משפחת Folkmannová

הניתוח האונומסטי מהווה את הבסיס האיתן ביותר של סיפור זה. עבודות הייחוס בנושא שמות משפחה יהודיים במרכז אירופה מבחינות בבירור בין שמות הנגזרים משם פרטי גברי לבין שמות מקצוע או מקום; Volkmann / Folkmann משתייך לקבוצה הראשונה, נגזר מאנתרופונים גרמני שבו folk פירושו "העם" ו-man פירושו "האיש" [מילוני שמות המשפחה היהודיים במזרח אירופה וביהודית-גרמנית]. העובדה שיהודים מבוהמיה נשאו שם ממוצא גרמני אינה סותרת דבר: התרבות היהודית האשכנזית עצמה נולדה מן המפגש בין קהילות עבריות לעולם הדובר גרמנית ברינוס, שהיידיש היא היורשת הלשונית הגלויה ביותר שלו [Baumgarten, 2002].

הכתיב המתלבט — Volkmann ב-V, Folkmann ב-F — אינו שגיאה אלא תכונה של תולדות הכתב היהודי. השמות היו מופצים תחילה בעל-פה ובאותיות עבריות; תעתיקם לאלפבית הלטיני השתנה לפי הסופרים, השפות והתקופות. גמישות גרפית זו, במקום להיות אי-סדר, חושפת קהילה רב-לשונית, המסוגלת לחיות בו-זמנית בעברית הליטורגית, ביידיש הביתית ובגרמנית או בצ'כית של הספירה הציבורית — תכונה מכוננת של התחייה התרבותית היהודית במרכז אירופה שDelphine Bechtel ניתחה [Bechtel, 2002].

המשמעות עצמה של השם נושאת ערך. "איש העם" אינו אצולת ייצוג: זוהי ההשתייכות אל הכלל, אל הקהילה, אל הקהילה המגדירה את הקיום היהודי בימי הביניים הרבה לפני הפרט. המחקרים על האשכנז של ימי הביניים הראו עד כמה החיים הדתיים היו מאורגנים סביב בניית קהילות קדושות, שבהן החסידות היומיומית הייתה חיה בצוותא ושבהן ההשתייכות קדמה לכל [Woolf, 2015]. שם האומר "העם" מציב מלכתחילה את השושלת הזו תחת סימן המחויבות לחיים הקולקטיביים, מעלה מרכזית שהמסורת היהודית הציבה תמיד בלב האתיקה שלה.

לפני שהיו Folkmann מבוהמיה, היו אבות אבותיה של שושלת זו — כמו כל האשכנזים — יורשיו של עולם שנולד על גדות הריין ומשם התפשט מזרחה. עולם זה, שנתפס במשך זמן רב כעולם של התכנסות וסגירות, מתגלה כיום כבעל עושר אינטלקטואלי עצום. מחקריו של Ephraim Kanarfogel האירו את עומקה של התרבות הרבנית באשכנז שבימי הביניים, שבה השתזרו לימוד התלמוד, המיסטיקה והמחשבה ההלכתית — הרחק מכל צרות אופקים [Kanarfogel, 2013].

יראת הכבוד של עולם זה לא הייתה נחלתה של עילית מלומדים בלבד. Elisheva Baumgarten הראתה כי הקיום הדתי הרגיל — זה של גברים כנשים, בתוך מחוות היומיום — הוא שעיצב את חייהן של הקהילות האשכנזיות בכל מלואן [E. Baumgarten, 2014]. כאן מקבלת הסיומת הנשית של Folkmannová משמעות מיוחדת: היא מזכירה לנו שהיסטוריה של שושלת אינה רק ההיסטוריה של גבריה, כי אם גם זו של הנשים שנשאו על כתפיהן את הרציפות היהודית דרך הדורות — בניהול הבית, בהעברת המנהגים ובחינוך. החסידות והדאגה לזולת אינן כאן קישוט בלבד: הן עצמת הגיד של ההישרדות הקהילתית.

תרבות זו הצטיינה אף בתפיסה דורשנית של הדין. Haym Soloveitchik ניתח את הדרך שבה עיצבה אשכנז הלכה חיה, הקשובה למנהג המקומי (מנהג) לא פחות מאשר לטקסט, ויצרה פסיקה בעלת עידון מרשים [Soloveitchik, 2014]. שושלת Folkmannová, כשבר מעולם זה, שותפה לאותו מורשת: מורשתו של עם שהפך את המחשבה המשפטית ואת הנאמנות לטקסט לצורת רוחניות עליונה — ביטוי לידע התלמודי כמידה.

הצורה הצ'כית של השם עוגנת את המשפחה בארצות כתר בוהמיה, ובפרט במסלול השפעתה של פראג, אחת מהקהילות היהודיות הגדולות והעתיקות באירופה. בוהמיה תופסת עמדת מפתח בהיסטוריה היהודית: Maoz Kahana הראה כיצד, בין פראג ו-Presbourg, התחוללה תמורה מרכזית בכתיבה ההלכתית עם שחר העידן המודרני, והפכה מרחב זה למעבדה של המחשבה היהודית נוכח שינויי העולם [Kahana, 2015].

