משפחת Ben-Porat (Irak)

כל שושלת יהודית מעיראק נחקקת בתוך היסטוריה שעתיקותה מתחרה בזו של כמעט כל קהילות התפוצה האחרות. כאשר נבוכדנאצר החריב את בית המקדש הראשון בירושלים וגלה את אצולת יהודה אל מסופוטמיה, לא יצר שבויים בלבד: הוא ייסד, שלא מדעת, את המרכז היהודי המתמשך ביותר בהיסטוריה מחוץ לארץ ישראל. תהילים קל״ז — "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ" — נותר העדות הראשונה והמכוננת של נוכחות זו, שלא נפסקה אלא באמצע המאה העשרים.

בבבל הורכב, בין המאה השלישית לשישית, התלמוד הנקרא תלמוד בבלי — יצירה מונומנטלית שהפכה לעמוד השדרה של ההלכה עבור כלל העם היהודי. שם, תחת שלטון מוסלמי לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית, האירו ישיבות סורא ופומבדיתא, בהנהגת הגאונים, על כל התפוצה, בעוד שהריש גלותא — נציג בית הגולה — גילם, כמי שנחשב לצאצא בית דוד, המשכיות נסיכותית של הסמכות היהודית. ההיסטוריון העיראקי יוסף רזק אללה ע'נימא, בספרו טיול הנוסטלגי בתולדות יהודי עיראק (1924), מקדיש לעתיקות זו ולמשכיות זו חלק מרכזי ממחקרו — שהיה הסינתזה הגדולה הראשונה בשפה הערבית בנושא.

ממטריצה זו יורשת שושלת Ben-Porat תכונה יסודית שהמסורת היהודית מעמידה בראש מעלותיה: הבקיאות התלמודית כבסיס הזהות הקולקטיבית. יהדות בגדד, עד סף העת החדשה, נשארה ספוגת ידע, דבוקה בלימוד, בבית הכנסת ובדקדוק ההלכה — יהדות שלא פסקה מלחיות שם בו נולדה. משפחת Ben-Porat, עוד בטרם שמרה ההיסטוריה את שמותיה הפרטיים, שייכת לעם הלימוד והזיכרון, נאמן השרשרת הארוכה ביותר של התפוצה.

בראשית המאה העשרים, הייתה הקהילה היהודית של בגדד אחת מן הגדולות והפורחות ביותר בעולם הערבי. בשלהי האימפריה העות'מאנית ואחר כך תחת המנדט הבריטי, היוו יהודי בגדד חלק ניכר מאוכלוסיית העיר, ותפסו מקום מרכזי בכלכלתה, במסחרה, בענף הבנקאות ובמינהלה. הערבית-היהודית, הנוסחים הבגדדים, המשפחות הגדולות של הסוחרים — כל אלה ארגו עולם השזור עמוקות בבשר העיר, ועם זאת נאמן לייחודיותו. מחקרו המלומד של ההיסטוריון העיראקי Kāẓim Ḥabīb, Les Juifs d'Irak et la citoyenneté arrachée (2015), משרטט בדייקנות את שילובם של היהודים באומה העיראקית שהחלה להיווצר, עוד בטרם נחטף ממנה שילוב זה בהדרגה.

בבגדד ההיא נולד, בשנת 1923, מרדכי בן-פורת. על פי זכרונותיו שלו — To Baghdad and Back, שיצאו לאור בהוצאת Gefen — גדל במשפחה יהודית בעיר, בתוך קהילה שהאמינה, בצדק, כי ביתה פה מזה אלפי שנים. החיים שהוא מתאר הם חייו של ילד בגדדי רגיל מן העולם שעמד לחלוף: הבית, בית הכנסת, הרחוב, השוק, הדו-קיום שעוד היה אפשרי בעיר קוסמופוליטית. שם הספר עצמו — "לבגדד ובחזרה: השיבה הנסית לארץ האבות, בת אלפיים השנים, של יהודי עיראק" — מעבה תזה שלמחייה כולה: כי גלות בבל תמצא את קצה לא בהיטמעות אלא בשיבה לציון.

קהילה זו נשאה בחיים הציבוריים העיראקיים ערך שהמסורת היהודית רואה בו ערך יסוד: השתתפות בחיי העיר, תרומה כלכלית ורוחנית לחברה המארחת, מבלי לכפור בעצמיות. יהודי בגדד היו בוניה של עירם. כי תרומה זו שולמה, דור אחד מאוחר יותר, במחיר הגלות — זה שייך לצלליו של הסיפור הזה, ולא לאורותיו.

שנת 1941 מסמנת, בזיכרון יהודי עירק, את השבר הבלתי נרפא. ב-1 וב-2 ביוני, בבגדאד, בחג השבועות ובתוך ריק השלטון שנוצר בעקבות קריסת משטרו הפרו-נאצי של Rachid Ali al-Gaylani, פרץ הפוגרום הידוע בשם הפרהוד. מאות יהודים נרצחו, נשים נאנסו, בתים ועסקים נבוזזו ונהרסו. הפרהוד שבר, אצל רבים, את האמון באפשרות עתיד יהודי בעירק.

