משפחת Frischmann

הבסיס התיעודי האיתן ביותר העומד לרשותנו הוא הכללתו של השם Frischmann במלאי של Samuele Schaerf. חיבור זה, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 תחת הכותרת I cognomi degli ebrei d'Italia, שייך למפעל מלומד שנועד לרשום באופן שיטתי את שמות המשפחה של המשפחות היהודיות באיטליה, גרסאותיהם ומוצאם, ככל שניתן היה לבררו [Schaerf, 1925]. עצם הופעתו של Frischmann ברשימה זו מעיד שבתקופה כלשהי היו משפחות הנושאות שם זה נוכחות על האדמה האיטלקית ומזוהות כיהודיות.

איטליה מהווה בהקשר זה מקרה ייחודי בתולדות העם היהודי. בשונה מרוב ארצות מערב אירופה, היא מעולם לא ידעה גירוש כולל וסופי של יהודיה; קהילות מתועדות בה ברציפות מאז ימי רומא העתיקה. רציפות זו הפכה את חצי האי למפגש שבו נשתכבו מסורות זו על גבי זו. כפי שהראה Robert Bonfil, יהודי איטליה בתקופת הרנסנס חיו תרבות של מגע, שורשת בתוך המסורת הרבנית ופתוחה בעת ובעונה אחת לתנועות האינטלקטואליות של סביבתם [Bonfil, 1994]. שם בעל מראה גרמני המשובץ בתוך הרקמה האיטלקית מעיד בדיוק על מיזוג זה: הוא מסמן, על פי כל הנראה, משפחה ממוצא אשכנזי שנטעה שורשים מדרום להרי האלפים.

כאן מבצבצת מעלה מידה ראשונה, שקטה אך יסודית: ההקפדה על השם, כלומר על מסירת הזהות. ביהדות, שמירת השמות ורישומם אינה מחווה שאין בה עניין; זהו מעשה של נאמנות לזיכרון. מפעלו של Schaerf עצמו, בהנציחו שמות משפחה אלה, ממשיך דאגה עתיקה של ישראל: שלא יימחו השושלות. המסורת היהודית קובעת כי הזכירה היא חובה, והאונומסטיקה הקהילתית היא שפחתה הנאמנה [Yerushalmi, 1984].

צורת השם מכוונת את החקירה אל העולם הגרמני. Frischmann משתייך למשפחת השמות הגרמניים והיידישיים הנגזרים מן התואר frisch (״טרי, חדש, חי״), ופטרונימים כאלה התייצבו בקרב יהודים אשכנזים, בייחוד במהלך מסעות ההטלה הכפויה של שמות משפחה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, במדינות דוברות הגרמנית ובאימפריה ההבסבורגית. יש להיזהר כאן: אין מסמך המאפשר לקבוע בוודאות באיזה נתיב מדויק הגיעה ענף Frischmann לאיטליה. אך ההשערה בדבר הגירה מצפון לדרום עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על תנועות האוכלוסייה היהודית.

כבר בסוף ימי הביניים חצו משפחות אשכנזיות את מעברי האלפים כדי להתיישב בעמק הפו, בוונציה, בלומברדיה ועד לטוסקנה, והביאו עמהן את מנהגיהן, את ידענותן התלמודית ואת אומנויותיהן. הגירה אשכנזית זו לצפון איטליה מתועדת היטב בהיסטוריוגרפיה: היא הזינה את קהילות Venise, Mantoue, Ferrare ו-Livourne. קהילות אלה ידעו לשלב בין מסורות פולחניות שונות — אשכנזית, איטלקית וספרדית — לרוב באותה עיר ולעיתים באותה בית כנסת [Bonfil, 1994].

התרומה הנראית ביותר של מהגרי הצפון הייתה תרומת הדעת: בתוכם נמנו מעתיקי כתבי יד, מאיירים ומורים. תפוקת כתבי היד העבריים המעוטרים באיטליה חבה רבות למפגש בין ידיים שבאו ממרחקים. Giulia Tamani הראתה עד כמה אמנות כתב היד העברי האיטלקי היתה פרי דיאלוג בין המסורות הגרפיות היהודיות לבין הטעם האמנותי של חצי האי [Tamani, 2010]. אם איננו יודעים אם Frischmann כלשהו אחז אי פעם בקולמוס, הרי שתולדות סביבת מוצאו הן תולדות תרבות שבה הספר — המועתק והמועבר — היה הסגולה היקרה מכל. מצטיירת כאן מידה מרכזית של ישראל: קדימות הלימוד, האמונה שהישרדות עם עוברת דרך השמירה הקפדנית על טקסטיו.

