משפחת Marks

Michael Marks נולד בשטעטל בבלרוס, בלב אותה תחום המושב שבו כלא השלטון הצארי את האוכלוסייה היהודית. העולם שעזב היה עולם היהדות הליטאית: קפדנות תלמודית, חשדנות כלפי החסידות, חשיבות שניתנה ללימוד ולדבר שניתן. מחוזות אלה ידעו עוני גובר והולך, שהחמיר בשל הגבלות תעסוקתיות ובשל האלימות האנטי-יהודית שהתחדשה לאחר 1881 [Encyclopaedia Judaica].

כמאות אלפי בני דתו, יצא Michael Marks בדרך ההגירה באמצע שנות ה-1880. המסלול המסורתי עבר דרך נמלי הבלטי, ומשם לאנגליה — שנתפסה לעיתים קרובות כתחנת ביניים בדרך לאמריקה, אך רבים נותרו בה. הוא הגיע לצפון אנגליה, לעיר Leeds, עיר הטקסטיל של Yorkshire, שהכילה קהילה יהודית מהגרת המתרחבת בהתמדה, שעסקה בחלקה הגדול בתפירה ובמסחר קטן.

הגירה זו לא הייתה אישית בלבד: היא נשענה על רשתות הסולידריות היהודית. העולים החדשים נקלטו על ידי אגודות הסיוע ההדדי, החברות, בתי הכנסת של המהגרים, ברוח של עזרה הדדית שהאריכה את החובה הוותיקה של הצדקה ושל קבלת האורח — הגר — כפי שנצטוו בתורה. Michael Marks, שהגיע ללא הון ובקושי דיבר אנגלית, היה בעצמו נהנה מן השרשרת הזו של סיוע הדדי, בטרם הפך לימים לאחד מגדולי מיטיביה. בכך מגלם מסלולו, מראשיתו, ערך יסוד של ישראל: ההכרה שגורל הפרט אינו ניתן להפרדה מגורל הקהילה.

רוכל בראשית דרכו, Michael Marks עבר בכפרי Yorkshire לפני שהתבסס בשווקים המקורים. בשנת 1884 פתח דוכן ב־Kirkgate Market של Leeds. שם נולדה הרעיון המייסד, בפשטותו המפתיעה: למכור רק פריטים בפני אחד, שקובצו תחת שלט שנודע לשמצה — « Don't ask the price, it's a penny » (« אל תשאל את המחיר, זה פני אחד ») [Encyclopaedia Judaica].

נוסחה זו, המצטמצמת לעתים לחידוש מסחרי בלבד, נשאה למעשה אתיקה בתוכה. המחיר האחיד המוצג ביטל את המיקוח ויצר יחס של שקיפות ושוויון בין המוכר לקונה, יהיו שפתו, מעמדו ומוצאו אשר יהיו. עבור מהגר שאינו שולט היטב באנגלית, הצגת המחיר הברורה פתרה מכשול מעשי; אך היא גם ביססה מסחר של יושר, שבו אמון תפס את מקומה של ערמומיות. ניתן לראות בכך, מבלי להפריז, עיבוד מסחרי של הדרישה המקראית למאזניים צדק ולמשקל ישר, נושא החוזר ונשנה במוסר ישראל (ויקרא י"ט, דברים כ"ה).

ההצלחה הגיעה במהרה. Michael Marks הכפיל את ה־Penny Bazaars בערי התעשייה שבצפון. כשהכיר במגבלות הונו וכוחותיו, שיתף פעולה בשנת 1894 עם Thomas Spencer, גזבר לשעבר של סיטונאי, שהביא את ההון והניהול המינהלי בעוד Marks שמר על חוש המסחר ועל הקשר עם הלקוחות. כך נולדה השם המסחרי « Marks & Spencer », ברית בין מהגר יהודי לאנגלי מ־Yorkshire — איחוד שבאנגליה שעדיין חצו בה דעות קדומות, העיד על אמון הדדי מעבר לגבולות האמונה.

