משפחת Vigevani

עיר Vigevano נמצאת כחמישים קילומטרים דרומית-מערבית ל-Milan, בשדות ה-Lomelline שמותיהם של Tessin וSesia משקים בעיהם לפני שהם מצטרפים ל-Pô. בימי הביניים המאוחרים וברנסאנס, היא נמצאת תחת דוכסות Milan וחוותה תקופת זהר בתחת ה-Sforza: ה-Piazza Ducale, שעוצבה בסוף המאה ה-15 בהוראת Ludovic the More, עדיין מעידה על כך. Leonardo da Vinci, אותו הדבר בחצר ה-Sforza, שהה באזור וגילה עניין בתעלות שחצו את ה-Lomelline.

היהודים התיישבו בעיר הדוכסות Milan — Vigevano, Pavia, Lodi, Cremona — החל מהמאות ה-14 וה-15, בעקבות התנועה הכללית של חדירת הקהילות הישראליות לצפון איטליה. הם עסקו בעיקר בהלוואות על משכון (banco di pegno), פעילות המורשית על ידי condotte — חוזרי סובלנות שהועלו עם הרשויות הטריטוריאליות — ויצרו רשתות משפחתיות ניידות, לעתים קרובות ממקור Rhenish או centro-italiano. משפחות אלה, כבר רגילות לתנועות ברציפות של הגלות, לא התבררו אלא זמנית: ה-condotta פקעה, הרשויות התחלפו, והם עזבו.

העובדה הגדולה שחותמת את גורל היהודים הלומברדים היא הגרוש מדוכסות Milan. בשליטה ספרדית מאז 1535, מדינת Milan הייתה כפופה בהדרגתיות לפוליטיקה אנטי-יהודית של הכתר, שהמעשה הרדיקלי ביותר שלה נשאר פקודת הגרוש של 1597. צעד זה, שהשלים סדרה של הגבלות וצווים קודמים, אילץ משפחות יהודיות של הטריטוריום המילאני — שאליו שייכת Vigevano — לעזוב את מקום מגוריהם ולחפש מקלט בדוכסויות שכנות: דוכסות Mantova של ה-Gonzague, אדמות אמיליה תחת ה-Este (Modena, Reggio, Ferrara), המדינות הפפוויות וקהילות בPiedmont וToscana.

בתנועת הגלות הזאת הוא שורש שם המשפחה Vigevani. משפחה יהודית שיצאה מ-Vigevano הוכנתה בקהילת המחסה שלה בשם העיר שהיא נאלצת לעזוב. הסיומת -i — סימן של gentilicio צפוני וטוסקני — הפכה את המקום לשם שבט: ה-Vigevani, כלומר "אלה מ-Vigevano". השם התגבש ככזה במאובן של תזוזה, המשמר בהברה הראשונית שלו את הזכר של השתרשות אבודה. הוא הצטרף, לפי אותו מנגנון, לרשימה הארוכה של שמות משפחה יהודיים איטלקים המשמרים את עקבות גרוש: Milani, Cremona, Pavia, Lodi, Modena.

אחרי 1597, הגולים הלומברדיים התפזרו בשלושה מרחבים עיקריים, כל אחד מהם הציע תנאי קליטה שונים, מוסדות קהילתיים מיוחדים והזדמנויות כלכליות ייחודיות. בארצות קליטה אלו התפשט וקבע את עצמו השם Vigevani כנראה, אף על פי שמעשים נומינטיביים המתייחסים ישירות למשפחה זו במאות ה-XVI וה-XVII נותרים, במצב הנוכחי של המחקר, לזיהוי בארכיונים המקומיים.

