משפחת Kisling

האטימולוגיה של השם Kisling נותרת בגדר ספק, וכל טענה בנושא זה נסמכת על השערה יותר מאשר על ראיה מתועדת. עם זאת, כמה גישות, המועברות באמצעות מילוני השמות, ראויות להצגה בזהירות הנדרשת.

מסורת ראשונה מקשרת את השם לשורש גרמנית מימי הביניים. הפטרונים Kisling, נדיר אך בעל עמידות לאורך זמן, מקושר לעיתים קרובות לשורש גרמנית מימי הביניים. השערה זו ממקמת את מקור השם בתחום הלשוני הגרמני, דבר התואם את הפצת הפטרונים בקרב אוכלוסיות דוברות גרמנית, יהודים וגויים כאחד.

גישה שנייה, הייחודית לעולם היהודי, מציעה גזירה מן היידיש. על פי כמה מאגרים גנאלוגיים, השם יגזור מן המילה היידישאית « kisel », שמשמעותה « פודינג » או « דייסה », ושיכלה לשמש כינוי למי שהכין מאכל זה או מכר אותו, או שנגעה לתכונה מסוימת של אדם. מקור כזה, המבוסס על מלאכה או תכונה, אופייני לפטרונים אשכנזיים רבים שנולדו מכינויים בטרם הפכו לשמות משפחה תורשתיים קבועים.

יש להדגיש כאן את הזהירות הנחוצה. פרשנויות אלו, שמקורן במאגרי מידע גנאלוגיים מסחריים, אינן נשענות על מסמכים ארכיוניים המאפשרים לעלות בוודאות לשורש יחיד. הסביר ביותר הוא שהשם Kisling מכסה משפחות אחדות ללא קשר ביניהן, פזורות ברחבי המרחב הגרמנופוני והיהודי. מה שנותר מבוסס, לעומת זאת, הוא המסגרת ההיסטורית הכללית: היהודים הספרדים החלו לאמץ שמות משפחה רק במאה ה-XV, ואילו האשכנזים עשו זאת מאוחר בהרבה, במאות ה-XVIII וה-XIX, כאשר ממשלות אירופיות תבעו זאת. שושלת Kisling מקרקוב נחסמת בדינמיקה זו של הקצאה מנהלית.

כדי להבין את משפחת Kisling, יש לפנות אל גליציה, ובמיוחד אל Cracovie, שם נולד חברה המפורסם ביותר. Moïse Kisling נולד ב-Cracovie, שהייתה אז חלק מאוסטרו-הונגריה, להורים יהודים. הפרט הגאוגרפי והפוליטי הזה הוא מהותי: Cracovie, בירתה הקדומה של פולין, עברה לשלטון אוסטרי בעת חלוקות המאה השמונה עשרה, והוות בפתח המאה העשרים מוקד מרכזי לחיי היהודים במרכז אירופה.

משפחת Kisling השתייכה לסביבה צנועה. המקורות הצרפתיים, ובהם Encyclopædia Universalis, מדגישים מצב זה: Moïse Kisling נולד למשפחה יהודית צנועה, ואביו ייעד לו תחילה קריירה של מהנדס. פרט ביוגרפי זה חושף דינמיקה חברתית האופיינית למשפחות יהודיות רבות בגליציה: השאיפה, באמצעות השכלה ומקצועות טכניים, לניידות חברתית ולשילוב במודרניות של האימפריה ההבסבורגית. שכונת Kazimierz, לב קהילתה היהודית ההיסטורית של Cracovie, היוותה את הרקע לקיום זה.

יהדותה של המשפחה, כפי שהיא עולה מהמקורות, היא בראש ובראשונה בעלת אופי תרבותי וחברתי, ולא דתי בהכרח, כך לפי הביוגרפים. ברם, כובד המסורת נותר נוכח, ולו בשל בחירת השם העברי, Mojżesz — Moïse —, שנשא הצייר לעתיד, ואשר מעידים עליו הרשומות הפולניות: Moïse Kisling, שנולד בשם Mojżesz Kisling ב-22 בינואר 1891. שמו זה, מקראי מכל שמות, עיגן את הילד בזיכרון היהודי עוד בטרם גיבש לעצמו זהות צרפתית.

