משפחת Prohatzka

נקודת המוצא הבלתי נמנעת היא ספרו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור ב-Florence בשנת 1925 בסדרת הוצאת Israel. ספר זה מהווה, לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים, את מאגר הייחוס של שמות המשפחה היהודיים בחצי האי. שיטתו מתבססת על איסוף השמות המוכחים בקהילות האיטלקיות והצעת פרשנות אטימולוגית לכל אחד מהם, ככל שהדבר אפשרי — טופונימית, פטרונימית, מקצועית או תיאורית. עצם הכללתו של השם Prohatzka במאגר זה מספיקה לביסוס עובדה מוצקה: שם משפחה זה נשא על ידי משפחה אחת או יותר הקשורות ליהדות האיטלקית, במועד המתועד אצל Schaerf [Schaerf, 1925].

עם זאת, יש למדוד את היקף עדות זו בקפדנות ראויה. קטלוג אונומסטי מאשר את קיומו של שם; אין הוא משחזר יחס ייחוס גנאלוגי. אנו יודעים ש-Prohatzka היה שם יהודי באיטליה; ברם, מן המקור הבודד הזה לבדו, אין אנו יודעים באיזו עיר נרשם לראשונה, באיזו תקופה נשתרש שם, ובכמה בתי אב נשא. הסתייגות זו אינה מחלישה את ערך העדות — היא מגבילה את השימוש הלגיטימי בה. ההיסטוריון הזהיר אינו מייחס לרשומה מה שאין בה.

יש להדגיש גם את ערכו של Schaerf כעד לתקופתו. עבודתו, שהושלמה בשנת 1925, קודמת בזמן קצר להכרזת החוקים הגזעניים הפשיסטיים של שנת 1938, אשר יעוררו שבר טרגי בקהילות שהוא תיעד. ספרו ממפה אפוא, כדמות תצלום רגעי, את מצבו של המורשת האונומסטית היהודית-האיטלקית ערב רדיפתה. במובן זה, כל שם שהוא מונה — Prohatzka בכלל זה — נושא את הכבוד הכפול של האובייקט המדעי ושל השריד הזיכרוני [Yerushalmi, 1984]. משום כך מתייחסת הרשומה שלפנינו לאזכור זה לא כאל פרט למדני בלבד, אלא כאל החוט הדק והיקר שממנו מתארגת השחזור.

הכתיב Prohatzka מציג פיזיונומיה שאינה שייכת לא לעברית, לא לאיטלקית הרומנית, ולא לספרדית של גולי ספרד. סיומתו ב--tzka, עם האפריקטה המתועתקת על ידי הדיגרף tz ועם הסיומת הצמצומית הסלאבית, מכוונת בנחישות את המבט לאזור הלשוני הצ'כי ולמרכז אירופה בכלל. ניתן לזהות בשם זה את הקרבה הברורה לשם המשפחה הצ'כי Procházka, אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר בבוהמיה, שמשמעותו הרגילה היא "טיול", "העובר", ואף "הנוסע" או "הרוכל". הכתיב האיטלקי-מועתק Prohatzka מופיע כהתאמה פונטית של שם שנשאו משפחות שבאו מהארצות הצ'כיות או מהאוסטרו-הונגריות.

השערה זו, שיש לקבלה כהשערה עורכית ולא כעובדה מבוססת, מתיישבת עם מה שידוע על דינמיקות ההגירה היהודיות לצפון איטליה. משפחות אשכנזיות שמקורן בבוהמיה, במורביה ובשולי האימפריה ההבסבורגית פיזרו את עצמן, מהמאה הביניימית המאוחרת ועד לעת החדשה, אל ערי מישור הפו ואל נמלי החוף. המעבר של שם כזה מהעולם הצ'כי לעולם היהודי-איטלקי יוסבר אז על ידי שילובם של נושאי שמות אשכנזיים בקהילות חצי האי, תופעה המתועדת היטב לתקופת הרנסנס [Bonfil, 1994].