הדוכסות מנטואה של Gonzague הציעה אחד המקלטים החשובים והפוריים ביותר ליהודים של צפון איטליה. מנטואה אירחה בתקופת הרנסנס והברוק אחת הקהילות הישראליות המשגשגות ביותר בחצי האי, עשירה בדפסים — הדפסת האותיות העברית הראשונה בעיר מתוארכת למאה ה-XV —, בחכמים, בעיוורי רפואה ובמוזיקאים. בה כתב Salomone Rossi, בין סוף המאה ה-XVI לתחילת המאה ה-XVII, את Hashirim Asher Lishlomo (שירי שלמה), ההרמוניזציות הפוליפוניות הראשונות של הליטורגיה העברית בסגנון הרנסנס האיטלקי. המשפחות המגורשות מילנו מצאו בה קרקע אירוח, אף על פי שהקמת הגטו של מנטואה ב-1612 הגבילה את חירותם בתנועה ובסחר.

אמיליה אסטנזית — מודנה, Reggio nell'Emilia, פרארה — היוו קוטב קליטה שני ניכר. פרארה, עד לעברתה למדינה הפפנדית ב-1598, הייתה אחת הערים הסבלניות ביותר באירופה כלפי יהודים, והיא קיבלה בין השאר פליטים איברים אחרי 1492. כאשר ה-Este העבירו את בירתם למודנה ב-1598, חלק מהקהילה היהודית הפרארזית עקבו אחריהם, וחיזקו מוקד שקיבל במועד מאוחר יותר גולים לומברדיים. הגטוים האמיליאניים של המאה ה-XVII אירחו משפחות בשמות פטרוניים צפוניים רבים, המעידים על גיאוגרפיה זו של הגרוש.

לבסוף, טוסקנה המדיצית — ובמיוחד ליווורנו, שם הLivornine של Ferdinand Ier de Médicis (1591-1593) פתחו על רווחה את הדלתות ליהודים בהענקת זכויות חריגות — היוו מרחב קליטה ופריחה שלישי. הקהילה הליווירנזית, קוסמופוליטית וסוחרת, קיבלה סספרדים איברים, איטליקים מצפון ולבנטים. בפלורנציה יפורסם, ב-1925, כרך של Samuele Schaerf שמונה את השם Vigevani בין ה-cognomi בעלי מקור גיאוגרפי — סימן שהשם היה אז נוכח או ידוע שם.

בערי הקליטה הללו, החיים הקהילתיים שקדו את הקיום של יהודים, לעתים קרובות תחויים בגטוים שנוסדו במהלך המאה ה-XVII. בתי הכנסת, חברות צדקה (chevrot), בתי ספר תלמודיים ומוסדות טובה (tzedaka) היוו את אריג של סולידריות פנימית שאפשרה לקהילה להישרד בתנאים חיצוניים. מעורבות זו בחיים הקולקטיביים, מעלה קרדינלית של היהדות, הייתה גם הכרח וגם ביטוי של אמונה: תמיכה בקהילה הייתה воплощением ציווי של tikoun olam, תיקון העולם.

חקר השמות המשפחתיים של יהודים איטלקים מסתמך על קורפוס ייחוס שספרו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (Firenze, Israel, 1925), מהווה את אבן הדרך המייסדת. בקטלוג זה מופיע השם Vigevani, המסווג בין cognomi בעלי מקורות גיאוגרפיים. התסינתזה הרחבה של Schaerf הורחבה ותוקנה על ידי עבודות מן הלימודיות העכשוויות, בעיקר אלה שעדכנו והשלימו מלאי ראשון זה לכלל חצי האי.

המנגנון הטופונימי הוא אחד המיוצרים ביותר בומנאסטיקה יהודית איטלקית. ניתן להבחין בכמה תת־טיפים: שמות הנלקחים מערים גדולות (Roma → Di Roma, Romanelli ; Ancona → Anconetani ; Padova → Padovani) ; שמות הנלקחים מערים בינוניות או כפרים בגולה הצפונית, שאליה שייך בדיוק Vigevani, לצד Cremona, Lodi, Pavia, Modena, Reggio ; ולבסוף שמות הנלקחים מאזורים או מארצות מקור מרוחקות יותר (Tedesco לגרמניה, Morpurgo עיוות של Marburg, Luzzatto מ־Lusace).

