משפחת Doerfles

הוודאות התיעודית היחידה הנוגעת למשפחה מצטמצמת לשורה אחת: Doerfles מופיע ברשימת שמות המשפחה היהודיים של חצי האי האיטלקי, כפי שנערכה על ידי Samuele Schaerf ויצאה לאור בפירנצה בשנת 1925. חיבור זה, שהוחל בו בשנות בין שתי המלחמות, שאף לסווג שמות משפחה לפי מקורם — מקראי, מקצועי, טופונימי, או הנגזר מאונומסטיקה של ארצות המארחות. לשכן את Doerfles בתוך קורפוס זה משמעו, ראשית, לקבוע כי אכן נשאו אותו יהודים מאיטליה, ואחר כך לחקור את דרך היווצרותו.

הפילולוגיה האונומסטית מובילה לסווג את Doerfles בין השמות ממקור גאוגרפי-גרמני. שורש המילה Dorf וצורת ההקטנה שלה Dörfles מפנים אל מקומות ישוב ממשיים באזור בווריה ופרנקוניה. המנגנון ידוע היטב להיסטוריונים של יהדות אירופה: כאשר עזבה משפחה את מקום מוצאה, נהגו לציינה במקום מגוריה החדש לפי שם הישוב שממנו באה. שם המשפחה הופך אז לכתובת מאובנת, לזיכרון גאוגרפי הנישא על פני השם עצמו.

השערת הנדידה הזו מתיישבת עם הידוע לנו על ההתיישבות היהודית בצפון איטליה. לצד יהודי הItaliani (שורש איטלקי עתיק) ולאחר מכן הSefardim שבאו מספרד ומפורטוגל, ידעה צפון איטליה התבססות ממושכת של רכיב אשכנזי שהגיע מן האדמות הגרמניות דרך מעברי האלפים. כפי שהראה Robert Bonfil, החברה היהודית באיטליה של עידן הרנסנס התאפיינה בדיוק ברבגוניות זו של "אומות" השוכנות זו לצד זו, לעיתים במתח, בתוך קהילות עירוניות פעילות [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994]. שם כ-Doerfles מעיד, בצלצולו עצמו, על יכולתה של יהדות איטליה לקלוט גלים שבאו מן הצפון מבלי למוססם — קבלת הזר והכנסת אורחים הנעשית זיכרון, אחת מן המידות הנשגבות שנשא ישראל עמו לאורך גלויותיו.

כדי להבין את הסביבה שממנה עשויה הייתה משפחה בעלת שם גרמני לצמוח, יש לפנות אל תולדות יהודי אשכנז בצפון איטליה. כבר מסוף המאה הארבע-עשרה, ובעיקר במאה החמש-עשרה, חצו משפחות יהודיות ממוצא האימפריה הקדושה את האלפים, נסות מפני הרדיפות החוזרות ונשנות בערי גרמניה ומושכות אחר היתרי ההתיישבות שהעניקו נסיכויות וערים איטלקיות. רבות מהן השתקעו כמלווים בריבית — עיסוק שהחברה הנוצרית הסכימה להם עליו תוך שהיא מוקיעה אותו, ושמילא צורך כלכלי ממשי של האוכלוסיות העירוניות והכפריות.

Robert Bonfil תיאר בעדינות את האופן שבו קהילות הבנקאים היהודים הללו עיצבו חיים דתיים ואינטלקטואליים עשירים, הרחוקים מן הדימוי המצמצם של הרבית: סביב דוכן ההלוואה נרקמה חברוּת של לומדים, הועתקו כתבי יד, וקמו רבנים [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994]. הפעילות הכלכלית — שסומנה לעתים קרובות בסטיגמה — שימשה כאן את ההישרדות הקולקטיבית ואת המשך התלמוד תורה; הפעולה הכלכלית נעשתה בסיסו החומרי של היראה והידע, לא שלילתם.

במסגרת זו ראוי, כנראה, למקם את משפחת Doerfles: שם משפחה גרמני המאומת באיטליה מפנה, על פי כל הסבירות, לדיאספורה tedesca זו. אין להצהיר ללא ראיה ישירה שאיזה Doerfles פלוני עסק במקצוע פלוני בעיר פלונית; אולם השתייכות לעולם חברתי זה היא ההשערה החסכונית ביותר והמבוססת ביותר על ניתוח השם ועל גאוגרפיית ההתיישבות. המסורת היהודית לימדה תמיד כי הדאגה לזולת — להאכיל, לסעוד, להלוות מבלי לדכא — היא מן הצדקה, אותה צדק המתמזג עם החסד. במקצוע שנחשב לקשוח, הסדירו לעתים קרובות התקנות הקהילתיות האיטלקיות את שיעורי הריבית וקבעו סיוע לעניים — דרך לחרוט את הדין אל תוך המסחר עצמו.