כאן, המסורת האונומסטית והארכיון משיבים זה לזה מבלי להתמזג: צורת השם אומרת מוצא מרכז-אירופי שהמקור של Schaerf, הוא, אינו מעיר עליו. מדובר אפוא בצומת — הסבירות הלשונית מאירה את השתיקה התיעודית — אך המעמד נותר השערתי. יש להימנע מלקבוע שהמשפחה הייתה בוהמית בוודאות; יש להסתפק בהבחנה שצורת השם נושאת, בסבירות רבה, את חותמה. זהירות זו מתכתבת עם רוח המחקרים הגדולים של כתבי יד ומורשות יהודיות איטלקיות, המזכירים עד כמה שמות נודדים, מתעוותים ומשרישים עצמם מחדש לפי הנדידות [Tamani, 2010].

כדי למקם שם בעל מראה בוהמי ביהדות האיטלקית, יש להזכיר את עומק ההיסטורי של הנוכחות האשכנזית בחצי האי. כבר בשלהי ימי הביניים, יהודים שהגיעו מארצות גרמניה ואגן הדנובה התיישבו בצפון איטליה ובמרכזה, נמשכים בעיקר לפעילות ההלוואה בריבית, שהרשויות העירוניות סבלו אותה וסדרו אותה במסגרת חוק. מהגרים אלה הביאו עמם את מנהגי הפולחן שלהם — המנהג אשכנז — מסורותיהם הלמדניות, ובטבע הדברים גם את שמות המשפחה שלהם, הנושאים את חותם הגאוגרפיה של מרכז אירופה.

Robert Bonfil תיאר בצורה מופתית את איטליה היהודית של הרנסאנס כמרחב של דו-קיום בין מסורות טקסיות נפרדות, שבו italkim, אשכנזים ובהמשך גם ספרדים חיו זה בצד זה, לעתים באותה העיר, עם בתי הכנסת והמנהגים המיוחדים לכל אחד מהם [Bonfil, 1994]. ערים כמו Venise, עם הscuole tedesca, italiana, levantina ו-ponentina שלה, מגלמות ריבוי זה: לכל "אומה" היה מקום הפולחן שלה ואישיותה הייחודית. שם משפחה ממוצא צ'כי כגון Prohatzka ימצא את מקומו הטבעי לחלוטין בצד האשכנזי של פסיפס זה.

נוכחות זו לא הייתה דמוגרפית בלבד: היא הייתה גם אינטלקטואלית ומלאכותית. יהודים ממוצא מרכז-אירופי השתתפו פעילות בייצור ובקישוט של כתבי היד העבריים המאוירים שהביאו שם טוב לסדנאות האיטלקיות, כפי שתיעדה Giulia Tamani במחקרה על כתבי היד היהודיים המעוטרים של חצי האי [Tamani, 2010]. הם תרמו לחיי הישיבות ולהפצת הטקסטים הפילוסופיים וההלכתיים. כך, אף שלא ניתן לקשור באופן ישיר את משפחת Prohatzka לסדנה פלונית או לאקדמיה אלמונית, ניתן לקבוע בביטחון שמו של שם ממין זה השתייך לסביבה עשירה תרבותית ומשולבת, שבה מוצאו הזר של שם המשפחה לא הצביע כלל על שוליות, אלא על שותפות בציוויליזציה יהודית-איטלקית קוסמופוליטית [Bonfil, 1994].

מעבר לערי מישור הפו, הציעה איטליה המודרנית ליהודים מוקד קליטה גדול שני: נמלי הסחר החופשי שלאורך החוף, ובראשם Livourne. העיר הטוסקנית, שזכתה לזכויות Livornine בסוף המאה השש-עשרה, משכה אוכלוסייה יהודית ניכרת — ספרדית ופורטוגזית בראשיתה, אך גם, בדרך ההתפשטות המסחרית, מכל קהילות הגולה. Lionel Lévy שחזר את תולדות ה"אומה היהודית הפורטוגזית" שמ-Livourne הסתעפה לעבר Amsterdam, Tunis וכל אגן הים התיכון [Lévy, 1999]. הוא אף הקדיש מחקר מיוחד לקהילת Livourne ולדעיכתה האיטית [Lévy, 1996].