ה־-i של Vigevani הוא סימן הרבים־גנטיל טוסקני וצפוני, המציין שייכות או מקור. יש לשים לב לאפשרות קיום וריאנטים גרפיים לאורך הרישומים: Vigevani היא הצורה המתוקננת, אך צורות קלות־עברית או דיאלקטליות יכלו להתקיים בפעולות פרוכיאליות ונוטריאליות, עד שהתקינון שהנהיגה המדינה האזרחית הנפוליאונית (החל מ־1806 בלומברדיה) ואחר־כך רישומי מדינת האחדות (לאחר 1861) קבעו סופית את האיות.

על מניין זהירות מתודולוגית: שיתוף של אותו שם משפחתי טופונימי אינו מוכיח קרבה ביולוגית משותפת. כמה משפחות יהודיות ללא קשר דם, שיצאו מ־Vigevano בעתים שונות או בדרכים נפרדות, יכלו לקבל באופן עצמאי את אותו שם. הטופס בפלטפורמה מציין מקור אמיליאני של המשפחה מתועד ישירות (זו של Alberto Vigevani), דבר המציע כי ענף פרטי זה עבר דרך אדמות אמיליה לפני שהתיישב במילאנו. השם מעיד על מקור גיאוגרפי משותף, לא בהכרח על יחוד הייחוס: זו דקדקנות שכל ספר שושלת כנה חייב להעמיד על סף הגנאלוגיה שלו.

יש שנים שמטילות את כל הקיום בציר חדש. לאלברטו ויג'ווני, שנה זו היא 1938. הוא בן עשרים, נולד במילנו ב־21 באפריל 1918 במשפחה יהודית מעלית הבורגנות של אמיליה — משפחות אלו היו שורשיות בעיירות מרכז־צפון איטליה, שהשיגו מאז שחרור הריסורג'ימנטו ויחוד איטליה ב־1861 מקום בחיים האזרחיים, התרבותיים והכלכליים של המדינה. הוא סטודנט, נלהב באדבות, ערני לזרמים אמנותיים ואינטלקטואליים שזעזעו את מילנו של בין־הימים.

ב־1937, ויג'ווני משתתף ב־Littoriali — תחרויות תרבותיות וספורטיביות אלו שארגן הרז'ים הפשיסטי למען גיוס הנוער הסטודנטי. השתתפותו משקפת את המורכבות של מצבם של בני נוער יהודים איטלקים בתקופה זו: אזרחים מלאי זכויות מדור שלישי, רבים מהם התמזגו בחיים הלאומיים ולא עדיין הבחינו בהאיום שהפשיזם היה עתיד להטיל עליהם. אך בשנה שלאחריה הכל השתנה. בהנחת הקיץ ב־1938, ה־חוקים גזעוניים פשיסטיים — ה־Legge per la difesa della razza — שללו מיהודים גישה לבתי־ספר ציבוריים, לאוניברסיטה, להנהלה, לצבא ורוב המקצועות החופשיים. ויג'ווני, שיגיד זאת בעצמו מאוחר יותר, «חוזר בו» מן ההשתתפות ב־Littoriali וביתר שאון, חובק את האנטיפשיזם.

ב־1938, הוא מייסד, עם Luciano Anceschi, Raffaele De Grada, Vittorio Sereni, Ernesto Treccani ואחרים, את התנועה וההוצאה Corrente, בה משתתף כביקורת ספרות ותאטרון תחת שם־בדוי של Berto Vani. שם־בדוי זה — Berto Vani, קיצור שקוף של שמו הפרטי ושם המשפחה שלו — מאפשר לו להמשיך לכתוב ולהוציא לאור למרות החוקים שלשללו גישתו למוסדות רשמיים. Corrente הפכה, עד להדחקתה ב־1940 בהוראת הרשויות הפשיסטיות, לאחד ממוקדי ההתנגדות התרבותית האיטלקית, כנסת אמנים ואינטלקטואלים שדחו את אסתטיקת הרז'ים.