איטליה היהודית של הרנסאנס ועידן הבארוק הייתה אחד ממוקדי התרבות הגדולים של הספר העברי. עוד לפני בוא הדפוס, ואחריו בעקבותיו, ראו קהילות הצפון פריחה של בתי העתקה, אמנות האיור והפצת כתבי יד. Giulia Tamani חקרה את ה-manoscritti ebraici decorati in Italia, והראתה את עושרה של יצירה שבה שירתה היופי החומרי את קדושת הטקסט [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010]. מקראות, מחזורים, חיבורי רפואה ופילוסופיה נעו ברשתות אלה, שבהן החליפו ה"אומות" היהודיות — האיטלקית, האשכנזית, הספרדית — את מסורות הסופרות שלהן.

משפחה אשכנזית שנקלטה באיטליה הייתה שותפה מטבע הדברים למסחר ידע זה. יהודי ה-tedeschi הביאו עמם את נוסחם שלהם (ה-minhag Ashkenaz), את קבצי הליטורגיה שלהם, את דרכם ללמוד תלמוד, ובה בעת ספגו את תחכומו של המרחב האיטלקי. Colette Sirat הזכירה עד כמה אין לתפוס את הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים אלא דרך חומריותם של כתבי היד — חפצים שבהם הטקסט, הגהה והקישוט מעידים על מצב תרבות [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge, 1983]. אף שאין מקור המזכיר Doerfles כסופר או כבעל ספרים, משייכת השייכות המשוערת של המשפחה לסביבה זו אותה לאחת הנכסים הנעלים ביותר של היהדות: אהבת הלימוד — הידע התלמודי והפילוסופי הנחשב לעבודת האל.

ערך זה — עשיית הספר למוקד החיים הקולקטיביים — חוצה את כל מחשבה יהודית. Armand Abécassis הראה שהיהדות פורשת את עצמה כתרבות של תשוקה המכוונת אל הדיבור, כדאגה פורייה של המשמעות [Abécassis, La pensée juive. Du désert au désir, 1987], ו-Léon Askénazi — כי לחשוב את המסורת פירושה להבטיח את העברתה החיה מדור לדור [Askénazi, La parole et l'écrit, 1999]. משפחת Doerfles, צנועה ככל שהייתה, שייכת לשרשרת הנושאים הזו.

חיי היהודים באיטליה התארגנו סביב הקהילה, קהילה בעלת תקנותיה, בתי כנסיותיה השונים לפי המנהגים, ומוסדותיה הצדקתיים (חברות). השתייכות ל"אומה" האשכנזית כרכה לרוב בקביעת מקום בבית כנסת של מנהג אשכנז, בנאמנות למנהגים ייחודיים ובהשתתפות בחברות לעזרה הדדית, לקבורה ולביקור חולים. Bonfil הדגיש כי מוסדות אלה הפכו את הקהילה לגוף מגובש שבו הפרט ויתר על עצמו לטובת הכלל [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994].

המעורבות בחיי הציבור והצדקה המאורגנת אינן ניתנות לניתוק כאן מתפיסת הדין. ההלכה אינה מצטמצמת לקוד פולחני בלבד: היא מסדירה את ההלוואה, פדיון השבויים, נדוניית היתומות וסיוע לאורחים. משפחה משולבת בקהילה איטלקית השתתפה, דרך תשלומיה ותפקידיה, בבניין הסולידריות הזה. Maurice-Ruben Hayoun הזכיר עד כמה המחשבה היהודית שוזרת ביחד את הדין והאתיקה, את הנורמה והחמלה [Hayoun, La philosophie juive, 2023] — עד כי ציות לתורה הוא כשלעצמו בית מדרש לטוב לב.

אך יש לנקוב גם בצללים. גורל יהודי איטליה הוכתם על ידי הסגר בגטאות מן המאה השש-עשרה ואילך, על ידי מיסים מפלים ועל ידי שבריריות זכויות המגורים. כל גדולה קהילתית נבנתה תחת כפייה. ההיסטוריה הכנה אינה יכולה להסתיר מתחים אלה: הסגולה היהודית באה לידי ביטוי כאן פחות בכוח ויותר בהתמדה, בענווה ובנאמנות שנשמרה תחת לחץ.

