משפחת Rothstein

הבנת השם Rothstein פירושה, קודם כול, הבנת העולם הלשוני שיצר אותו. היידיש נולדה בקהילות היהודיות של עמק הריין, סביב שנת אלף לספירה, מתוך מפגש בין הניבים הגרמניים של ימי הביניים, רובד עברי-ארמי ליטורגי ומלומד, ותרומות רומניות שהגיעו מהגירות קדומות יותר [Baumgarten, 2002]. במהלך הדורות, בעקבות רדיפות וגירושים, עברו הדוברים מזרחה — לבוהמיה, לפולין, לליטא, לאוקראינה — ונשאו עמם את לשונם, שהתעשרה בזכות השפעות סלביות נרחבות [Katz, 2004].

במרחב הגרמנופוני הזה, שבו חלקו הגרמנית והיידיש אוצר לקסיקלי משותף, היסודות Rot ו-Stein היו שגורים הן בלשון היומיום הן באונומסטיקה. היידיש, שנחשבה שלא בצדק במשך זמן רב כ"ז'רגון" בלבד, היא למעשה שפה שלמה לכל דבר, בעלת ספרות כתובה החל מהמאה השש-עשרה ומסורת עשירה של ביטוי בעל-פה [Baumgarten, 2002]. Kathryn Hellerstein מזכירה כי היצירה הספרותית ביידיש משתרעת לכל הפחות עד סוף המאה השש-עשרה, ובמיוחד דרך קולות נשיים וכתבי אדיקות [Hellerstein, 2014].

השם Rothstein — "אבן אדומה" — נמנה אפוא עם מאגר של צירופים אסתטיים ונופיים (בדומה ל-Rubinstein, "אבן רובי", Bernstein, "ענבר", או Silberstein, "אבן כסף"), שרבוּיָם מעיד על נטייה לדימויים מינרליים וכרומטיים. צירופים אלה, שקופים לאוזן הגרמנופונית, שייכים לאותו עולם מנטלי שבו דוברו היידיש ביומיום בשטעטלעך ובערים היהודיות הגדולות של המזרח. השפה לא הייתה רק הכלי שנשא את השם: היא הייתה המטריצה התרבותית שממנה צמח [Katz, 2004].

לפני סוף המאה השמונה עשרה, רוב יהודי מרכז אירופה ומזרחה לא נשאו שם משפחה קבוע ותורשתי: הזיהוי נעשה באמצעות שם פרטי אחריו שם האב (בן, "בן של", או בת, "בת של"), ולעיתים בתוספת שם מקום או מקצוע. כפיית שמות המשפחה הקבועים היא תוצאה של סדרת צווים מדינתיים. צו הסובלנות של Joseph II לגליציה (1785–1787) חייב את יהודי האימפריה ההבסבורגית לאמץ שמות משפחה קבועים בצורה גרמנית; פרוסיה נסמכה על צו האמנציפציה של 1812, והאימפריה הרוסית הטילה את האמצעה בחוקות 1804 ולאחר מכן 1835.

בהקשר כפייתי זה נולדים בכמות גדולה שמות מורכבים המבוססים על -שטיין, -ברג, -באום, -טל, שיוחסו לעיתים קרובות על ידי פקידים דוברי גרמנית או נבחרו על ידי המשפחות עצמן. עבודותיו של Alexander Beider — עבור האימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה — ושל Lars Menk לתחום היהודי-גרמני מהוות את בסיס המסמכים הרפרנטיאלי המאפשר לשחזר את הגאוגרפיה והכרונולוגיה של ייחוסים אלה [מילוני שמות המשפחה היהודים של מזרח אירופה והגרמנית-יהודית]. קטלוגים אלה מראים שמות משפחה כגון Rothstein מופיעים במספר אזורים נפרדים, ללא קשר גנאלוגי ביניהם: אותו שם יכול היה להיות מאומץ בו-זמנית בוורשה, בגליציה המזרחית ובמחוזות הבלטיים של האימפריה הרוסית.

יש לעמוד בפני הפיתוי של מקור יחיד. "האבן האדומה" אינה סמל אצולה של אב מייסד: זוהי צירוף לשוני זמין, שנבחר או נכפה בנקודות מרובות של אותו מרחב תרבותי. לדברי Beider, החזרה הבלתי תלויה של תרכובות קישוטיות כאלה היא בדיוק מה שמבדיל את שמות המשפחה היהודים המלאכותיים משמות שנורשו משורש טריטוריאלי עתיק [מילוני שמות המשפחה היהודים של מזרח אירופה והגרמנית-יהודית]. ריבוי מוקדים זה הוא העובדה ההיסטורית הראשונית שפרק זה בא לבסס.

