משפחת Cattaoui

קדימות הנוכחות היהודית במצרים עולה בהרבה על הופעת השם Cattaoui. הקהילה במצרים שורשיה נטועים בהיסטוריה בת אלפי שנים, מן התקופה ההלניסטית והרומית ועד לדורות שלטון האסלאם, כפי שעקב אחריה בשליטות Joseph Mélèze-Modrzejewski במחקרו על יהודי מצרים, « de Ramsès II à Hadrien » [Mélèze-Modrzejewski, 1991]. בקרקע עתיקה זו באה להיכתב, בעת החדשה, משפחה ששמה שומר בתוכו את זכרו של כפר מסוים בדלתא.

המסורת המלומדת מקשרת את Cattaoui לדמות בת עטור השכלה מן המאה השבע-עשרה. Joseph Sambari, ההיסטוריון שחי במאה השבע-עשרה, מוזכר באנציקלופדיה היודאיקה בהקשר לאזכורים הראשונים של המשפחה [Cattaui — Encyclopaedia Judaica]. זיכרון משפחתי, המועבר דרך המחקר הספרדי, מוסיף וגורס כי אחד מקדמוני Cattaoui הידועים, Youssef (Joseph), חיבר שני כרכים על תולדות העולם ותולדות מצרים בעברית [The Contributions of Sephardic Jews to the Economic and Industrial Development of Egypt]. כאן משיבים זה לזה המסורת והארכיון מבלי להתמזג: הדבר אפשרי, מסור בידינו מדור לדור, אך העדות נותרת רעועה. ועם זאת הוא מגלה מעלה שתעבור כחוט השני בכל הלינאז' — הדבקות בדעת ובכתיבה, אהבת הלימוד שאותה שמה זיכרון ישראל בלב נאמנותו.

בסוף המאה השמונה-עשרה נתבססה המשפחה באופן מתמיד בקהיר, ונשתלבה בהדרגה בחוג הנכבדים והמנהלים שנעו סביב מרכזי השלטון. מן הצניעות הכפרית של Qatta אל הבירה — הדרך היא של עלייה איטית, המכינה את כניסתו לבמה של מי שיהפוך שם זה, באמת ובתמים, לשושלת.

המייסד המוכר של הלינאז' הוא Jacob — Yacoub — Cattaoui (1800/1801–1883). מייסד השושלת, Yacoub Cattaui Bey (1800–83), היה פקיד בכיר בממשלת מצרים ואיש סודם של הוויצ'ירויים והח'דיוויים [The House of Yacoub Cattaui]. עלייתו משתלבת בצמיחתה של מצרים בימי Méhémet Ali ויורשיו.

התפקידים שמילא מעידים על אמון יוצא דופן שניתן ליהודי במנגנון המדינה. Jacob זכה לזיכיונות ממשלתיים רבים, כגון ניהול המכס, הפעלת בתי הטחינה בסביבות קהיר ופיתוח השכונות החדשות של העיר [Cattaui — Encyclopaedia Judaica]. מעל לכל, נפלה בחלקו הבחנה שלא הייתה כמותה: הוא היה היהודי הראשון במצרים שזכה לתואר "Bey", ובתקופת שלטונו של הח'דיו Abbas Ier (1849–1854) מונה למנהל האוצר [Cattaui — Encyclopaedia Judaica]. הגנאלוגיה מאשרת את תפקידיו הפיננסיים הרמים ביותר: מנהל הטבעת המטבע, האוצר והכספים, בנקאי של Ismaïl Pacha, ומייסד שושלת Cattaui — הראשית שבמשפחות היהודיות הגדולות של מצרים [Geneanet — Yacoub Cattaui].

האיש חי בפאר ההולם את מעמדו. הוא חי בפאר עשיר בשכונת Shubra האופנתית, שבה בחרו השליטים הרצופים לבסס את מעונם [The House of Yacoub Cattaui]. המשפחה עזבה את השכונה היהודית, Haret el-Yahoud, לטובת Shubra, שכונת מגורי השליטים [Geneanet — Yacoub Cattaui].