Mordechai Ben-Porat היה בן שמונה עשרה. אירוע זה, כפי שהוא מתאר אותו במזכרותיו, היה מכריע במסלול חייו: ההכרה שביטחון יהודי עירק אינו יכול עוד להישען על רצונה הטוב של החברה הסובבת בלבד. כמו רבים מצעירי דורו, פנה אל התנועה הציונית המחתרתית שהתארגנה אז בקהילה, ואל רעיון הקיבוץ גלויות בארץ ישראל.

האקלים שהידרדר בשנים שלאחר מכן — שהוחרף עם חלוקת פלשתינה ב-1947, הקמת מדינת ישראל ב-1948 והמלחמה שפרצה בעקבותיה — הציב את יהודי עירק במצב פגיע ומסוכן יותר ויותר. ההיסטוריון Nissim Qazzāz, במחקרו Les Juifs d'Irak à l'époque du régime de Abd al-Karim Qasim (2013), מתעד את האופן שבו מעמדם המשפטי והחברתי של היהודים הלך והתדרדר, והפך קהילה משגשגת לאוכלוסייה חשודה ונתונה לאיום. מתוך ניסיון מר זה נולד הייעוד שיעשה גדולה לשושלת: לא נקמה, אלא הצלה — פיקוח נפש, הצלת חיים, שההלכה מעמידה מעל כמעט כל המצוות.

בין השנים 1950 ו-1951 התרחש אחד מגלי ההעברה הגדולים ביותר באוכלוסייה בתולדות העם היהודי בעת החדשה: יציאת כמעט כל הקהילה היהודית מעיראק אל המדינה הצעירה של ישראל. המבצע נשא את שם עזרא ונחמיה, על שם שני הסופרים שבמאה החמישית לפני הספירה הביאו בשובם מבבל לירושלים את גולי השיבה הראשונה. בחירת השמות לא הייתה מקרית: היא הטביעה את האירוע במפורש בתוך המשכיות הבת-קול הארוכה של שיבת בבל.

Mordechai Ben-Porat עמד בלב מפעל זה. שנשלח בחשאי לעיראק, ארגן שם, החל משנת 1949, תחת זהות בדויה ובסכנת חייו, את רישום היהודים שביקשו לעזוב ואת הוצאתם, ולאחר מכן את הגשר האווירי שדרך קפריסין ותהראן הוביל אותם לישראל. על פי זיכרונותיו, תיאם בשטח את הלוגיסטיקה החשאית העצומה שאפשרה לפנות את הקהילה כמעט כולה — כמאה עשרים עד מאה שלושים אלף איש לפי ההערכות המקובלות — במשך קצת יותר משנה. הוא נעצר, נרדף, נאלץ לחיות בתוך מחתרת מוחלטת. כינויו, "מרדכי ביבי", נותר קשור בזיכרון העיראקי לדמות זו של מארגן-הסתר הבלתי נראה של היציאה.

פרק זה מגלם, בעוצמה נדירה, שתי מידות שהמסורת היהודית לא חדלה לרומם: הדאגה לזולת המגיעה עד כדי מסירות נפש, ואחריות הפרט כלפי הכלל — כל ישראל ערבים זה לזה. היקף התמורה מובן גם בהקשר הרחב יותר של לידת ישראל, אותו רגע שבו, כפי שמנתחים היסטוריונים של התקופה, בן-גוריון ובני דורו עשו את קיבוץ הגלויות לציר עצמו של הבנייה הלאומית. Ben-Porat היה אחד ממחוללי הדוקטרינה האנונימיים כשהיא מיושמת על הגולה הקדומה שבכולן.

ואולם, לא ניתן להשתיק את הצללים. בואם המסיבי של יהודי המזרח לישראל שבשנות החמישים נלווה בו אפליות ודחיקה לשוליים שהחדשים שבאו, שאוכסנו במחנות המעבר — המעברות — חשו בהם קשות. ההיסטוריון Bryan K. Roby, בThe Mizrahi Era of Rebellion, הראה עד כמה מאבקם של יהודי המזרח על שוויון היה פרק מוסתר בתולדות ישראל. מסלולו של Ben-Porat, שהפך מאוחר יותר לפה ורצון של קהילה זו, אינו מובן אלא מתוך המתח שבין ישועה לבין השפלה, בין השיבה החלומה לבין הקבלת הפנים הקשה.

מיד לאחר התיישבותו בישראל, הקדיש Mordechai Ben-Porat את מחצית חייו השנייה לחיים הציבוריים ולמען קהילת מוצאו. הוא כיהן כראש עיר Or Yehuda, עיירת פרברים של תל-אביב שאוכלסה ברובה על ידי עולים עיראקים, וישב מספר פעמים בכנסת, שם ייצג את חוויותיהם ואינטרסיהם של יהודים שבאו ממדינות ערב. כמו כן נשא בתפקידים מיניסטריאליים. הקריירה הפוליטית שלו, שהיתה לעתים קרובות עצמאית, הפכה אותו לקולם המוכר של המזרחים בנוף הישראלי שנשלט ארוכות על ידי אליטות ממוצא אירופי — המשך, על הבמה הדמוקרטית, של אותה מידת המעורבות בחיים הקהילתיים שאפיינה את יהודי בגדד.