גורלו של שם משפחה אינו קבוע לעולם. שמות יהודיים מאיטליה נדדו, נישאים על ידי הזרמים הגדולים של הפזורה הים-תיכונית. נמל הסחר החופשי של Livourne, שנפתח ליהודים על ידי בית Médicis בסוף המאה ה-16, הפך לצומת דרכים שבו נפגשו ספרדים פורטוגזים, איטלקים ולעיתים גם אשכנזים. Lionel Lévy עקב אחר גורלה של "האומה היהודית הפורטוגזית" המקשרת את Livourne לאמסטרדם ולתוניס [Lévy, La Nation juive portugaise, 1999], ותיאר את שקיעת היהדות הליבורנסית [Lévy, La Communauté juive de Livourne, 1996]. באמצעות רשתות אלו, משפחות איטלקיות נפוצו לעבר צפון אפריקה.

כך ניתן לראות כי היהדות המגרבית — Tlemcen, Sidi Bel Abbès, תוניס — קיבלה לתוכה מרכיבים איטלקיים וליבורנסים (הGrana). מחקריו של Eliahou-Éric Botbol על Tlemcen [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000] ועל הארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès] מתעדים קהילות אלו שבהן התמזגו מוצאים שונים. אין כל הוכחה שמשפחת Doerfles הלכה בדרך זו; ההשערה מוצגת כאן כניחוש, מוגשת לקורא כאופק אפשרי של לינאז' שאת שמו, לאחר שנרשם בפנקסים האיטלקיים, ייתכן שעוד נסיבות נוספות הוליכו להגירות אחרות. כאן הוא המקום שבו המסורת — הסיפור המשפחתי המשוער — והארכיון מגיבים זה לזה מבלי להתמזג: ההיסטוריון מצביע על הדרך מבלי לחצות את מה שהמסמכים מתירים.

המאה ה-20 הטילה על יהודי איטליה את המבחן המכריע. חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938, ולאחר מכן הגירושים שאורגנו אחרי 1943, פגעו בקהילות עתיקות בנות מאות שנים. משפחות ותיקות רבות הושמדו או פוזרו; שמותיהן נותרים לעיתים אך ורק בספרי מפתח — כגון זה של Schaerf, שיצא לאור בשנת 1925, שנים ספורות לפני האסון — אשר הפכו, על אף עצמם, לאנדרטאות זיכרון. עבודת הזיכרון שמנהלים היסטוריונים ומחנכים כגון Dominique Natanson לצורך העברת זיכרון השואה [Natanson, Mémoire Juive & Éducation, 1997] מזכירה לנו שנקיבת שמותיהם של הנעדרים היא מעשה של התנגדות לשכחה.

כאן, הערך העמוק ביותר המבצבץ אינו מעשה כי אם דרישה: הזיכרון. Yerushalmi הראה כי היהדות עשתה מן הזכור מצווה מייסדת, וכי ההיסטוריון המודרני יורש את נטלה בדמות חדשה [Yerushalmi, Zakhor, 1984]. לתעד את השם Doerfles, להקיפו בהקשרו הסביר, לסרב להשאירו אנונימי בתוך רשימות — זהו משמעו של פרק זה. במקום שבו הביוגרפיה נעדרת, נותרת החובה לומר שמשפחה קמה, התפללה, עמלה ומסרה הלאה.

ממשפחת Doerfles לא שמרה ההיסטוריה אלא רושם עמום: ערך אחד במאגר האונומסטי של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925). אולם רושם זה, הנקרא בכלי ההיסטוריון, פותח עולם שלם. השם, גרמני בצורתו, מצביע על מוצא כפרי מן הצפון ומשייך את הלינאה לדיאספורה האשכנזית באיטליה, למקצועותיה, לקהילותיה, לתרבות הספר והתורה שלה.

מכל המידות שנשאה המסורת היהודית, נראה כי נאמנות ההעברה היא שמצאה בלינאה זו את ביטויה השלם ביותר — לא בזוהר, אלא בהתמדה. שם שבא מכפר גרמני, שנשמר מדור לדור דרך האלפים, הגטאות ואולי הימים, עד שנרשם בקטלוג מלומד: זוהי דרך דיסקרטית ועקשנית לכבד את הזכור. כשבקרבה זיכרון הגר שהתקבל, הידע שהועתק, הסולידריות הקהילתית והתורה שנחייתה — משפחת Doerfles שותפת, בצניעות מידתה, למידה שבזכותה עבר ישראל את הדורות: לעשות מן השם זיכרון, ומן הזיכרון נאמנות. השאר שייך לשתיקה שההיסטוריון מכבדה, ושהמסורת, היא, מפקידה בידי התקווה.