אולם גדולתו של Jacob Cattaoui אינה נמדדת רק בקרבתו לשלטון. לקראת סוף ימיו הפנה את כוחו לשרת את עמו: בזקנתו נעשה Jacob נשיא הקהילה היהודית בקהיר, תפקיד שמילא עד מותו בשנת 1883 [Cattaui — Encyclopaedia Judaica] [Geneanet — Yacoub Cattaui]. המעבר הזה — משירות הנסיך לשירות הקהילה — מבטא מידה יסודית ביהדות: האחריות הקולקטיבית, הרעיון שהצלחה אישית מחייבת כלפי בית ישראל. בכך נתן המייסד לצאצאיו את הדגם שילכו בו במשך מאה שנים.

ליעקב קם בנו משה — מוסא — Cattaoui (1850–1924), אשר הרחיב ופיתח את מפעל אביו. לאחר מות Yaqub ב-1883, המשיך בנו Musa Qattawi (1850–1924) את המורשת המשפחתית; הוא נעשה חבר בפרלמנט המצרי וקיבל את התואר "פאשה" [Jewish Legacy in Egypt — Horus Academy].

תחת הנהגתו, שילבה המשפחה עוצמה כלכלית עם מחויבות לחידוש פני המדינה. תחת הנהגתו, השתלבה משפחת Qattawi עמוקות בתשתיות ובתעשייה של מצרים; היא מילאה תפקיד מכריע בבניית בית הכנסת Sha'ar Hashamayim ברחוב Adly בשנת 1899, אתר מפואר לקהילה היהודית של קהיר [Jewish Legacy in Egypt — Horus Academy]. מקום פולחן זה נותר עד היום העד הנראה ביותר למתנת פטרונותם: בנוי בין השנים 1903 ו-1905 על ידי משפחות יהודיות נכבדות כגון Mosseri ו-Qattawi, הוא ממזג את סגנונות מצרים העתיקה ועם ה-Art Nouveau האירופי [Sha'ar HaShamayim Synagogue — Wanderlog]. הSha'ar Hashamayim — "שער השמיים" — נותר בית הכנסת הגדול ביותר הקיים עוד בעיר, בלב מרכז קהיר, ברחוב Adly [Sha'ar HaShamayim Synagogue — Wanderlog].

הקמת בית תפילה אינה עניין של מה בכך: היא הביטוי המוחשי של חסידות וצדקה קהילתית. בתת לקהיר מקדש מונומנטלי, הוסיפו ה-Cattaoui על מחוות קדומה של ישראל — לבנות את הבית שבו התפילה מאגדת את העם הפזור. מעשיהם לא עצרו על סף הקודש. בשנת 1903 תרמה המשפחה להקמת הבורסה של קהיר [Jewish Legacy in Egypt — Horus Academy], ובכך השתתפה בצמיחה הפיננסית של אומה בעיצומה של תמורה. הפעולה הכלכלית, כאן, לא הייתה צבירה גרידא: היא השקתה את רקמת העיר, את התעשייה, ויצרה את כלי השגשוג המשותף.

מעורבות זו נלוותה אליה רשת צדקה ענפה, ייחודית לקהילת קהיר. הקהילות, מזכיר לנו המנציח Alec Nacamuli, קיימו רשת נרחבת של מפעלי צדקה: בתי חולים, "טיפת חלב" לילדים נזקקים ויתומים, בתי מחסה לזקנים, ואף קרן לנדוניה לבנות ממשפחות עניות [Nacamuli, Les Juifs d'Égypte : des Arabes à Nasser]. במסגרת זו שבה עמדו ה-Cattaoui בראש הנכבדים, מצאה הצדקה — הצדקה שנעשית חסד — את גילומה במוסדות מתמידים.

הדמות הבולטת ביותר בשושלת היא ללא ספק Joseph Aslan Cattaoui Pacha. Joseph Aslan Cattaui Pacha (20 במרץ 1862 – 1942) היה איש עסקים ואיש מדינה מצרי, שכיהן כנשיא קהילת יהודי קהיר מ-1924 ועד מותו בשנת 1942 [Joseph Cattaui — Wikipedia].