לחיות בקהילה יהודית, באיטליה כמו בכל מקום אחר, פירושו להשתלב בסדר המוּנחה על פי ההלכה ועל פי מוסדות הסולידריות הנגזרים ממנה. המשפחות האיטלקיות של התקופה המודרנית, יהא מוצאן אשר יהא, השתתפו במבנים קהילתיים — הקהילה, חברות הצדקה (חברות), קופות הנדוניה לבנות עניים, וחברות לליווי החולים ולטיפול במתים. מוסדות אלה לא היו קישוטים: הם היו תרגומה הממשי של התורה למעשי חסד.

כאן יש לאזכר, ללא הגזמה, מעלה שסביבת Frischmann לא יכלה להיות זרה לה: הצדקה — הצדק שהוא גם גמילות חסד. המחשבה היהודית אינה מפרידה בין הצדיק לבין הנדיב; לתת למי שנזקק אינו טובה אלא חוב, שיקום של הסדר הצודק. Armand Abécassis מזכיר כי האתיקה היהודית עושה את האחריות כלפי הזולת לבסיס הברית עצמה [Abécassis, 1987]. כמו כן, Léon Askénazi מדגיש כי המסורת היהודית קושרת בקשר בל יינתק את לימוד התורה ואת קיומה בחיי הציבור [Askénazi, 1999].

כל משפחה יהודית בחצי האי השתתפה, בתשלום דמי חבר ובשירות, במשק הטיפול הזה. אין בידינו שטר המזכיר איש מבני Frischmann כמנהל חברה או כתורם לבית כנסת; אולם ידוע לנו שאיש לא יכול היה להשתייך לקהילה איטלקית מבלי להיות שזור ברשת זו של חובות הדדיות. לייחס כאן את המעלה פירושו להכיר לא בהישג אישי אלא בשייכות: שייכותו של שם לרקמת קהילה שעשתה מן הצדקה חוק. הישרות מחייבת לומר זאת כך, מבלי לייחס למשפחות אלה זכויות שהארכיון אינו מאשר אותן בשמות.

בין מרכזי היהדות האיטלקית, ליבורנו תופסת מקום מיוחד. כנמל חופשי שנפתח על ידי בית מדיצ'י בסוף המאה ה-16, קלטה העיר תחת משטר הליבורנינה "אומה" יהודית משגשגת, ברובה ספרדית ופורטוגזית, אך בה נתערבבו גם יהודים ממוצאים אחרים. Lionel Lévy הקדיש להיסטוריה זו עבודות מכריעות, שהראו כיצד פיתחה האומה היהודית הפורטוגזית של ליבורנו רשת מסחרית ותרבותית המקשרת את איטליה, Amsterdam, תוניס וכלל אגן הים התיכון [Lévy, 1999].

קהילה זו הייתה מודל למעורבות בחיים הקולקטיביים ולפעולה כלכלית. סוחריה ארגו נתיבי מסחר שהיו גם נתיבי ידע וספרים; בתי דפוסה הפיצו טקסטים עבריים בכל רחבי גדות הים התיכון. Lévy תיאר בעדינות את שקיעת עולם זה, עד ל"אחרון הליבורנאים", דמות של קהילה שכבתה לאחר מאות שנות זוהר [Lévy, 1996]. בסביבה שכזו לא הייתה ההצלחה הכלכלית נפרדת מהשירות הקהילתי: העושר חייב, והסוחר המושלם היה גם זה שהנדיב לנדוניות לאיתומות ומימן את בית הכנסת.

אין כל ראיה לכך שענף Frischmann ישב בליבורנו עצמה; אולם נוכחות השם באיטליה מתבהרת לאור אותה תנועת חילופים גדולה. היהדות הים-תיכונית עשתה מן הפתיחות לזר, מן האירוח המסחרי ומן התנועה של בני-אדם — דרך-קיום בעולם. יש בכך מידה שהמסורת מכבדת: היחס הנדיב אל הזר, אל אותו גֵּר שהתורה מצווה לאוהבו משום שישראל עצמו היה גר בארץ מצרים. נמלים יהודיים כמו ליבורנו היו, בדרכם שלהם, מקומות שבהם הפכה הציווי הזה לשגרת יום-יום.

הרשת הליוורנית קישרה את איטליה עם הקהילות במגרב, ובדרך זו הפיצו שמות איטליים רבים את ניצניהם לעבר תוניס, אלג'יר או אוראניה. הארכיונים הרבניים והקהילתיים של צפון אפריקה שמרו את עקבות המחזוריות הזו. העבודות על קהילות Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès מצביעות על חברות יהודיות שבהן זיכרון המוצאות והנאמנות הטקסית נשמרו בעקביות מופלאה [Botbol, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

קהילות אלה גילמו את היראה (yirat shamaïm) ואת הנאמנות לתורה בתנאים שהיו קשים לא פעם. שמירת בתי הדין הרבניים, שימור פנקסי הנישואין והקבורה, מסירת המנהגים המקומיים (minhagim) — כל אלה מעידים על מעלה עמוקה: ענוות ההעברה, אותו מפעל עמום וסבלני שבו דור מוסר לדור הבא את מלוא ירושתו. Dominique Natanson, באמצעות מפעל Mémoire Juive & Éducation, פעל ממש למטרה זו — כדי שזיכרונות אלה לא יאבדו, ואסף עקבות של משפחות וקהילות שנשקפה להן סכנת שכחה [Natanson, 1997].

