משפחת Veit

כדי להבין את משפחת Veit, יש להבין תחילה את הסביבה שבה היא פועלת. ברלין של המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה מכילה קהילה יהודית הנתונה גם תחת פיקוח השלטון הפרוסי וגם עוברת תנועה אינטלקטואלית בעצמה חסרת תקדים. במרכז תנועה זו עומד Moses Mendelssohn, פילוסוף אוטודידקט שבא מ־Dessau, ידידו של Lessing, שביקש לגשר בין נאמנות לחוק היהודי לבין שכל ההשכלה. יצירתו, ובמיוחד Jérusalem ou pouvoir religieux et judaïsme (1783), דוגלת בהפרדת הכנסייה מהמדינה ובחופש המצפון, ובד בבד מגוננת על לגיטימיות של קיום יהודי המושתת על שכל [Mendelssohn, 2007].

החוקרים הביוגרפיים בני זמננו הראו עד כמה היה Mendelssohn, לפי הנוסחה המקובלת, "חכם המודרניות": איש שרצה לפתוח את היהדות לעולם החיצון מבלי להמיסה [Feiner, 2010]. David Sorkin הדגיש את ממד ה"הארה הדתית" שבפרויקט שלו, שבו האמונה והביקורת תומכות זו בזו במקום להתנגש [Sorkin, 1996]. Allan Arkush, ספקן יותר, דן בעקביות של הסינתזה הזאת בין דאיזם רציונלי לנאמנות טקסית [Arkush, 1994]. Alexander Altmann, במחקרו הביוגרפי הנרחב, ביסס את הכרונולוגיה המדויקת של חיי משפחת Mendelssohn, שילדיה עמדו לגלם, כל אחד בדרכו, את המתחים הגלומים בתכנית האב [Altmann, 1973].

בבית זה נולדה בשנת 1764 Brendel Mendelssohn, הבת הבכורה ששרדה, שתיקח מאוחר יותר את השם Dorothea. גדלה בבית שבו דיברו עברית וגרמנית, שבו עברו חכמי הHaskala, וקיבלה חינוך יוצא דופן לאישה יהודייה בזמנה. משפחת Veit השתייכה לעולם המסחר והבנקאות הברלינאית; עולם עסקים זה, שנשא אופי שונה מעולם המחשבה, עמד לאחד את שני השמות בנישואים שנקבעו לפי המנהג [Bourel, 2004]. היהדות שירשה דור זה אינה עוד זו הנצחית של הקהילות מימי הביניים שתיארו חוקרי היהדות הקדומה והרבנית [Mimouni, 2012]; היא כבר עמלה מבפנים על ידי השאיפה לאמנציפציה.

Simon Veit (1754–1819) הוא הנושא הראשון של השם שההיסטוריה מתעדת בהכרה ממשית. בנקאי וסוחר מבוסס ב־Berlin, הוא שייך לאותה בורגנות יהודית שאמנם טרם זכתה לאזרחות מלאה, אך נהנית מהיוקרה שמעניקים האשראי והמסחר. ב־1783 הוא נישא ל־Brendel Mendelssohn, שהייתה אז בת תשע עשרה בערך, בנישואים שנכרתו על פי המוסכמות הקהילתיות, שבהם איחוד המשפחות גובר על הנטייה האישית [Bourel, 2004].

מאיחוד זה נולדו ארבעה בנים, ושניים מהם הגיעו לבגרות: Jonas Veit, שנולד ב־1790, ו־Philipp Veit, שנולד ב־1793. Simon Veit מופיע במקורות כאיש ישר ואמין בעסקיו, אך נעדר את הברק האינטלקטואלי שאפיין את ביתו של חמיו. ניגוד זה מסביר בחלקו את הדרמה הזוגית שבאה בעקבותיו: Dorothea, שחונכה על ספרות ופילוסופיה, שעממה לצד בעל מכובד אך רחוק משאיפותיה. הפגישה ב־1797 עם הסופר הצעיר Friedrich Schlegel בסלונים הברלינאיים האיצה את הפרידה.

הגירושים, שהושגו ב־1799, היו בזמנם שערורייה מהדהדת — הן בשל אישיותו של אביה של Dorothea והן בשל הפומביות של הפרשה. ראוי לציין כאן, לכבודו של Simon Veit, את האופן שבו ניהל פרידה זו: הוא הסכים לגירושים וקיבל את משמורת הילדים, תוך שמירה על יחסים עם גרושתו שאיפשרו לבנים לשמר את הקשר עם אמם. היסטוריונים של משפחת Mendelssohn מתארים איש שלמרות הפצע, גילה כבוד עצמי ונדיבות. הדורות הבאים, שנפניהם נקודו על Dorothea ועל Schlegel, הותירו לעתים קרובות את Simon Veit בצל; ואף על פי כן, הוא נשאר נקודת המוצא של השושלת האמנותית שתישא את שמו, שכן בניו הם — ולא בניו של Schlegel — שנעשו לצייר Veit.