בוויתורו על לימודיו האוניברסיטאיים באיטליה, הוא נכנס לאוניברסיטת גרנובל — גלות ראשון בצרפת — לפני שחוזר למילנו, שם, באותה שנה, עם הפילוסוף Remo Cantoni, הוא פותח את הספרייה La Lampada, שלא מהרה עוררה עניין תרבותי רב אך הפכה גם למקלט לשוללי־רישות ולתמיכה לוגיסטית של הקרב התת־קרקעי. ספרייה כמקום התנגדות: זו מסורת עתיקה בעולם האינטלקטואלי, וויג'ווני היא מגלם בשלמותה, משנה את מרחב הספר למרחב חופש בעיר שהרז'ים משיכנע לשלוט בה.

ב־1941, לאחר ניסיון כושל להגר לארצות־הברית — פתיחת המלחמה הופכת את הנסיעה לבלתי־אפשרית — הוא מייסד את ספרייה העתיקות Il Polifilo, שהפכה אחרי המלחמה להוצאת־דפוס שלמה בזכות עצמה. לאחר־כן, כשקרבה הטריפה שלאחר הכיבוש הגרמני של איטליה בספטמבר 1943, הוא משתמר בשווייץ, בלוגאנו, כמו אלפים רבים של יהודים איטלקים שחצו בדרך סמויה את הגבול האלפיני כדי להצליל מן הגירוש.

החזרה מגלות, לאחר השחרור, מסמנת בעבור Alberto Vigevani את תחילתה של חיים כפולים ובלתי נפרדים: מצד אחד, הבעל ספרייה ומו"ל ; מצד שני, הסופר. שתי פעילויות אלה אינן סותרות זו את זו — הן נובעות מאותה תנועה, של אדם שראה את התרבות מאוימת בהכחדה והחליט לשמשה בכל האמצעים העומדים לרשותו.

מבקר ספרותי שפעל תחת הכינוי Berto Vani, הוא שיתף פעולה בעיתונים ודברי-קדם רבים, ביניהם Lettere d'oggi, Letteratura ו־Prospettive. לאחר המלחמה, שיתף פעולה גם ב־L'Avanti, La Stampa, Il Giornale, ב־Nuova Antologia וב־Corriere della Sera — עתון הבורגנויות המילנית בעיקרו, שבו מצא עטו במדור קבוע. נוכחות זו בו־זמנית בעיתונים ובדברי-קדם מעידה על תחושה חדה של השתתפות בחיים הרוחניים הקולקטיביים, על רצון להשתתף בדיבור הציבורי של העיר.

יצירתו הסיפורית של Alberto Vigevani היא של סופר של זיכרון בורגני ולומברדי. מספר, מו"ל, ביבליופיל, כתב רומנים המעוררים זיכרונות אוטוביוגרפיים, סיפורים ואוספי שירה. הכותרות שלו מדברות על עולמו: Estate al lago (1958), Le foglie di San Siro (1962), Un certo Ramondès (1966), L'invenzione (1970, זוכה פרס Bagutta), Fata Morgana (1978), Fine delle domeniche (1973, אוסף סיפורים קצרים), Anche le più lievi (1985) ו־L'esistenza (1993, שני אוספי שירה מאוחדים). לאחר מותו, הוצאת Sellerio המשיכה להפיץ את יצירתו: La febbre dei libri (2000), Estate al lago (2001), Lettera al signor Alzheryan (2005), All'ombra di mio padre. Infanzia milanese (2007), Il battello per Kew (2009), Milano ancora ieri (2012) ו־L'invenzione (2017).