Michael Marks נפטר בטרם עת בשנת 1907, ותוך כך הותיר עסק משגשג אך יורש צעיר עדיין: בנו Simon Marks, שנולד ב-Leeds בשנת 1888. המעבר לא היה מיידי ולא קל; העסק עבר תחילה תקופת ניהול מעברי, עד שSimon, בשותפות עם ידידו וגיסו Israel Sieff, לקח בתוקף את הרסן של החברה בשנות 1910 ו-1916 [Encyclopaedia Judaica].

איתנות ירושה זו נשענה על קשר החורג מגבולות העסקים הגרידא: הידידות בין Simon Marks לבין Israel Sieff, שנחתמה עוד בשנות הנערות ב-Manchester, ועליה נוסף ברית נישואין צולבת בין שתי המשפחות. נאמנות מתמשכת זו — שניהם ניהלו את העסק יחד במשך עשרות שנים — ממחישה מידה שהמסורת היהודית מעניקה לה ערך עליון: נאמנות החבר, החבר, וכוחו של האמנה הנשמרת לאורך זמן. בית Marks & Spencer היה, במובנים רבים, מפעל שנוסד לא פחות על קשרי משפחה ורעות מאשר על הון.

Simon Marks הביא עמו שינוי מכריע: הוא הפך את הבזאר העממי לרשת כלבויות מודרניות, תוך הכתבת סטנדרטים מחמירים של איכות, פיקוח ישיר על הספקים ומדיניות מחירים נגישה. תחת השפעתו הפכה החברה לאחד מזוהרי קמעונאות הקמעונאות הבריטית.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הנהגתם של Simon Marks ו־Israel Sieff היה מדיניותם החברתית, שהייתה יוצאת דופן בעולם המסחר הבריטי של אותה תקופה. Marks & Spencer פיתחה, החל משנות ה־1930, מערכת מתקדמת להגנת כוח האדם: שירותים רפואיים ודנטליים בתוך החנויות, קפיטריות בסובסידיה, הסדרי פנסיה וסיוע, ותשומת לב לתנאי עבודתם של העובדים, שרובם היו נשים [Encyclopaedia Judaica].

אכפתיות פטרנליסטית זו לא הייתה רק חישוב של פריון. היא הייתה המשך, בשפתו של הקפיטליזם של המאה ה־20, לאינטואיציה עמוקה שורשים יהודיים: הדאגה לאלה העובדים עבורך, האיסור המקראי לעכב את שכרו של הפועל מעבר ליום, החובה לשמור על הפגיעים שבין בני האדם. המסורת של ישראל מכנה צדקה את הצדק הזה — שאינו מצטמצם לנדבה, אלא מבסס חובה כלפי הזולת. ניתן, בזהירות ראויה, לזהות בפטרנליזם הארגוני הזה את המשכה החילוני של אתיקה שירשה ממורשת היהדות הליטאית שממנה יצאו Marks — מבלי להתעלם מכך שצעדים אלה שירתו גם את האינטרסים המובנים היטב של החברה, וכי היחס בין המעסיק לשכיריו נותר בבסיסו א־סימטרי. בדיוק בתוך המתח הזה — בין נדיבות אמיתית לאינטרס מסחרי — טמונה יושרתו של הסיפור.

משפחת Marks לא הייתה רק שושלת מסחרית: היא הייתה שותפה לעצם ליבה של ההיסטוריה הפוליטית של הציונות הבריטית. Simon Marks ו-Israel Sieff היו מקרוביו ומתומכיו הכספיים של Chaïm Weizmann, נשיא מדינת ישראל הראשון לעתיד, בשנים שקדמו להצהרת Balfour של 1917 ואחריה [Encyclopaedia Judaica]. קרבה זו הפכה את החוג Marks-Sieff-Weizmann לאחד ממוקדי הציונות האנגלית.

