משפחת Samuel (Érythrée)

ערש קהילתה היהודית של אריתריאה נמצא מעבר לים סוף. בית הכנסת של אסמרה היה, על פי המקורות, המקום הקדוש היחיד של קהילה קטנה שמוצאה מחצי האי ערב, שהתבססה בעיקר במסואה ובאסמרה, בירת אריתריאה האיטלקית [Synagogue d'Asmara]. נתון יסודי זה מכוון כל קריאה של לינאת Samuel: אבותיה היו ככל הנראה יהודים מעדן ומתימן, שסיפורם המסחרי נלווה לנתיבי הים המחברים בין עדן, מסואה ורמות הגבוה.

מסואה, נמל חם ומחניק של החוף, היה השער הראשון. משם עלו הסוחרים היהודים, שנמשכו להזדמנויות הסחר הקולוניאלי — אריגים, קפה, פנינים, מתכות — לכיוון אסמרה, עיר ההרים בעלת האקלים הממוזג, כשהאיטלקים הפכו אותה לבירתם המנהלית משנת 1890. שם המשפחה Samuel, נפוץ בקהילות תימן ועדן, משתלב באופן טבעי בתנועה זו. הגנאלוגיה הספרדית-מזרחית, כפי שמתעדות אותה מסדי נתוני קהילות עכשוויים, מעידה על תנועתם של שמות כאלה בין שתי גדות ים סוף [MyHeritage / Geni — Arbre Encaoua].

הגירה זו לא הייתה שבר אלא המשך. יהודי עדן שמרו באסמרה על מנהגיהם — יהדות של מסורת תימנית ובלדית —, שפתם (הערבית היהודית-תימנית, שהלכה ונוספה עליה האיטלקית), ורשתותיהם המשפחתיות הטרנס-ים-תיכוניות. ההיסטוריה הארוכה של יהדות הדרום, שסימנוה דו-קיום וחיכוך עם האסלאם והנצרות, מהווה הרקע לה גירה זו: היהודים היו בה פעמים רבות מיעוט מסחרי שמעמדו נע בין סבלנות לשבירות [David Nirenberg, Neighbouring Faiths, 2014]. בסוף המאה התשע-עשרה הציעה אריתריאה האיטלקית מסגרת מגוננת יחסית, נוחה להשרשתן של משפחות כמשפחת Samuel.

שנת 1906 מציינת את ההכרה המוסדית של הקהילה. בשנת 1906 הושלמה בנייתה של Synagogue Asmara באסמרה, הבירה. היא כוללת היכל ראשי המסוגל לקלוט עד 200 מתפללים, כיתות לימוד ובית עלמין יהודי קטן [History of the Jews in Eritrea]. מבנה זה היה לבה הפועם של החיים היהודיים המקומיים, וניתן להניח כי משפחות Samuel נקשרו אליו בנאמנות — בתפילות, בחתונות ובטקסי המעבר.

בית הכנסת לא היה מקום פולחן בלבד: עם כיתות הלימוד שבו, הוא הבטיח את העברת העברית ושמירת הדת — תנאי הכרחי לשרידות קהילה זעירה בתוך ארץ עצומה. עד שנות ה-1950, מנתה הקהילה היהודית באסמרה קרוב ל-500 נפש מתוך כמיליון אריתראים [Synagogue d'Asmara]. יחס זה הזעיר — חצי אלפית האוכלוסייה — מדבר בעד עצמו בכל הנוגע לשבריריותה הדמוגרפית של הקהילה, ולחשיבות הקיומית של נישואי פנים ושל רשתות משפחתיות לשם שימורה. משפחות Samuel היו חלק ממנה כאחת המשפחות המרכזיות בעולם שבו כולם הכירו את כולם.

