות של מנטובה, מודנה, Livorno או מילאנו, בשטרות הנוטריוניים של הcondotte ובאוספי מרשם האזרחים — כדי להעלות שמות, תאריכים ופנים שסינתזה זו לא יכלה, במצבה הנוכחי, אלא לרשום בקווים ראשוניים בלבד. משפחת Vigevani נחרטת בתוך הרצף הגדול והעיקש של היהדות האיטלקית, מן העתיקות שבדיאספורה המערבית.