דורותאה Veit (1764–1839) היא הדמות שסביבה נעה כל הלינאג'. נולדה בשם Brendel, בכורת בנותיו של Moses Mendelssohn, והיא מגלמת את גורלה של אישה מן ה-Haskalah שנסחפה ע"י הרומנטיקה הגרמנית לשינוי מוחלט — בשם, באמונה ובסביבה.

לאחר גירושיה מ-Simon Veit, חיה תחילה בנישואין חופשיים עם Friedrich Schlegel, אחד ההוגים המרכזיים של הרומנטיקה המוקדמת, ולבסוף נישאה לו. היא עצמה פרסמה, לעיתים קרובות בעילום שם או בייחוס ל-Schlegel, יצירות ספרותיות, ובהן הרומן Florentin (1801), ונטלה חלק פעיל בתרגום ובחיים האינטלקטואליים של החוג הרומנטי. המרת דתה מסמנת את שלבי מסעה הרוחני: תחילה עברה לפרוטסטנטיות בשנת 1804, עם נישואיה ל-Schlegel, ואז בשנת 1808 התגיירו שניהם אל הקתוליות, דת שאליה נשארה קשורה בעומק לבה עד מותה ב-Francfort בשנת 1839.

כאן הזיכרון המשפחתי והארכיון מהדהדים זה את זה באופן מטריד. המסורת הציגה את Dorothea כבתו המורדת של Mendelssohn, זו שכביכול "בגדה" בנחלת אביה בעוזבה את היהדות. אך הביוגרפים מדקדקים בנרטיב זה: המרת דתם של ילדיו ונכדיו של Mendelssohn הייתה תופעה של דור שלם, כמעט כללית במשפחה, ונבעה לא פחות מלחץ חברתי של האמנציפציה מאשר ממסירות פנימית [Bourel, 2004]. הפרדוקס הוא שהפילוסוף שפעל כל כך רבות למען יהדות נאורה ראה את צאצאיו עצמם עוזבים את בית הכנסת. Dorothea נושאת פרדוקס זה בדרגתו הנראית ביותר: היא לא הסתפקה בהתגיירות, אלא אימצה את ההתלהבות הקתולית ועודדה את בניה בדרך אמנותית נוצרית עמוקה. אשת ה-Haskalah נעשתה אמם של ציירי הדת הרומית.

Philipp Veit (1793-1877), בנו השני של Simon Veit ושל Dorothea, הוא החבר המפורסם ביותר של השושלת. שהוכשר באקלים הרומנטיקה הגרמנית, נסע לרומא ושם הצטרף, סביב שנת 1815, לקבוצת הנצרתים — אותם ציירים גרמנים צעירים, בהנהגת Friedrich Overbeck ו-Peter Cornelius בראש ובראשונה, שביקשו לחדש את האמנות הנוצרית בהשראת האמנים האיטלקים שקדמו ל-Raphaël ורוחניות ימי הביניים. Veit, שהתגייר לקתוליות כאמו, מצא בתנועה זו את הביטוי הטבעי לאמונתו ולאמנותו [על פי Wikipédia, Städel Museum].

השתתפותו במפעלים הדקורטיביים הגדולים של רומא, ובפרט בציורי הפרסקו של Casa Bartholdy ובאלו שנעשו עבור הוותיקן, ביססה את מעמדו בין האמנים המוכרים של האסכולה. בשנת 1830 מונה למנהל המכון Städel (Städelsches Kunstinstitut) בפרנקפורט על נהר מיין, תפקיד שבו פרש פעילות נרחבת כצייר וכמחנך והעשיר את אוסף המוזיאון [על פי Städel Museum]. האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה מציינת כי שם המשפחה Veit מציין במדויק משפחה זו של ציירים גרמנים הקשורים לזרם הנצרתי [Larousse, Les Veit]. Philipp Veit נשאר שם עד שפרצו חילוקי דעות, ובפרט סביב רכישת יצירות שנחשבו בעיניו נוגדות את האידיאל הדתי שלו באמנות, אשר הובילו אותו לעזוב את ניהול ה-Städel; הוא המשיך לאחר מכן את דרכו המקצועית וסיים את חייו במיינץ בשנת 1877.

יצירתו של Philipp Veit, המוקדשת כולה לנושאים דתיים ואלגוריים, מהווה מקרה מופת להיסטוריון היהדות: נכדו של Moses Mendelssohn, שנולד למשפחה יהודית, הפך לאחד הציירים הגדולים של האמנות הנוצרית-הגרמנית במאה התשע-עשרה. מסלול זה אינו מוסבר בכפירה, אלא בתנועה הכוללת של חברה שבה ההשתלבות עברה, עבור רבים, דרך תחום הדת השולט.

האח הבכור, Jonas Veit (1790-1854), המוכר גם בשם Johannes לאחר התנצרותו, הלך בדרך מקבילה לזו של Philipp. גם הוא היה צייר, הקשור למעגל הנצרני הרומאי, ושיתף עם אחיו הצעיר את חוויית Rome, את המרת הדת לקתוליות ואת נטייתו לאמנות דתית שאבה השראתה מן האמנים הפרימיטיביסטים האיטלקים [לפי Wikipédia, Johannes Veit].