נגד רצון אביו, שרצה לראותו מהנדס, פנה הצעיר Mojżesz לציור. השתלמותו התקיימה במוסד היוקרתי ביותר בעיר. Kisling למד באקדמיה לאמנויות יפות. המקורות הצרפתיים מדייקים את הכרונולוגיה: הוא פקד את בית הספר לאמנויות יפות של Cracovie בין השנים 1907 ו-1911 בערך, עזב את בית הספר התיכון כבר בגיל חמש עשרה כדי לאמץ את ייעודו.

תפקידו של מורהו היה מכריע. בין מוריו נמנה Jozef Pankiewicz, מעריץ נלהב של Auguste Renoir ושל האימפרסיוניסטים הצרפתיים, שעודד אותו לנסוע ל-Paris, מרכז הבינלאומי של היצירה האמנותית בראשית המאה העשרים. Pankiewicz לא היה פדגוג רגיל: הוא היה ידיד אישי של Renoir ושל Bonnard, וגילם, בציור הפולני, את הפתיחות לזרמים הצרפתיים החיים ביותר.

העברה זו הייתה מכרעת לגורל הצעיר. אהבת צרפת, שתימצא בלב חייו של Kisling, הוטמעה בו כבר ב-Cracovie: Moïse Kisling הגיע ל-Paris בשנת 1910 כשבמזוודתו אין אלא כשרון ציור בשל מגיל צעיר ואהבה עצומה לצרפת, שנטע בו מורו Joseph Pankiewicz, ידידם האישי של Renoir ושל Bonnard. כך פנתה השתלמותו הגליצאית של הצייר, מלכתחילה, אל המערב, ומתוך כך הכינה עקירה שתהיה גם הגשמה.

שנת 1910 מסמנת את השבר הביוגרפי הגדול. Kisling עזב לעבר Paris בשנת 1910, בהיותו בן תשע-עשרה. בתחילה התיישב בשכונת האמנים המובהקת, לפני שעבר אל הגדה השמאלית: לאחר שנקבע מגוריו ב-Montmartre, הפך Kisling לחלק מן האוונגרד הפריזאי.

ב-Montparnasse, בעיקר, נרקמה האגדה שלו. ב-Montmartre ולאחר מכן, כמה שנים מאוחר יותר, ב-Montparnasse, חי במשך עשרים ושבע השנים הבאות והיה חלק מקהילת מהגרים שכללה את האמנים Amedeo Modigliani ו-Georges Braque. סביבה קוסמופוליטית זו, שבה נפגשו ציירים, משוררים וסוחרים שבאו מכל רחבי אירופה, היוותה את הקרקע הפורייה לְמה שהיסטוריית האמנות כינתה École de Paris — מכלול אמורפי של אמנים, יהודים וזרים פעמים רבות, שלא אחד להם סגנון אלא מקום ותקופה.

ייחודו של Kisling בתוך קבוצה זו נעוץ בשליטתו המקצועית ובחושניות אופן ציורו. Moïse Kisling תופס מקום מובחן בנוף האמנות האירופית של המאה העשרים: צייר בעל חושניות מעודנת ועצמה שקטה, שיצירותיו גשרו בין האינטימיות השירית של École de Paris ובין חזון עמוקות אישי. דיוקנאות הנשים שלו בעיניים הגדולות, עירומיו בבשריות הזהורה ונופיו הדרומיים זיכו אותו, עוד בחייו, בהכרה ובנוחות כלכלית שרבים מחבריו לגורל לא ידעוה מעולם. סטודיו שלו הפך לאחד מנקודות הכינוס של הבוהמה הבינלאומית, וידידותו עם Modigliani, שהיה אחד מקרוביו, נותרת אחד הפרקים המוזכרים ביותר בחיי Montparnasse.

הקשר של Kisling למולדתו המאמצת לא נותר סנטימנטלי בלבד: הוא נחתם בדם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרף הצייר, אז זר בצרפת, ללגיון הזרים. הוא הפך לאזרח צרפתי בשנת 1915, לאחר ששירת ונפצע בשורות הלגיון הזרים הצרפתי במהלך מלחמת העולם הראשונה.