Livourne מציעה מודל יקר-ערך להבנת האופן שבו שם יכול היה לנוע ולהשתנות. בנמלים קוסמופוליטיים אלה, שמות משפחה התערבבו, התאיטלנו, והועברו מדור לדור דרך ברית הנישואין והניידות המסחרית. שם ממוצא מרכז-אירופי יכול היה להתבסס בהם, לקבל כתיב לטיני, ומשם לפרוס כנפיים לכיוון צפון אפריקה, שבה מילאו הרשתות הליבורניות — הגרנה, כפי שכינו בTunis את היהודים ממוצא ליבורני — תפקיד כלכלי מרכזי [Lévy, 1999]. לפיכך סביר, אף שאינו מתועד לגבי משפחת Prohatzka ספציפית, שם כזה יכול היה לעקוב אחר אותן דרכי ים שקישרו את איטליה לקהילות המגרב.

השערת הנדידה הזו נסמכת על הידע הכללי אודות הרשתות הספרדיות והים-תיכוניות. ידוע שקהילות כמו אלה של Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès שבאלג'יריה קלטו משפחות שבשמותיהן נשתמרו עקבות נדודיהן האירופיים [Botbol, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. מבלי לקבוע קשר ישיר — שאין בידי מקור Schaerf כל אפשרות לבססו — יש להחזיק בדעה שהמרחב היהודי הים-תיכוני היה קו-רציף שבו שמות נסעו. הנוכחות המוכחת של השם Prohatzka באיטליה משתלבת ברשת הגדולה הזאת של הניידויות, שהיגיונה מאיר — גם אם אינו מוכיח — את המסלול האפשרי של לינאג' כזה [Lévy, 1996].

שם משפחה אינו מעולם תווית מינהלית גרידא: הוא נושא זיכרון, תמצית של היסטוריה משפחתית המועברת מדור לדור. במסורת היהודית, העברה זו נושאת משמעות ייחודית, שכן היא מקשרת את הזהות האישית לרציפותו של עם. Yosef Hayim Yerushalmi הראה עד כמה היהדות הייתה, טרם העידן המודרני, ציוויליזציה של זיכרון יותר מאשר של היסטוריה: העבר חוּיָּה בה, הוּטקס ועוּבָּר, יותר משחוּזַּר באמצעות הביקורת התיעודית [Yerushalmi, 1984]. השם Prohatzka, הנישא ומועבר, שותף לכלכלה זכרונית זו בטרם הוא הופך לנושא של חקירה היסטורית.

ממד מסורתי זה מהדהד עם הגותו של Léon Askénazi, שלפיה הנאמנות לשם ולשושלת היא אחריות כלפי הדיבור שהתקבל והכתב שהועבר [Askénazi, 1999]. כמו כן, Armand Abécassis הדגיש עד כמה הזהות היהודית נבנית בתנועה ה"מן המדבר אל התשוקה", כלומר מירושה שהתקבלה לעבר הפנמה חיה [Abécassis, 1987]. לשאת שם כמו Prohatzka פירושו לרשת מסלול — זה, הסביר, של משפחה שהגיעה מן האדמות הצ'כיות, השתלבה ביהדות האיטלקית, והיא חלק מהתנועה הגדולה של הגלויות.

חשוב להיות כנים כאן בנוגע למעמדו של פרק זה: אין בידינו כל סיפור משפחתי מועבר, ולא מסורת בעל-פה שנרשמה שתבוא לתעד את זיכרונם הפרטי של Prohatzka. מה שאנו מציעים נוגע לזיכרון האפשרי — זה ששם כזה היה יכול לשאת — ולא לעדות שנאספה. הסתייגות זו היא מהותית: היא מבחינה בין השחזור המלומד לבין הסיפור שהתקבל בירושה. Maurice-Ruben Hayoun מזכיר שהמסורת היהודית מחזיקה באיזון בין הדרישה של העברה נאמנה לבין זו של הפרשנות הצלולה [Hayoun, 2023]. ברוח זו, אנו מעבירים את מה שהשם מרמז, מבלי להלביש עליו זיכרון שלא אספנו.