פרסומו נותר מצומצם מזה של Philipp, ויצירתו, דלה ממנו, הותירה אותו באפלה היסטוריוגרפית יחסית. אף על פי כן, הוא מהווה עדות משלימה לדינמיקה משפחתית משותפת: שני בניו של Simon Veit בחרו יחדיו במכחול ובאמונה הרומית, כאילו הייעוד האמנותי והמרת הדת הועברו יחד בתוך האחווה. התכנסות זו, יותר מאשר צירוף מקרים, מגלה את אחדות מסלול חיים: זה של דור שעוצב על ידי האם המומרת, Dorothea, ועל ידי האקלים האינטלקטואלי של הרומנטיקה הקתולית.

כאן ניתן להרגיש את מגבלת התיעוד שבה נתקל ההיסטוריון של שושלת Veit כשלעצמה. בניגוד למשפחות הספרדיות שפלטפורמות הגנאלוגיה שלהן משחזרות בסבלנות את ענפיהן על פני מאות שנים [Geneanet, 2024] [Encaoua.org, 2024] [Sephardic Studies, 2024], משפחת Veit ניתנת לתפיסה בעיקר דרך ביוגרפיות Mendelssohn ודרך תולדות האמנות הגרמנית. שמם נכבה, במובן של ההמשכיות היהודית, כבר בדור הראשון שיצא מחלציו של Simon; הוא ממשיך להתקיים, לעומת זאת, בתולדות הציור.

מה ניתן ללמוד, מנקודת מבטה של ההיסטוריה היהודית, על משפחה שעוזבת את היהדות בדור אחד? שמה של Veit אינו שווה ערך בזכות רציפותו, אלא בזכות מה שהוא מאיר: התהליך שבו עברה חלקה של האליטה היהודית הגרמנית, בין השנים 1780 ל-1830, מן הקהילה אל האומה, מבית הכנסת אל הכנסייה, מן המסחר אל התרבות.

ניתן להציע, כהשערה עריכתית, כי משפחת Veit פועלת כ"מקרה לדוגמה" של מה שהיסטוריונים כינו חילון וגיור המשפחה Mendelssohn. הסב, Moses, ביקש יהדות שתהא מסוגלת להיכנס אל המודרניות מבלי לאבד עצמה; נכדיו Veit מגלמים את התוצאה ההפוכה — ההתבוללות באמצעות המרת הדת. בין השניים, Dorothea תופסת את המעמד הציר. קריאה זו, המקשרת בין שאיפתו האינטלקטואלית של המייסד לבין גורלם הדתי של צאצאיו, נותרת בגדר פרשנות: היא מארגנת את העובדות המבוססות יותר משהיא נשענת על מסמך יחיד [Feiner, 2010] [Bourel, 2004].

ראוי, מתוך יושר היסטורי, שלא לשפוט מסלול זה על פי קטגוריות של נאמנות או בגידה. ה-Veit לא "בגדו" יותר מאשר "הצליחו"; הם חיו, בעוצמה נדירה, את הסתירה של עידן שלם. זיכרונם, המועבר על ידי משפחת Mendelssohn ועל ידי תולדות האמנות, מתמזג עם זכרו של רגע מכונן בעולם היהודי המודרני — אותו רגע שבו הציעה האמנציפציה לכל אחד את הבחירה, ואת מחירה, של שייכותו.

הלינאה Veit אינה מתאפשרת לסיפור כשושלת עצמאית. היא קיימת היסטורית רק דרך בריתותיה ושבריה: ברית עם ה-Mendelssohn בנישואי Simon Veit ו-Brendel-Dorothea; שבר עם היהדות בהמרת הדת של האם והבנים; ברית חדשה עם האמנות הנוצרית האירופית דרך הקריירות של Philipp ו-Jonas Veit. בכך היא פחות לינאה ויותר נקודת מעבר.

מ-Simon Veit, הבנקאי הברלינאי הנאה ומסוגר, ועד Philipp Veit, מנהל ה-Städel ואמן נזאריני מרכזי, דרך Dorothea, אחת הנשים המרתקות ביותר של הרומנטיקה הגרמנית — השם חוצה בשלוש דמויות מרכזיות אחד מן הסיפים המכריעים בתולדות היהדות המערבית. הספר הגדול של ה-Veit הוא אפוא, בהעדרו, פרק בספר הגדול של ה-Mendelssohn, ובאופן רחב יותר — בתולדות האמנציפציה. הוא מזכיר כי הדיאספורות אינן מועברות רק דרך הרצף, אלא גם דרך אותם פיצולים שבהם מורשת מתהפכת למשהו אחר — ושם על ההיסטוריון לשמור ביקנות על ההבחנה בין מה שמבוסס, מה שסביר, ומה שאינו אלא מסורת הזיכרון בלבד.