בית העלמין היהודי הקטן באסמרה, המוזכר במקורות, נותר העדות החומרית הבת-קיימא ביותר לנוכחות זו. בית עלמין יהודי באסמרה שומר על שמותיהן של דורות השרושים ברמות הגבוהות. שם, על פי כל ההיגיון, נחים ראשוני בני Samuel של אריתריאה, שמצבותיהם — דו-לשוניות לרוב, עברית ואיטלקית — מספרות בעקיפין את מסלולה של משפחה שעברה מחצי האי ערב אל לב מזרח אפריקה האיטלקית. הכתובות הפונרריות, בעולם היהודי, היו בכל עת ארכיון של זיכרון משפחתי, כעדות הקהילות שבתפוצה הים-תיכונית [Tessa Rajak, The Jewish Dialogue with Greece and Rome, 2001].

ההיסטוריה של משפחת Samuel מ-Asmara הייתה קשורה קשר בל יינתק בזו של Eritrea האיטלקית, מהפרוטקטורט של 1890 ועד לקריסת האימפריה הקולוניאלית בשנת 1941. הקהילה ידעה צמיחה ניכרת בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בשנות ה-1930, הקהילה היהודית התחזקה כאשר יהודים אירופים רבים היגרו ל-Eritrea כדי להימלט מרדיפות הנאצים באירופה [History of the Jews in Eritrea]. כך הפכה Asmara, באופן פרדוקסלי, למקלט עבור משפחות שברחו מ-Germany ומאירופה המרכזית, אשר הצטרפו לגרעין המקורי של יוצאי Aden.

תקופה זו אינה נטולת עמימויות. המשטר הפשיסטי האיטלקי, בן בריתו של הנאציזם ומחוקק חוקי הגזע של 1938, היה יכול להכות בכבדות את הקהילה. ואולם המקורות מסייגים את התמונה: היהודים של Asmara נטרדו במידה יחסית מועטה בתקופה הפשיסטית [Synagogue d'Asmara]. המרחק הגאוגרפי מן המטרופולין, התועלת הכלכלית של הסוחרים היהודים במושבה, והאדישות היחסית של הממשל המקומי — מסבירים ככל הנראה ניצול יחסי זה. כאן מסייגת הארכיון את הזיכרון הקולקטיבי של רדיפה אוניברסלית: ב-Asmara, הסערה האירופית לא עוררה אלא גלים מרוככים.

הזיכרון המשפחתי של Samuel — המועבר על ידי הצאצאים מ-Milan ומ-Rome — שומר אפוא את זכר עידן איטלקי משגשג, שאופיין במסחר, בבתי ספר, ובאיטלקיות תרבותית מוצהרת. שייכות כפולה זו, מזרחית במוצא ואיטלקית בתרבות, מזכירה את מסלולן של קהילות ים-תיכוניות אחרות שעברו "מן המזרחיות אל המערביזציה" במהלך אותו מאה אחת [Claire Rubinstein-Cohen, Portrait de la communauté juive de Sousse, 2011]. בהיעדר מסמכים נומינטיביים שפורסמו על משפחת Samuel לתקופה זו, פרק זה נמצא בנקודת החיתוך שבין זיכרון מועבר ומסגרת היסטורית מבוססת.

התבוסה האיטלקית של 1941 פתחה סוגריים בריטיים עשירים בתהפוכות עבור יהדות אריתריאה. במהלך המינהל הבריטי, שימשה אריתריאה לעיתים קרובות כמקום מעצר לגרילה של האירגון ולח"י שנאבקו למען עצמאות יהודית במנדט הבריטי של פלשתינה [History of the Jews in Eritrea]. כך הפכה Asmara למקום כליאה עבור פעילים ציוניים שגורשו מפלשתינה — פרשה שבאופן עקיף הביאה את הקהילה המקומית הקטנה למגע ישיר עם הלאומיות היהודית המתחדשת.