היכן שהארכיון המנהלי נותר יבש, המסורת המשפחתית פורשת את סיפוריה. משפחות רבות הנושאות שמות הנגמרים ב--stein מעבירות הסברים לשם אבותיהן: אזכור של אבן בגוון אוקר המסמנת נחלה קדומה, זיכרון של מלאכה הקשורה לחציבת אבנים או למסחר בהן, רמיזה לשלט בית — שכן בערים יהודיות ישנות, הבתים הובחנו לעיתים על ידי סימן מצויר ולא על ידי מספר.

סיפורים אלה שייכים לרישום הזיכרון יותר מאשר להוכחה היסטורית. ואף על פי כן הם יקרי ערך: הם מגלים כיצד משפחה מתאימה לעצמה שם שהוטל עליה תחילה, טוענת אותו במשמעות ומחברת אותו לרצף רגשי. המסורת בעל-פה, בעולם דובר היידיש, הייתה נושאת זהות רבת עוצמה לא פחות מן הכתב [Katz, 2004]. Naomi Seidman הראתה עד כמה הלשון עצמה — היידיש, שפת האינטימיות והבית, לעומת העברית של הליטורגיה — נשאה משקל זהותי ורגשי מיוחד, זה של המאמע-לשון, "שפת האם" [Seidman, 1997].

ברם, ראוי להצביע ביושר על כך שאף אחד מהפירושים המועברים הללו אינו ניתן לאימות עבור שושלת Rothstein פלונית, בהיעדר שטר מייסד מתועד. הם אמיתיים כזיכרון, לא כראיה. הפרק הנוכחי אוסף אותם כמות שהם: עדות ליחס חי לשם, המועבר מדור לדור, ולא שחזור ארכיוני.

משפחות Rothstein, כמו המוני האוכלוסייה היהודית האשכנזית במאה ה-19, חיו בתחום המושב של האימפריה הרוסית, בממלכת פולין ובגליציה האוסטרית. עולם זה, מסורתי עמוקות ובה בעת חדור זרמי מודרניזציה עצמאיים, ידע החל משנות ה-1860 תסיסה תרבותית חסרת תקדים. העיתונות ביידיש ובעברית התפתחה בו במהירות, ויצרה מרחב ציבורי יהודי מודרני שבו חלו רעיונות, ויכוחים וספרות [Stein, 2004].

הפרוזה הקלאסית ביידיש, שנשאה על כתפיה דמויות המייסדים מנדלי מוכר ספרים (Abramovitsh), שלום עליכם ו-Y. L. Peretz, העניקה לעולם השטעטל ביטוי ספרותי אוניברסלי [Frieden, 1995]. Mikhaïl Kroutikov ניתח כיצד פרוזה זו התמודדה עם משבר המודרניות בין 1905 ל-1914, בהמחישה את זעזוע המסגרות המסורתיות תחת השפעת העיור, ההגירה והתמורות הכלכליות [Krutikov, 2001]. זהו העולם שבו נולדו נושאי השם Rothstein, עבדו — לרוב במלאכת יד, במסחר קטן או במקצועות הטקסטיל — ונתקלו בפרעות, בעוני ובתקוות המהפכה.

במקביל, תחיית התרבות היהודית שניתחה Delphine Bechtel הפכה, בין 1897 ל-1930, את היידיש לכלי של בניין לאומי ומודרניות ספרותית מודעת לעצמה [Bechtel, 2002]. בתקופה זו עברה השפה ממעמד של ורנקולר מזולזל למעמד של שפת תרבות, שנתבעה על-ידי התנועות הפועליות, הציוניות השמאליות והאוטונומיסטיות. שם המשפחה Rothstein, כשמות רבים אחרים, נישא אל לב התהפוכות הללו בידי גברים ונשים שהיו לסירוגין אומנים, פעילים, סופרים או מהגרים.

השם Rothstein מופיע ביקום הרב-גוני של התיאטרון והספרות ביידיש, תחום שבו ייצרו המרחב הגרמנופוני ומזרח אירופה צפיפות יוצאת דופן של כישרונות. התיאטרון היידישי המודרני, שנולד בשנות ה-1870–1880, הפך לתופעת המונים, ממזרח אירופה ועד New York [Sandrow, 1996]. Alyssa Quint עקבה אחר עלייתו של תיאטרון זה סביב דמותו המכוננת של Abraham Goldfaden [Quint, 2019], ואילו Debra Caplan הראתה, דרך סיפורה של Vilna Troupe, כיצד הנדודים הפכו לאמנות של ממש ולאמצעי הפצה טרנסלאומי של התרבות היהודית [Caplan, 2018].

ברשת הענפה הזו של שחקנים, מחזאים, מוזיקאים ואימפרסריו, הותירו נושאי השם Rothstein עקבות מפוזרות — דבר המעיד על שיוך שם המשפחה לחיים התרבותיים היהודיים, יותר מאשר על שושלת מוגדרת. על הבמה הסובייטית, תיאטרון המדינה היהודי של מוסקבה (GOSET) הביא את אמנות היידיש לשיא של תחכום אסתטי, עד שנדוּשׁ בידי הדיכוי הסטליניסטי [Veidlinger, 2000]. גם כאן, השם מסתובב בתוך סביבה, ולא בתוך שושלת מזוהה.