התחייבות זו חותמת את הזהות הכפולה של הלינאז': יהודית וגליציאנית מלידה, צרפתית מתוך בחירה וקורבן. האזרחות שהוענקה בשנת 1915, שנרכשה במחיר פצע מלחמה, הפכה את בנה של Cracovie לאזרח שווה זכויות של הרפובליקה, ממשיך את אהבת צרפת שנזרעה בשעתה בידי Pankiewicz. עבור יהודי ממרכז אירופה בראשית המאה העשרים, שילוב זה דרך נשק ודרך חוק היווה מסלול חיים יוצא דופן, שהיסטוריית École de Paris מעניקה לו דוגמאות נוספות, אך אצל Kisling קיבל בהירות מיוחדת במינה.

ההיסטוריה, עם זאת, עתידה הייתה לכפות עקירה חדשה. עליית הסכנות באירופה של שנות השלושים, ואחריה קריסת 1940, אילצו את הצייר היהודי לברוח. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1940, בעקבות נפילת צרפת. גלות אמריקאית זו, שמניעיה היו גם יהדותו וגם מעמדו כאמן נרדף, ממחישה פעם נוספת את מצבו של הלינאז': מוטלטל בין אסונות המאה, נאלץ לנדוד ללא הרף. Kisling שהה מעבר לאוקיינוס האטלנטי בשנות הכיבוש, עד שובו לצרפת עם שיבת השלום.

השיבה לצרפת לאחר המלחמה סוגרת את המחזור הגדול של נדודיו של Moïse Kisling. לאחר תום המלחמה, הוא שב. הצייר מצא מחדש את צרפת ואת דרום הים התיכון, שאורו הזין חלק ניכר מיצירתו, ושם המשיך את דרכו האמנותית עד מותו בשנת 1953. Moïse Kisling נפטר ב־29 באפריל 1953.

מורשתה של הלִינְיָה נמדדת בשני מישורים. מצד אחד, היצירה: אוסף נכבד, המפוזר בין אוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם, המציב את Kisling כאחד השמות המוערכים ביותר בבית הספר של Paris. מצד שני, הצאצאים, ששמרו על מורשת זו. המסורת מספרת כי בניו תרמו לשמירה ולאימות של יצירת אביהם, בכינון הקטלוג המנומק שהפך לסמכות מקצועית — מהלך שבו השם Kisling, שהיה בתחילה שם משפחתו של בית יהודי מ־Cracovie, הפך לאסמכתא בתולדות האמנות. כאן, הזיכרון המשפחתי והארכיון המלומד משיבים זה לזה ומאשרים זה את זה: מה שהמשפחה מוסרת על חייו של הצייר תואם, בקווים הכלליים, את שקובעים הקטלוגים והרשימות האנציקלופדיות.

כך מציעה לינית Kisling, במסלול אחד ומופתי, תמצית של גורל יהודי אירופי: השורשים הגליציאניים, הנדידה מערבה, ההשתלבות הצרפתית ששולמה בדם, הגלות מפני הברבריות, השיבה בסוף, והנחלת שם שהפך ליצירה.

בסיום מסע זה, שמה של Kisling מופיע כנקודת מפגש שבה מתקשרות כמה היסטוריות יחד: זו, השערתית, של שם משפחה אשכנזי בעל שורשים גרמניים או יידישאיים בלתי ודאיים; זו, המתועדת, של גליציה היהודית ו-Cracovie בתקופת ההבסבורגים; וזו, הזוהרת, של צייר שנשא שם זה אל פסגות האמנות של המאה העשרים.

שושלת Kisling, כפי שהמקורות מאפשרים לשחזרה, ממחישה את מצבם של יהודי מרכז אירופה בכל מתחיה: בין נאמנות למסורת ורצון לאמנציפציה, בין שורשיות מקומית ונדידה כפויה, בין הזיכרון המועבר והארכיון הניתן לאימות. מן המשפחה הצנועה של Cracovie אל האזרח הצרפתי שנפצע למען מולדתו המאומצת, מתלמידו של Pankiewicz אל מאסטר Montparnasse, מן הגולה של 1940 אל הצייר שחזר למולדתו — כל גורלו של היהדות האירופית בראשית המאה העשרים מוצא את בבואתו במסלול יחיד זה.

"הספר הגדול" אינו יכול לטעון שמיצה את מקורותיו העמוקים של השם, שנותרים עטופים ברובם בשערה. אך הוא יהיה לפחות השיב לשושלת Kisling את עומקה ההיסטורי, בהראותו שמאחורי תהילתו של צייר עומדות תמיד ארכות הרוח של משפחה ושל עם.