עבור משפחות Samuel, פרשה זו הייתה ככל הנראה מכרעת בהתעוררות תודעה ישראלית. המעוצרים, אנשים משכילים ומגובשים מבחינה אידיאולוגית, נאלצו להתרועע עם הקהילה המקומית בתפילות ובחגים. בית הכנסת של Asmara, שכבר פיזר אורו, צבר נוכחות בולטת יותר: הוא שימש כנקודת כינוס ליהודים מכל האזור, הרבה מעבר לגבולות אריתריאה. בית הכנסת שירת יהודים שבאו מכל רחבי אפריקה לשמירת ימים הנוראים [History of the Jews in Eritrea]. כך הפכה Asmara לתקופה מסוימת לצומת רוחני של ממש בקרן אפריקה ובים האדום.

רגע פריחה זה צלח עם תפנית עולמית. הקמת מדינת ישראל ב-1948 שינתה עמוקות את אופקי הקהילה. ב-1948, לאחר ייסוד ישראל כמדינה יהודית, עלו יהודים אריתריאים רבים לישראל. בשנות ה-50, עוד חיו 500 יהודים בארץ. הנישואין היהודיים האחרונים בבית הכנסת של Asmara נחוגו באותו עשור [History of the Jews in Eritrea]. עבור משפחות Samuel, כמו עבור שכניהם, משיכתה של האומה היהודית החדשה פתחה את הדרך לעלייה ראשונה לתל-אביב, פתח-דבר לפיזורים המסיביים יותר שבאו בעקבותיה. השאיפה לשיבה לציון, המושרשת עמוקות במחשבה היהודית, מצאה כאן את מימושה ההיסטורי [Léon Askénazi, La parole et l'écrit, 1999].

גורלה של שושלת Samuel מוטה סופית עם כניסתה של אריתריאה למלחמה הממושכת שהתנהלה בינה לבין אתיופיה. בשנת 1961, פרצה מלחמת העצמאות האריתריאית לאחר שאריתריאה סופחה לאתיופיה, והאריתריאים החלו להילחם על עצמאותם. אז החלו היהודים לעזוב את אריתריאה [History of the Jews in Eritrea]. חוסר היציבות, חוסר הביטחון הכלכלי והסכנה של עימות ממושך דחפו את המשפחות לחפש מקלט במקומות אחרים.

המכה האחרונה באה עם המהפכה האתיופית. שונה היה המצב תחת דיקטטורתו של Mengistu Haile Mariam, שהחלה ב-1974. המשטר דחף יהודים רבים לעזוב את הארץ, והקהילה צומצמה לכמה עשרות נפשות לאחר עזיבתו של הרב האחרון, בשנת 1975 [Synagogue d'Asmara]. עזיבת הרב חתמה את קיצה של החיים הקהילתיים המאורגנים: ללא מנהיג רוחני, וללא מניין קבוע, לא יכלה הקהילה להמשיך להתקיים. בתחילת שנות ה-1970 גברה ההגירה היהודית [History of the Jews in Eritrea], ומשפחות Samuel נסחפו אף הן בגל הבלתי-הפיך הזה.

בתוך גלות זו מתגלה הגאוגרפיה הנוכחית של השושלת, כפי שמשתקפת בדף הרשמי שלנו: מילאנו, רומא ותל-אביב. איטליה, המטרופולין הקולוניאלי לשעבר, קלטה באופן טבעי את המשפחות המיוטלנות ביותר, שנמשכו אל השפה, אל רשתות המסחר ואל הקהילות היהודיות שכבר היו מבוססות שם. ישראל קיבלה את אלה שנשאו עמם את האידיאל הציוני מאז 1948. פיצול זה — לכיוון המערב מצד אחד, ולכיוון ציון מצד שני — אופייני לגולות היהודיות המודרניות שניצבו מול התמוטטות עולמן המקורי; הד לכך ניתן למצוא בתולדותיהן של קהילות אחרות בשולי הים התיכון שנאלצו ללכת לגלות במאה ה-20 [Eliahou-Éric Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000].