כותרות אלה הן שכבות רבות של אותו חפירה זיכרונית. הימה, San Siro — השכונה המילנית —, האב, מילנו « עדיין אתמול »: Vigevani חוזר ללא הרף לטופוגרפיה של ילדותו ונעוריו, לאותו עולם שלפני חוקי הגזע שבו חיתה הבורגנויות היהודית המילנית בנורמליות של העונות, של ימי ראשון במשפחה וחופשות על שפת הימה. מחברו של כחמש עשרה רומנים, « קלסיקוס » זה של הספרות האיטלקית מהדהד עם סופרי Mitteleuropa — עם קולות אלה של אירופה המרכזית שעשו מזיכרון פגוע ומערמימות צורת אמנות. ההשוואה אינה מקרית: Vigevani שייך, על פי רגישותו ועל פי תולדותיו, לאותו מרחב תרבותי שבו היהדות, הבורגנויות והספרות נפגשו בחצי הראשון של המאה העשרים, לפני שהאסון בא ושבר את הכל.

All'ombra di mio padre. Infanzia milanese (2007), שפורסם שמונה שנים לאחר מותו, מהווה אולי את התורשה הישירה ביותר לזיכרון המשפחתי. הנרטיב האוטוביוגרפי זה של ילדות מילנית הוא מעשה של zakhor — של זיכרון, ציווי מרכזי של המסורת היהודית — הנטל לא להיסטוריה הגדולה אלא לקטנה: תנועות האב, אור החדרים הבורגניים, הטקסים המשפחתיים של קהילה שלא ידעה שהיא מאוימת. העברת תמונות אלה היא קיום חובת הזכרון במובנה האינטימי ביותר, סירוב לשכחה כפי שסוררים עוול.

הספרייה והוצאת הספרים Il Polifilo, שנוסדה בשנת 1941 בשנים הגרועות ביותר של הרדיפה והתפתחה לאחר המלחמה, נושאת גם היא ממד אתי: להציע לאהובי הספרים הקדומים מקום של כשרון וטיפול, במילנו שנבנתה מחדש על הריסותיה המוסריות והחומריות. הביבליופיליה — אהבה זו המיוחדת של הספר כאובייקט, כזיכרון חומרי — היא אצל Vigevani צורה של כניעה חילונית: שומרים על הספרים כפי ששומרים על המתים, כדי שדברם לא יעלמו עמהם.

תולדותיו של Alberto Vigevani אינן נפרדות מתולדות הקהילה היהודית האיטלקית בכללותה, ותולדות אלו נושאות, במאה העשרים, פצע שלא ניתן להשתלם. חוקי הגזע של 1938 פתחו את הדרך ; הכיבוש הגרמני בספטמבר 1943 חצה את סף הפשע. החל מחודש אוקטובר 1943 החלו הגרויות : ב-16 באוקטובר בRome, ואחר כך בנובמבר ב-Gênes, Florence וMilan, ובחודשים שלאחריהם בכל ערי איטליה שנמצאו עדיין תחת שלוט גרמני או פאשיסטי של רפובליקת Salò. היהודים שנתפסו הוגלו לחנויות ההשמדה, בעיקר ל-Auschwitz-Birkenau.

מתוך כ-45,000 יהודים שהיו בإيطاליה בסתיו 1943, כ-8,500 הוגלו והוצאו להורג — שיעור תמותה של קרוב ל-20%, נמוך מזה של קהילות במזרח אירופה, אך המהווה אף על פי כן אסון לעם שהאמין בהשתלבותו במשך שבעים שנה. העבודות של Liliana Picciotto ושל Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea (CDEC) של Milan שחזרו, שם אחר שם, את גורלן של קרבנות אלו : הרישומים שלהן הם אmemorial חי של מה שחוקי הגזע אפשרו.

Alberto Vigevani, שהתחבא בLugano, שרד. אך ההצלה אינה חסרת פגע : היא טעונה במשקל הנעדרים, של אלו שלא הצליחו לחצות את הגבול, של אלו שהשכנים סיימו עליהם, של אלו שהרכבות לקחו. משא זה חוצה את כל יצירתו. אם Vigevani אינו מגדיר את עצמו כסופר עדות במובן הקפדני — לא הכיר את המחנה — זכרונו הבורגני והלומברדי הוא זיכרון רודף : האגם, השכונה San Siro, ימי ראשון משפחתיים הם בטעם עולם של לפני התשבורת, של לפני שלא יחזור.