מחויבות זו שילבה בין ההון שנצבר במסחר לבין הנאמנות לגורל הלאומי היהודי. Simon Marks — שזכה לתואר הברון Marks of Broughton בשנת 1961 — העמיד את עושרו ואת השפעתו לשירות המפעל: תמיכה באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון המדעי שעתיד היה להפוך למכון Weizmann, ובמפעלי הצדקה היהודיים בבריטניה ובפלשתינה המנדטורית. כאן מתגלה, בבהירות דוקומנטרית, ערך מרכזי: השימוש בפעולה הכלכלית כמכשיר של סולידריות קולקטיבית, ההון הנתפס לא כתכלית אלא כאמצעי לשרת את העם ואת הדעת.

צירוף זה של הצלחה חומרית ומחויבות לציון מקשר את גורלה הייחודי של משפחת Marks אל הזיכרון הקולקטיבי של ישראל: זה של גולה שגם בהיותה משולבת ומשגשגת, לא חדלה מעולם להפנות את מבטה אל ירושלים. בממנה חינוך, מדע ובנייה לאומית מחדש, השתתפה שושלת Marks בסגולה שהמסורת היהודית נשאה עמה לאורך הדורות — זו המאחדת את הלימוד (תורה), את הצדק (צדק) ואת התמיכה בקהילה (כלל ישראל).

במותו של Simon Marks בשנת 1964, הפכה Marks & Spencer למוסד לאומי בריטי, סמל לאיכות ולאמון עממי. ההנהלה נותרה לזמן מה בידי המשפחות הקשורות — ובמיוחד משפחת Sieff — עד שהחברה התנתקה בהדרגה ממייסדיה והפכה לחברה ציבורית בממשל בלתי אישי [Encyclopaedia Judaica].

מורשתה של משפחת Marks חורגת מגבולות המסחר. היא מצויה בהוכחה שמהגר נטול כל, שיצא משטטל בלרוסי ללא שפה ובלי הון, יכול היה, תוך דור אחד, לחקוק את שמו בשורה הראשונה של החיים הכלכליים של ארצו הקולטת — תוך שהוא נשאר נאמן לשורשיו. מסלול זה — מגדר המושב אל שוק Leeds, מהפרוטה אל הכלבו, מהרוכל אל פּר הממלכה — מסכם את חוויתו של דור שלם של יהודי מזרח אירופה. הוא ממחיש את יכולת הדיאספורה לשלב בין שילוב לנאמנות, בין הצלחה אישית לשירות הכלל.

ברם, יש להיזהר מאידיאליזציה: הזיכרון המשפחתי, ככל זיכרון, נוטה להחליק את הקצוות, למחוק את היריבויות, הספקות והפשרות האופייניים לכל קונצרן קפיטליסטי גדול. על ההיסטוריון להחזיק גם יחד בהערכה כלפי המפעל וגם בבהירות מחשבתית לגבי מגבלותיו.

משפחת Marks, שיצאה משטעטל בבלארוס והגיעה לפסגות המסחר הבריטי, הביעה מעל לכל שאר הסגולות מידה אחת: הפעולה הכלכלית כשירות לכלל. מהדוכן בפני שלינג אחד, שבו כנות המחיר המוצג יצרה אמון, דרך המפעלים הפילנתרופיים והציוניים של Simon Marks, ועד לדאגה — לא מושלמת אך אמיתית — שהוקדשה לאלפי עובדים, לא פסקה משפחה זו מלהפוך את העושר לכלי ולא למטרה.

בכך היא מצטרפת לאותה מסורת ישראל הארוכה, המסרבת להפריד בין שגשוג חומרי לבין חובת הצדק והצדקה, ואשר מצווה על העשיר לשאת בנטל הקהילה. נאמנותו של Michael Marks למוצאו, נאמנות הידידות בין Simon Marks לבין Israel Sieff, המחויבות לציון ולדעת — כל אלה הן ביטויים, בשפת המאה העשרים הבריטית, של אתיקה שמקורה בשטעטלים של תחום המושב. גורלה הייחודי של משפחת סוחרים זו נחקק כך בזיכרון הקולקטיבי של עם אשר, מן הגלות ועד לבנייה מחדש, תמיד ראה שהגדולה האמיתית אינה נמצאת במה שבידי האדם, אלא במה שהוא נותן.