אנו איננו טוענים כאן לשום ייחוס ודאי של Frischmann אל ארצות אלה; הזהירות אוסרת זאת. אך השם, משנכנס לעולם האיטלקי והים-תיכוני, שייך לגאוגרפיה הנודדת הזו שבה הזהות היהודית בטאה עצמה בכמה לשונות בו-זמנית. ובשולי צפון אפריקה הללו אנו מוצאים את אותה אמת שYerushalmi הציב במרכז התודעה היהודית: שחובת הזיכרון גוברת לא פעם על דיוקה של ההיסטוריה, ושהזכירה היא כשלעצמה מצווה [Yerushalmi, 1984].

יש תחום אחד שבו השם Frischmann רכש, בזיכרון היהודי המודרני, הדהוד מזהיר: עולם האותיות העבריות. David Frischmann, שנולד בעולמה של מזרח אירופה בפרק הזמן שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים, היה אחד מקולותיה הגדולים של תחיית השפה העברית — מבקר ספרותי, משורר ומתרגם, אומן של עברית מודרנית שחרורה מן הצורות הליטורגיות בלבד. על-פי המסורת הספרותית, הוא נמנה עם אלה שהפכו את העברית לשפה המסוגלת לבטא את רגישות זמנם.

אין מקור המאפשר לקשור את הלמדן הזה לאותה משפחה איטלקית המעוגנת בעדות Schaerf, והיה זה חוסר יושר לזייף קשר כזה. אך ההשוואה בין השניים — השם האיטלקי שבקטלוג והשם שבתחיית הלשון העברית — ממחישה ממד עמוק של הסגולה היהודית: התרומה למחשבה ולספרות, האמונה כי השפה היא מורשה שיש להחיותה. Maurice-Ruben Hayoun ו-Colette Sirat הראו, כל אחד בדרכו, עד כמה החיוניות האינטלקטואלית של היהדות תלויה בעבודה הבלתי-פוסקת הזו של פרשנות מחדש והעברת הטקסטים מדור לדור [Hayoun, 2023] [Sirat, 1983].

פרק זה שייך, במודע ובגלוי, לזיכרון יותר מאשר לארכיון המשפחתי: הוא אוסף את מה שהשם מעורר, לא את מה שאילן היוחסין מוכיח. אך זוהי גם תפקידו של ספר גדול — לקבץ את ההדים שנושא שם בתודעה הקולקטיבית. העובדה ש-«Frischmann» פירושה «האיש החדש» אינה נטולת אירוניה מאושרת עבור עם שמסורתו מלמדת על חידוש הברית והלימוד ללא הרף.

בסיום מסע זה, הקורא מודד עד כמה שם אחד יכול לשאת היסטוריה שלמה תוך שמירת סודותיו. שם המשפחה Frischmann מתועד בוודאות בקרב המשפחות היהודיות באיטליה בקטלוג של Schaerf [Schaerf, 1925]; מורפולוגיה גרמנית זו מקשרת אותו לעולם האשכנזי, ונוכחותו בדרום מעידה על הערבוב הגדול שהפך את איטליה של הרנסנס לצומת דרכים של ישראל [Bonfil, 1994]. מעבר לכך, החקירה עקבה אחר העולמות שהשם שכן לצדם — המעתיקים והמאיירים שבצפון, חברות הצדקה, האומה הסוחרת של Livourne, הדיאספורות הצפון-אפריקאיות, תחיית האותיות העבריות — מבלי לטשטש מעולם בין מה שהארכיון מבסס ובין מה שהזיכרון מציע.

מכל המעלות שנגע בהן הדיון, שמא ההעברה — אותה נאמנות עקשנית לשם, לטקסט ולשפה — היא זו שהשושלת Frischmann ביטאה, מכולן, בצורה הטובה ביותר. שיחשוב הקורא על חוקר השמות הקובע את שמות המשפחה כדי שלא יימחו, על המעתיקים השומרים על הספר, על הקהילות המגרביות המחזיקות את פנקסיהן מפני הנשייה, או על איש האותיות המשיב לעברית את נעוריה: בכל מקום חוזר אותו מחווה, מחוות מסירת הדבר שנתקבל מאתמול שלם אל המחר. בכך משתתפת שושלת זו במעלת המעלות של ישראל, אותו עם שעליו אמר Yerushalmi כי הזיכרון אינו געגוע אלא ציווי, והזכרון הוא צורה של נאמנות [Yerushalmi, 1984]. « Frischmann », האיש החדש: שם שמבעד לשכבות הגלות עדיין מבטא את הבטחת ההתחלה מחדש.