המסורת היהודית מלמדת כי מי שמציל חיים אחדים מציל עולם שלם. Vigevani, שפתח את La Lampada כמקלט להתנגדים, והשתתף ב-Corrente כמרחב התנגדות תרבותית, תרם בשיעורו לשימור חיים ורעיונות בשנים החשוכות ביותר. לא קדושות מדובר — זה הפעולה הרגילה של אדם החליט שלא להטות את עיניו מפני חוסר צדק. ערך הצדק — tsedek — טמון בתנועות אלו, לא כאידיאל מוצהר אלא כעמדה קונקרטית מול האירועים.

החזרה למילאנו לאחר השחרור (אפריל 1945) העמידה את Alberto Vigevani מול משימת שיקום הן חומרי והן סמלי. הקהילה היהודית של מילאנו, אחת החשובות ביותר באיטליה, אבדה חברים, משפחות ומוסדות. היה צורך גם לשקם את הקומקום הקהילתי, גם למצוא את הניצולים המפוזרים, וגם להשתלוט מחדש על עיר שנפגעה.

עבור Vigevani, החזרה זו עוברת דרך הספר. הוא חיזק את Il Polifilo, ביחד עם אחיו, כבית הוצאה ועסק בספרים עתיקים המוכר בחוגי הביבליופיליה האיטלקית. ביום שלמחרת התום של מלחמת העולם השנייה, פתח ספרייה וחברת הוצאה לאותם הוא קרא Il Polifilo ושתף פעולה בעיתונות שונים ומגזינים, ביניהם L'Avanti, La Stampa, Il Giornale, Nuova Antologia וה-Corriere della Sera. Il Polifilo : השם הוא הפניה ל-Hypnerotomachia Poliphili, הרומן ההומניסטי של Francesco Colonna שהודפס בוונציה על ידי Alde Manuce ב-1499, מופת של הדפוס בתקופת הרנסנס. הבחירה הזו אינה מקרית: בכך שנתן לספריתו את שם של אחד הספרים היפים ביותר שהודפסו אי פעם, Vigevani הצהיר את אמונתו בעוצמה של הספר ככائן, בהמשך ההומניזם האיטלקי, ובהמשכיות של תרבות שהפראות לא הצליחה להשמיד.

במקביל לפעילותו המערכתית, Vigevani פרסם את רומניו וקובצי השירים שלו, קיבל ב-1970 את פרס Bagutta על L'invenzione — אחד הפרסים הספרותיים הוותיקים והמכובדים ביותר של איטליה, המוענק מאז 1927 על ידי חבורת עיתונאים וסופרים מילאניים. פרס זה קבע את מקומו בנוף הספרותי של חצי האי, וקישר אותו לסיפור של הפרוזה הגדולה של לומברדיה במאה העשרים.

הוא השאיר עשרה רומנים בערך שתורגמו לצרפתית, כגון Un été au bord du lac (1989), Une éducation bourgeoise (1990) ו-Le Tablier rouge (1991). התרגומים הצרפתיים הללו, שפורסמו על ידי Liana Levi — מוציא לאור פריזאי המתמחה בספרות איטלקית ובזיכרון יהודי —, מעידים כי יצירתו מצאה הד מעבר לגבולות איטליה. הכותרת Une éducation bourgeoise מבטאת בבירור את הדואליות של Vigevani: לשיעור חברתי (הבורגנות המילאנית) ולקהילה (יהודית ואיטלקית), שני מורשות שהיסטוריה של המאה העשרים הביאה למבחן משותף.

התורשה של Alberto Vigevani היא משולשת. היא ספרותית: יצירה של זיכרון וכמהון, נאמנה למילאנו אותה אהב ולמשפחה שאיבד מעינו בגלות. היא מערכתית: Il Polifilo, שממשיך להתקיים, נושא את שמו ואת התשוקה שלו לספר יפה ונדיר. והיא לבסוף מוסרית: של אדם שמול הדרה והרדיפות בחר בתרבות ככלי ובזיכרון כחובה.