השכלתו מייחדת אותו: היא מסמנת את כניסת המשפחה אל המודרנה הטכנית והמדעית. נולד בקהיר ב-20 במרץ 1862, הרביעי מבין שנים עשר ילדיהם של Aslan Menasce Cattaui Pacha ו-Grazia Benroubi, למד הנדסה בבית הספר המרכזי לאמנויות ומלאכות בפריז (École centrale de Paris) וסיים את לימודיו בשנת 1882; עם שובו למצרים הצטרף לזמן קצר למשרד העבודות הציבוריות [Joseph Cattaui — Wikipedia]. הוא נטל את הנהגת הקהילה לאחר פטירת דודו: עם מותו של Moïse, עברה הנהגת קהילת קהיר לידי אחיינו Joseph Aslan Cattaui (1861–1942) [Cattaui — Encyclopaedia Judaica].

מסלולו הציבורי הגיע לפסגות שנדירים מן היהודים זכו להן בעולם הערבי. בשנת 1922 מונה Joseph Aslan לוועדה שנועדה לנסח את החוקה המצרית של 1923; בשנת 1924 מונה לשר האוצר, ובשנת 1925 לשר התקשורת; בין השנים 1927 ל-1936 כיהן כסנטור [Cattaui — Encyclopaedia Judaica]. מינויו זכה להדים נרחבים בעיתונות: העיתון L'Aurore ציין בנובמבר 1924 את שמחתה הכנה של הקהילה עם הודעת מינויו לשר האוצר בממשלה המצרית החדשה [L'Aurore, 28 בנובמבר 1924, הספרייה הלאומית של ישראל]. הפרישה נכפתה עליו בשל מחלה: בשנת 1938, עקב שיתוק, נאלץ לפרוש [Cattaui — Encyclopaedia Judaica].

השתתפותו בניסוח החוקה של 1923 ראויה לעיון מיוחד: היא ממחישה מעלה פוליטית נדירה — האיש מן המיעוט המעמיד את ידיעתו בשירות החוק המשותף, ברוח הכלל התלמודי של דינא דמלכותא דינא — הכרה בסדר המשפטי של הארץ שבה חי האדם. Joseph Aslan נטל חלק בכינונה של מדינת חוק מצרית, ועם זאת נותר שומר קהילתו. היהדות המצרית של אותה תקופה שילבה בהרמוניה מופלאה בין שתי הנאמנויות: הקהילה, כמזכיר Nacamuli, פעלה כרשות אזרחית, רשמה לידות, נישואין ופטירות, ואימצה את הצרפתית כשפת פעולתה הרשמית [Nacamuli, Les Juifs d'Égypte]. שייכות כפולה זו — למצרים ולישראל — לא נחוותה כסתירה, אלא כהרמוניה.

מעבר לדמויות הפוליטיות, הותירו Cattaoui חותם חומרי עמוק על קהיר המודרנית. הענף האדריכלי של המשפחה מספק את הדוגמה המוחשית ביותר לכך. ל-Maurice Cattaui היו נכסים בין הרכוש הנדל"ני של משפחת Cattaui, ומפורסם מכך — הוא הקים את בית הכנסת ברחוב Adly בקהיר [Diarna — Maurice Cattaui and Edward Matasek]. בשותפות עם האדריכל Edward Matasek, הוביל פרויקטים בקנה מידה רחב: בשנת 1907 הציע Cattaui להקים בניין עבור בורסת קהיר [Diarna — Maurice Cattaui and Edward Matasek].

השפעת המשפחה נבעה גם משילובה ברקמה הבנקאית והתעשייתית של המדינה. יהודי מצרים, מציין ההיסטוריוגרפיה הכלכלית, היו נוכחים בדירקטוריונים של כמעט כל הבנקים שהוקמו בסוף המאה ה-19. בשותפות עם הון צרפתי, בריטי ואחר, ישבו יהודי מצרים בדירקטוריונים של כמעט כל הבנקים שהשתרשו במצרים בסוף המאה ה-19: מה-National Bank of Egypt, שעתיד היה להפוך לבנק המרכזי של המדינה, ועד ה-Crédit foncier égyptien [La confiscation des biens juifs en pays arabes, Cairn]. ה-Cattaoui היו בחוד החנית של תנועה זו, ותרמו בפרט למימון רשת מסילות הברזל.