המקרה Prohatzka ממחיש באופן מופתי את המתח החוצה כל גנאלוגיה יהודית: המתח שבין נדירות הארכיון הנומינטיבי לבין עושר ההקשר הניתן לפרשנות. מצד אחד, מקור יחיד ומוצק — הערך של Schaerf [Schaerf, 1925]. מצד אחר, אופק רחב של ידע — לשוני, היסטורי, נדידתי — המאפשר להקיף נקודה מבודדת זו בהילה של סבירות. יושרתו של ההיסטוריון מורכבת בדיוק מכך שלעולם לא יערבב בין הגרעין המוכח לבין ההילה הסבירה.

Colette Sirat, במחקרה על הפילוסופיה היהודית ימי-הביניימית על-פי כתבי היד, הראתה עד כמה תלויה הידיעה על העבר היהודי בשרידות החומרית של המסמכים, ועד כמה היא מחייבת קריאה ביקורתית ערנית לפערים [Sirat, 1983]. הלקח הזה תקף גם לגנאלוגיה: כאשר הארכיון שותק, חייבת הפרשנות להתקדם בלבוש של זהירות. הצורה המרכז-אירופאית של השם, השילוב המוכח של האשכנזים באיטליה, המחזור הים-תיכוני של שמות המשפחה — כל אלה מתכנסים כדי להפוך היסטוריה לסבירה, מבלי לאשרה לעולם.

Isaiah Berlin, בהרהרו על המצב היהודי המודרני, הדגיש עד כמה הזהות היהודית נקשרת במתח שבין שייכות לעקירה, בין השתרשות לגלות [Berlin, 1973]. השם Prohatzka — בוהמי בצורתו, איטלקי באישורו, ים-תיכוני אפשרי בגורלו — מרכז את המצב הדיאספורי הזה. הוא הנקודה שבה הארכיון והפרשנות עונים זה לזה: הארכיון אומר שהיה, הפרשנות מציעה מאין בא. פרק זה מקבל את הצומת הזה כמקומו הראוי של הידע הגנאלוגי הישר, שבו הסביר לעולם אינו מתחפש לוודאי [Yerushalmi, 1984].

בתום חקירה זו, מה שניתן לקבוע בביטחון מצטמצם למעט, אך אותו מעט הוא איתן: השם Prohatzka היה שם משפחה יהודי באיטליה, שנרשם ככזה על ידי Samuele Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. סביב גרעין מאומת זה פרש הניתוח אלומת השערות מתכנסות: מוצא לשוני צ'כי או מרכז-אירופי ברוב הסיכויים, קרוב לשם הבוהמי Procházka; שייכות לפן האשכנזי של היהדות האיטלקית, שאת חיוניותו הראה Bonfil בתקופת הרנסנס [Bonfil, 1994]; ואפשרות של שותפות ברשתות הניידות הים-תיכוניות שחיברו בין נמלי איטליה, כגון Livourne, לבין קהילות המגרב [Lévy, 1999].

אף אחת מהרחבות אלו אינה יכולה להיות מוצגת כעובדה מבוססת לגבי לינאז' Prohatzka בפרט. הן מהוות את המסגרת הסבירה ביותר שבה ניתן להעמיד את האישור היחיד העומד לרשותנו. כנות אפיסטמית זו אינה הודאה בחולשה אלא תנאי הכרחי לידע הראוי לשמו: עדיף מתאר מסתבר המוגדר בקפדנות על פני גנאלוגיה בדויה הנקבעת בחלטנות [Sirat, 1983].

שמו Prohatzka נותר אפוא חלון פתוח על מצב האדם היהודי באירופה: עם שאת שמותיו נושאים זיכרון הארצות שנחצו, הגלויות שנסבלו והשורשים שנמצאו מחדש. יהי רצון שרשימה זו, הנאמנה לרוחו של Yerushalmi המבחין בין זיכרון להיסטוריה [Yerushalmi, 1984], תשמש נקודת מוצא לכל מחקר עתידי שיחשוף ארכיונים חדשים — פנקסי קהילות, שטרות נוטריוניים, רשימות מס — ויבוא להפוך את הסביר למבוסס.