Alberto Vigevani (1918–1999) — שם עט: Berto Vani

נולד במילאנו ב-21 באפריל 1918 במשפחה יהודית ממקור אמיליאני, Alberto Vigevani הוא הדמות הגדולה היחידה המתועדת בשם בשושלת Vigevani. סופר, עורך, בן-ספרים וספרן עתיקות מילאנו, הוא מייסד בשותפות ב-1938 את כתב-העת Corrente להתנגדות תרבותית עם Luciano Anceschi, Vittorio Sereni, Ernesto Treccani ואחרים, תחת השם העט Berto Vani. מוכרח לגלות בגלל חוקי הגזע הפאשיסטיים — תחילה בגרנובל, לאחר מכן בלוגאנו — הוא מייסד ב-1941 את חנות העתיקות Il Polifilo, שהוסבה לאחר המלחמה להוצאת דפוס. מחבר כחמישה-עשר רומנים וקובצי שירה בערך, זוכה פרס Bagutta ב-1970 עבור L'invenzione, הוא אחד מיוצגי הפרוזה הזיכרונית והבורגנית המובילים של הספרות האיטלקית של המאה העשרים. יצירתו — בשל כל זאת Estate al lago, All'ombra di mio padre ו-Il battello per Kew — אורגת את הזיכרון של הקהילה היהודית במילאנו לפני ואחרי השואה. הוא נפטר במילאנו ב-1999, והשאיר יצירה המתורגמת לשפות רבות, ביניהן הצרפתית.

בתום מסלול זה, השושלת Vigevani צפה בכל מורכבותה: זה לא רק שם, אלא מסלול בזמן הממושך של הגלות היהודית האיטלקית, מגדות Tessin וSesia ועד לרחובות Milan, תוך עבור בערי Emilia וחנויות הספרים של בורגנות שקראה, כתבה והתנגדה.

השם Vigevani נושא בתוכו את עקבות גירוש — של היהודים מדוכסות Milan בשנת 1597 — ותחילה חדשה בארצות הקבלה של צפון and central Italy. הוא חוצה את המאות של הגטו וההשמלות, מקבל בשר בדמותו של Alberto Vigevani במאה העשרים, והגיע לעת החדשה הטעונה בהיסטוריה ובזיכרון.

מה שהשושלת הזו, לפני הכל, ביטאה הטוב ביותר, היא הערך של ידע ספרותי והעברה תרבותית כצורה של התנגדות והשתתפות קולקטיבית. במקום בו שושלות אחרות בגלות גילמו חסידות רבנית, פילנתרופיה או פעולה כלכלית, Vigevani נשאו, בדמותו של Alberto, את ההשכנוע שהספר — הנקרא, הנמכר, המערכך, הנכתב — הוא בו בעת מעשה אמונה ומעשה אזרחי. בשעות הקשות ביותר של ההיסטוריה האיטלקית, פתיחת ספרייה כמקלט, הקמת כתב-עת כמרחב חופש, העברת הזיכרון של עולם בסכנה כתיבה: הנימוסים הללו מתחברים לסורת היהודית הארוכה של טיפול בטקסט, מן Torah לעבודות הגדולות של התרבות ההומניסטית.

הספר הגדול הזה נשאר פתוח למחקרים ארכיוניים נוספים — בפנקסי הקהילות של Mantua, Modena, Ferrara וMilan, בתעודות ה-condotte וגם בקרנות של המצב האזרחי הנפוליאוני והאיחוד — כדי להעלות שמות, תאריכים ופנים שהסנתזה הנוכחית לא יכלה, כפי שהיא, אלא לשרטט. השושלת Vigevani משולבת בהמשכיות הגדולה והעקשנית של היהדות האיטלקית, אחת העתיקות ביותר של הגלות המערבית, ובייעודה של יהדות זו להפוך את הידע לירושה המועברת מדור לדור.