עלייה זו התרחשה על רקע הכרה רשמית. במהלך שתי מלחמות העולם פיתחו היהודים תעשיות מקומיות שתרמו להכנסה הלאומית ויצרו מקומות עבודה למצרים; כהוקרה על מאמציהם, קיבלו רבים את התואר "Bey" או "Pacha" מידי שליטי מצרים [The Contributions of Sephardic Jews]. כאן מתבטאת מעלה שהמסורת היהודית רואה בה ערך עליון: הפעולה הכלכלית המובנת כתיקון עולם — תיקון ושיפור העולם — שבה מוצדקת השגשוג האישי דרך הטובה שהוא מפיק לכלל הציבור. ה-Cattaoui לא היו סתם אנשי כספים; הם היו בוני מצרים המודרנית, במובן המוחשי ביותר של המילה.

הדור השלישי והרביעי המשיכו במחויבות הקהילתית, עד אשר ההיסטוריה סגרה את הספר הגדול המצרי של Cattaoui. בנו של Joseph Aslan, Aslan (1890–1962), שנולד באלכסנדריה, מונה בשנת 1938 למושב הסנאטור של אביו, ושמר עליו עד סוף שנות הארבעים [Cattaui — Encyclopaedia Judaica]. בנו האחר של Joseph Aslan, René (1896–?), סייע לאביו בניהול ענייני הקהילה; בשנת 1943 נבחר לנשיא קהילת Cairo [Cattaui — Encyclopaedia Judaica].

כך נותרה נשיאות הקהילה היהודית ב-Cairo, על פני כמעט מאה שנה, כמעט ברציפות בידי המשפחה — מ-Jacob בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה ועד René בשנת 1943. רציפות זו מעידה על עקביות בשירות: מדור לדור נשאו Cattaoui בנטל — כבד לעתים קרובות, מסוכן לעתים — של שמירה על בני עמם. המחויבות לחיים הציבוריים, העבודת הציבור, שירות הקהילה שהמסורת מציבה בין החובות הנעלות ביותר, הייתה חותמת הזהות של הלינאז'.

אמצע המאה העשרים הביא עמו את הניסיון הקשה. התהפוכות הפוליטיות במצרים — עליית הלאומיות, המלחמות, ולאחר מכן תקופת נאצר — זירזו את דעיכתו של יהדות מצרים הרבת-הדורות, שהייתה עשירה פעם בעשרות בתי כנסת: ב-Cairo היו כמעט 25 בתי כנסת, ובהם בית הכנסת הגדול ברחוב Adly ובית הכנסת של Ben Ezra, המפורסם בשל גניזתו [Nacamuli, Les Juifs d'Égypte]. המשפחה הצרפתית והבין-לאומית שמרה על זיכרון גדולתה ב-Cairo. החוקה משנת 1923, שאליה תרם Joseph Aslan, ובית הכנסת ברחוב Adly, שה-Cattaoui בנו — נותרים, האחד בטקסטים והאחר באבן, אנדרטות לנוכחות שהייתה.

מכפר הפשוט Qatta ועד לפסגת המדינה המצרית, עברה שושלת Cattaoui במאה אחת מסלול המרכז בתוכו את ההיסטוריה של היהדות המזרחית המודרנית: העלייה הכלכלית, השתלבות במנגנון מדינה המצויה בתהליך מודרניזציה, הנאמנות העיקשת לקהילה — ואחר כך הגלות. הסיפור, הנשען על ארכיון וקטלוגי עזר, אינו מותיר מקום גדול לאגדה; ועל כן הוא רב-עצמה יותר.

אילו היה צריך לנקוב, מכל המעלות, באחת שמשפחה זו הביעה בצורה הטובה ביותר, הייתה זו המעורבות בחיים הציבוריים — אותה עבודת הציבור שעשתה אותם, מ-Jacob ועד René, לנשיאים כמעט תורשתיים של הקהילה היהודית בקהיר. אצל Cattaoui, ההצלחה לא הייתה מעולם תכלית לעצמה: היא חייבה. הבנקאי נעשה שומר הקהילה; המהנדס — מחוקק ושר; איש הכספים — בונה בית כנסת ומנדב למפעלי צדקה. בכך הם גילמו אינטואיציה שזיכרון ישראל נושא עמו מאז חכמי התלמוד: שמי שנטל הרבה חייב להשיב יותר, ושגדולתו של אדם אינה שווה אלא בטוב שהיא מפיצה על הקהילה ועל העיר. סיפורם הייחודי מצטרף אפוא אל השרשרת הארוכה של אלה שבארצות הגלות ידעו להיות בעת ובעונה אחת, שלמים בישראל ושלמים בארצם.