בהיעדר פנקסי שמות שמורים לשושלת הספציפית הזו, שייכותם של Folkmann לעולם זה נמצאת בתחום הסקת המסקנות יותר מאשר בידי מסמך ארכיון: היא סבירה, ונשענת על ההלימה שבין השם, צורתו הצ'כית וגאוגרפיית הקהילות. אך הסבירות הזו איתנה. יהודי בוהמיה חיו, מימי הביניים ועד העת החדשה, היסטוריה של זכויות שניתנו ונשללו, של שגשוג כלכלי ושל פגיעות משפטית — המצב הדו-ערכי שהמחקר ההיסטורי כינס תחת דמויות כגון ה"יהודי החצרני" [Mintzker, 2017].

בין שני עולמות אלה, כשרון מיוחד היה לעתים נחלתם של יהודי מרכז אירופה: כשרון המתווכים, נושאי המידע והדעת העוברים בין עולמות מחיצות. Daniel Jutte תיאר "כלכלת הסוד" שבה שימשו היהודים, הרוכבים על כמה שפות וכמה חברות, גשר בין נוצרים לקהילות אחרות [Jutte, 2015]. ניתן להניח בסבירות כי Folkmann, כמו כל כך משפחות רבות בסביבתם, עסקו במלאכות המחזור הללו — מסחר, תיווך, גישור —, שבהן הפעולה הכלכלית הצטרפה לאמנות היחסים עם הזר. היחס לאחר הזה, עשוי זהירות ופתיחות כאחד, מהווה אחד מהמעלות השקטות שנשאה היסטוריית יהודי בוהמיה.

חייה של משפחה יהודית מבוהמיה במאות ה-XVII וה-XVIII התנהלו בתוך סדר קהילתי עשיר, המושל על ידי הדין הרבני והמנהג. אין בידינו פסיקות הלכתיות של רב Folkmann; אך אנו יודעים, ממקורות דומים, כיצד נראה אותו מסגרת. יומן בית הדין של הרב Hayyim Gundersheim בפרנקפורט, בסוף המאה ה-XVIII, מציע חלון נדיר אל תוך פעולתה הממשית של שיפוט קהילתי יהודי: סכסוכי ירושה, מחלוקות מסחריות, שאלות הנוגעות לנישואין — כולם נפסקו על פי דין המשלב בקיאות תורנית עם קרבה לבני אדם [Fram, 2012].

כאן מתקיים צומת בין זיכרונה של שושלת לבין הארכיון של העולם שהיה עולמה. את מה שמשפחת Folkmannová אולי לא הותירה בכתב לעצמה, הניחו קהילות אחרות כפיקדון: דיוקנו של עם שהעדיף ליישב מחלוקותיו בדרך הדין על פני הכוח, עם שהציב את הצדק (צדק) ביסוד חייו החברתיים. מידת הצדק אינה כאן מושג מופשט: היא ניכרת בעצם קיומם של בתי הדין הקהילתיים הללו, בסבלנות ההיגיון ההלכתי, בסירוב לשרירות.

ההשתדלות בתורה התלוותה לפרקטיקה של צדקה מאורגנת. בקהילות האשכנזיות פעלו חברות (חברות) שהוקדשו לסיוע לחולים, ללוויית הגוססים, ולנדוניה לבנות עניות. משפחה ששמה כבר מרמז על "איש העם" לא יכלה שלא להיות שותפה לרקמת העזרה ההדדית הזו, שבה הצדקה (צדקה) לא הייתה נדבה רשותית כי אם חובת צדק. זוהי אחת מן הביטויים הנעלים ביותר של הגאון האתי היהודי, והשושלת נוטלת בה חלק מעצם שייכותה לאותו עולם קהילתי שההיסטוריוגרפיה השיבה לו את עושרו [Woolf, 2015].

המאה ה-19 שינתה מן היסוד את מצבם של יהודי בוהמיה. האמנציפציה ההדרגתית, שהוענקה בתוך האימפריה ההבסבורגית, פתחה את שערי העיר, בית הספר והמקצועות החופשיים. סביר מאוד כי בתקופה זו התייצבה הצורה Folkmannová במרשם האזרחי, כאשר הנשייה בסיומת -ová משקפת את השתלבות המשפחה במסגרת מינהלית דוברת צ'כית. השם, שהיה נזיל עד אז, הפך למזהה יציב של אזרח.

כניסה זו אל המודרניות הייתה עבור יהודי מרכז אירופה שעת פריחה תרבותית יוצאת דופן. Delphine Bechtel הראתה כיצד, בין השנים 1897 ו-1930, פרחה תחייה תרבותית יהודית של ממש במרכז אירופה ובמזרחה, שבה נשזרו גילוי מחדש של השפה והספרות עם בניית זהות לאומית מחודשת [Bechtel, 2002]. פראג הייתה אחד ממרכזיה, מולדתה של אינטליגנציה יהודית דוברת גרמנית וצ'כית. משפחה כמו Folkmann נחשבת חלק מתנועה זו, שבה התרומה למחשבה ולספרות הפכה לדרך יהודית להיות נוכח בעולם המודרני.