מקהילת Asmara לא נותרה היום אלא נוכחות סמלית. בית הכנסת הגדול משנת 1906, בית הקברות ומצבותיו — כולם עומדים על תִּלם, שמורים בידי חבורה קטנה של נאמנים, ולעיתים איש אחד בלבד, על פי עדויות בנות-זמננו המובאות בעיתונות. אך החיים הקהילתיים, כפי שפעמו בימי Samuel, דעכו ואינם. הלינאג' עצמו שורד בצאצאיו, ובמעבר זה — מן הקהילה אל המשפחה — מתרחשת כיום הזיכרון.

במילאנו וברומא, משפחות Samuel שוקעו ככל הנראה אל תוך הרקמה העשירה של היהדות האיטלקית, תוך שמירה על תודעת מוצא ייחודי: לא ספרדי מספרד, ולא אשכנזי מאירופה, אלא עדני מאריתריאה — יורשים של יהדות ים-סוף שעברה דרך אפריקה הקולוניאלית. זיכרון המוצא הזה, המועבר מדור לדור, הוא האוצר הבלתי-מוחשי של הלינאג'. הוא נסמך על האמונה העמוקה, המאפיינת את המחשבה היהודית, שהמסורה — masorah — היא המקום האמיתי של הרציפות, מעבר לכל שברים גיאוגרפיים [Léon Askénazi, La parole et l'écrit, 1999].

בתל-אביב, הצאצאים של Samuel שעזבו כבר בשנות 1948–1970 נקלטו בחברה הישראלית, בין משפחות רבות שהגיעו מכל רחבי אפריקה והמזרח. זיכרון Asmara מקבל שם צורה של סיפור משפחתי, המועבר בחגים ובמפגשים, שבהם מתמזגים האיטלקית, העברית וזכר הערבית של הסבים. הגנאלוגיה בת-זמננו, באמצעות מאגרי הנתונים השיתופיים, מאפשרת היום לשחזר חלקית את הענפים המפוזרים ולקשור מחדש את קצוות החוט שנקרעו בגלות [MyHeritage / Geni — Arbre Encaoua, 2024]. פרק זה, המבוסס על מסורה מקובלת יותר מאשר על מסמך ארכיוני, שייך במלואו להיסטוריה של הזיכרון המועבר.

ההיסטוריה של משפחות Samuel מאריתריאה מרכזת, בתוך שושלת צנועה, כמה מאות שנים של תנועות יהודיות. שורשיה נטועים על גדות ים סוף, ונראה שהיא יצאה מחצי האי ערב; היא השתרשה באסמרה עם פניית המאה העשרים, בצלה של בית הכנסת משנת 1906, שגשגה תחת השלטון הקולוניאלי האיטלקי, עברה את מצוקות הפשיזם והמלחמה, ולאחר מכן התפזרה בלחץ מלחמת העצמאות ודיקטטורת Mengistu. כיום, כפי שמציין הרשומה שלנו, היא "כמעט נכחדת במקומה אך נוכחת במילאנו, ברומא ובתל-אביב דרך הצאצאים".

מסלול זה ממחיש אמת רחבה יותר של ההיסטוריה היהודית: יכולתה של קהילה להתכונן מחדש במקום אחר כאשר עולמה קורס. המשטר דחף יהודים רבים לעזוב את הארץ, וצמצם את הקהילה לכמה עשרות חברים לאחר עזיבתו של הרב האחרון, בשנת 1975 [Synagogue d'Asmara] — ובכל זאת השושלת ממשיכה, שתולה אך חיה. אבן האסמרה נותרת עדה אילמת לנוכחות; זיכרונם של הצאצאים הוא קולה.

בסיום הספר הגדול הזה, בקשנו להבחין בין המבוסס לבין המסופר. ההיסטוריה של קהילת אסמרה מתועדת בקווים כלליים; ההיסטוריה הפרטית של Samuel, בהיעדר תעודות נומינטיביות שפורסמו, נשענת יותר על הסתברות מנומקת ועל זיכרון משפחתי. בדיוק בצומת זה — שבין ארכיון הקהילה לנרטיב השושלת — ביקש ספר זה לעמוד, ביושר ומתוך כבוד לעולם הטבוע ההוא של ים סוף.