משום כך, פרק זה נמצא בתחום הצומת: זיכרונו של שם הקשור לתרבות היידיש משתלב עם הארכיון התיאטרלי והעיתונאי, המעיד על נוכחות הסביבה הזו מבלי שניתן לייחס יצירה כלשהי לשושלת Rothstein מסוימת בוודאות. ההסתברות — הגבוהה — שבני Rothstein השתתפו בתסיסה הזו נובעת מהסטטיסטיקה הפשוטה של שם נפוץ בתוך אוכלוסייה יצירתית בעוצמה; אולם הזהירות ההיסטורית אוסרת להפוך סבירות זו לייחוס מבוסס. הנאמנות לאמת מחייבת לומר: השם שייך לנוף, אך הגנאלוגיה המדויקת נעלמת מאיתנו.

מסוף שנות ה-1880, תחת לחץ הפוגרומים ומצוקת הקיום, עלו על ספינות ההגירה למעלה משני מיליון יהודים ממזרח אירופה — בעיקר לארצות הברית, אך גם למערב אירופה, לאמריקה הלטינית, לדרום אפריקה ולארץ ישראל. משפחות Rothstein נטלו חלק בתנועה הגדולה הזו: שם המשפחה מצוי כיום בשפע בצפון אמריקה, שם נשמר לרוב בכתיבו הגרמני, ולעיתים הואנגל. התפשטות זו מעבר לאוקיינוס עולה בקנה אחד עם מסלולה הכללי של האוכלוסייה האשכנזית, אף שלא ניתן לשחזר כל מסלול משפחתי בנפרד.

המאה העשרים הביאה עמה אסון. השואה השמידה את המרכזים במזרח אירופה שבהם נוצר השם, מחקה קהילות שלמות ועמן חלק עצום מן היידיש החיה [Katz, 2004]. משפחות Rothstein שנשארו בפולין, באוקראינה, בליטא או בגליציה נפגעו כשאר יהדות מזרח אירופה. הישרדות השם נשענת מאז בעיקר על הענפים שהיגרו לפני המלחמה ועל שארית הפליטים.

לאחר 1945 המשיך שם המשפחה את קיומו בפזורות הגדולות ובמדינת ישראל, נשוא על ידי צאצאים שלעיתים קרובות ריחקו מן היידיש של יום-יום אך נושאים בחובם את זיכרונה. השפה עצמה, שנכחדה כמעט כגוי עממי חי, זכתה להישרדות מלומדת, דתית ואמנותית, שאת אופייה ה"בלתי-גמור" הדגיש Dovid Katz [Katz, 2004]. השם Rothstein הפך כך עבור רבים לאחד מן השרידים המוחשיים האחרונים של עולם שנבלע — "אבן" שחצתה ימים ושברים כאחד.

בתום מסע זה, שם המשפחה Rothstein אינו מופיע כדגלה של שושלת יחידה, אלא כשבר מייצג של ההיסטוריה האשכנזית כולה. יצוּר משני מילים גרמניות שקופות — "אדום" ו"אבן" — הוא נולד מתוך העולם היידי [Q37049436 — Wikidata], התבסס תחת כפייתם של צווי הרישום של האימפריות האוסטרית, הפרוסית והרוסית [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands], ועבר לאחר מכן את כל הרגעים הגדולים של המודרניות היהודית: הרנסנס התרבותי [Bechtel, 2002], תור הזהב של הספרות והתיאטרון היידי [Frieden, 1995] [Sandrow, 1996], גלי ההגירה ההמונית, ולבסוף השבר של השואה [Katz, 2004].

היושרה האפיסטמית מחייבת להבחין בין שלוש שכבות. מה שמבוסס: האטימולוגיה הגרמנית, המוצא היידי, המנגנון המינהלי של ייחוס השם ורבגוניות המוקדים הגאוגרפיים. מה שסביר להניח: השתתפותם של נושאי השם בתנועות התרבותיות והנדידה הגדולות, כפי שניתן להסיק מן הדמוגרפיה ומן ההקשר ההיסטורי. מה ששייך לזיכרון המסוּרָר: הסיפורים המשפחתיים על מקור ה"אבן האדומה", יקרים כעדויות, בלתי ניתנים לאימות כהוכחות. בכבוד הגבולות הללו שוכנת הכבוד האמיתי של ההיסטוריה המשפחתית — לא בהמצאת יחס יוחסין מחמיאה, אלא בהכרה צלולה במה שהשם יכול, ואינו יכול, לומר לנו.