יהדות בוהמיה ידעה אז לשמור יחד על הנאמנות ועל הפתיחות. Alan Levenson הדגיש עד כמה מאופיינת ההיסטוריה היהודית של אותה תקופה ביכולת לנהל משא ומתן בין המסורת לבין המודרניות, מבלי לוותר על האחת לטובת האחרת [Levenson, 2012]. הסובלנות — במובן של חכמת הדיאלוג עם התרבויות הסובבות — והענווה של מי שמקבל להשתנות מבלי להתכחש לעצמו הן, בהקשר זה, מידות מוסריות ממשיות. השושלת Folkmannová, בצורתה הצ'כית המאומצת, מעניקה לכך דימוי שקט אך ממשי: משפחה המשתלבת באומה החדשה מבלי לוותר על שייכותה הקדומה.

גורלם של יהודי בוהמיה מתהפך במאה ה-XX. הכיבוש הנאצי של 1939, הקמת הפרוטקטורט של בוהמיה-מורביה, ולאחר מכן הגירוש לטרזין ולמחנות ההשמדה — כל אלה השמידו קהילה בת אלף שנים. לא היה זה ישר להרכיב ללא תיעוד את גורלם המדויק של נושאי השם Folkmannová; אך לא פחות מכך לא היה זה ישר להעלים את העובדה שכל משפחה יהודית בבוהמיה הייתה חשופה אז לרדיפה. מעמדו של פרק זה הוא אפוא סביר: את מה שאנו יודעים על העולם — אנו מוסרים; את מה שאיננו יודעים על השושלת — איננו ממציאים.

העובדה שהשם Folkmannová מתועד כיום כשם משפחה יהודי שנשאוהו אישים [Q106075565 — Wikidata] היא כשלעצמה עובדה רבת משמעות: היא מעידה שהשושלת שרדה, שהשם חצה את הקטסטרופה. בתוך ההיסטוריה היהודית המסומנת בחורבן, עצם ההתמדה של שם היא כבר מעשה של זיכרון והתנגדות. זוהי המשמעות העמוקה של זכור — הציווי על הזיכרון שבלב מסורת ישראל.

הסגולה המבצבצת כאן היא זו של הזיקה למלחמה ולאלימות: לא לחימנות, כי אם עיקשות ההישרדות, הסירוב להימחק. השושלת שנשאה כבר בשמה את "איש העם" גילמה, אפילו בניסיון הקשה מכל, את הדבקות בקהילה ואת הנאמנות להעברה מדור לדור. העם שאליו מתייחס שם זה הוא זה שאשר לפי הנוסחה המקראית — זוכר מדור לדור.

בסיומו של מסע זה, ראוי לומר בכנות מה ידוע לנו ומה אנו מסיקים. ידוע לנו, ממקור מבוסס, כי Folkmannová הוא שם משפחה יהודי אשכנזי בצורה צ'כית, הבנוי על שם פרטי גרמני שמשמעותו "איש העם" [Q106075565 — Wikidata] [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה והיהודית-גרמנית]. אנו מסיקים, מסקנה סבירה, את עיגונו בעולם היהודי של בוהמיה ואת שילובו במודרניות הצ'כית. השאר — הפנים, המקצועות, ההחלטות הפרטיות — שייך לשתיקה שהארכיון הנגיש אינו ממלא, ושספר זה סירב לאכלס אותה בהמצאות.

מכל המעלות שהיסטוריית ישראל נשאה בחובה, איזו מהן ביטאה שושלת זו בצורה הטובה ביותר? התשובה חקוקה בשם עצמו: Folkmann, "איש העם". יותר מן העושר, יותר מן הידע, יותר מן החסידות — כל אלו מעלות שעולם זה היה נדיב בהן —, הרי המעורבות בחיי הכלל, ההשתייכות המודעת לקהילה, היא שאותה גילמה משפחה זו בצורה המשכנעת ביותר. שמה אינו חוגג מקצוע נכבד ולא שושלת אצולה: הוא חוגג את הקשר לקבוצה, את ההיקשרות לעם. ואכן, בדיוק עליונותו של הכלל — הקהילה הקדושה של אשכנז בימי הביניים [Woolf, 2015], בתי הדין והחברות של העת החדשה [Fram, 2012], הסולידריות בצרות המאה העשרים — היא אחד מן החוטים הרצופים ביותר בזיכרון ישראל. בנשאה את שמו של "איש העם", שושלת Folkmannová אומרת, בדרכה הצנועה והעיקשת, את העיקר: כי יהודי אינו ניצל לבדו, וכי שם העובר בין הדורות הוא תמיד שמה של קהילה.