אך המפעל שבאמצעותו הצטרף ביתר שאת לזיכרון הארוך של ישראל היה ייסוד, ב-Or Yehuda, של המרכז למורשת יהדות בבל — Babylonian Jewry Heritage Center. משהבין כי גלות 1951 סגרה אלפיים וחמש מאות שנות היסטוריה, וכי עולם זה עלול להימחות עם היעלמותם של מי שהכירוהו, הקדיש את אנרגיתו לאיסוף, שימור והעברה של מורשת הקהילה: כלי פולחן, כתבי יד, תצלומים, עדויות, ושחזור של בתי כנסת ובתי מגורים בגדדיים. מעשה זה שייך למידה יהודית עמוקה: זכור — מצוות הזיכרון, הממסדת את ההעברה כחובה קדושה.

זיכרונותיו, To Baghdad and Back, נובעים מאותה כוונה: לקבע בכתב את מה שהגלות עלולה היתה להמיס. החכם ואיש המעשה נפגשים בהם, כשם שנפגשו בו שני פניה של המסורת הבבלית — פן הלימוד ופן האחריות. הוא נפטר בשנת 2022, בגיל תשעים ותשע, עד ראייה גדול אחרון של המבצע שסגר את המחזור שנפתח בגלות Nabuchodonosor.

השם Ben-Porat ראוי לעיון מעמיק, בצומת שבין המסורת וההיסטוריה. יש לציין תחילה, בזהירות ראויה, כי בישראל של הדור הראשון הייתה העברת השמות נוהג נפוץ ומוּתמר לא אחת: רבים מן העולים אימצו, או קיבלו, שם עברי בעל משמעות — בניתוק מן השם הפטרונימי היהודי-ערבי שירשו מן הגולה. סביר להניח — אף שאין להוכיח זאת בדיוק הנדרש מן המסמך הארכיוני — כי השם Ben-Porat שייך לאותו מהלך של יסוד מחדש של הזהות, שבו שב אל ציון לוּוָּה בשיבה אל הלשון הקדושה.

ואולם בחירה זו, אם בחירה הייתה, טעונה משמעות הגדולה מן הפרט. בן פורת היא ברכת יוסף — איש הגלות המצרית שנעשה בארץ נוכרייה למושיע בני עמו, ובסוף הימעלם אל ארץ המובטחת. המסורת היהודית עשתה את יוסף דגם הצדיק השומר אמונים הרחק מביתו, ואשר מעמקי הגלות עצמה מכין את הגאולה. העובדה שהשם הזה ציין את מי שארגן את "עלייתם" של יהודי בבל מעמידה את הדמות המקראית אל מול ההיסטוריה בסחרור ממש: זיכרון הטקסט והיסטוריית המאה העשרים משיבים זה לזה קול.

צומת זה מאיר את מקומה של השושלת בזיכרון הקולקטיבי של ישראל. אל מול שושלות הרבנים הגדולות מימי הביניים המערביים — Abulafia מטולדו, או בית Rosh שנשתל באיבריה, ואשר ההיסטוריונים עקבו אחר סמכותם המלומדת — אין שושלת Ben-Porat שייכת לאצולת הדעת, אלא לאצולת המעשה ועדוּת החיים. גדולתה אינה בתשובות ההלכתיות ולא בפרשנויות, אלא בהצלת עם ובשמירה על זיכרונו. זהו אופן אחר, יהודי לא פחות, של עבודת הציבור: לא בקולמוס הפוסק, אלא בגוף המחויב ובפריטי הארכיון השמורים.

שושלת Ben-Porat חוצה את ההיסטוריה היהודית כגשר המוטל בין הקדום ביותר לחדיש ביותר: מנהרות בבל שם נבכו על חורבות ירושלים, ועד המטוסים שבשנת 1951 השיבו את צאצאי הגולים אל הארץ המצויה מחדש. ענף מאוחר של היהדות הוותיקה ביותר בתפוצות, קיבלה עליה שושלת זו את ירושת התרבות הרוחנית, אך בטאה אותה בדרכה המיוחדת לה.

שכן אם יש לנקוב, מבין כולן, במעלה שגילמה שושלת זו על הצד הטוב ביותר, הרי זו הדאגה לזולת עד כדי הצלתו — אותה ערבות הדדית הנובעת מן העיקרון שכל ישראל ערבים זה לזה — והמשכה בחובת הזיכרון, הזכור. היכן שאחרות נתנו לישראל גדולי תורה, נתנה שושלת זו מציל ושומר. לארגן הברחה סמויה של קהילה שלמה תוך סיכון חייו, ולאחר מכן להקדיש את שנות הזקנה כדי למנוע מאותו עולם שנבלע מלשקוע בנשייה — שני מחוות אלה הן אחת ויחידה. להציל את החיים, להציל את זכרם של המתים — זוהי אותה אמונה.

כך נתקיים השם הנבואי. "הבן פורת" שעל מקור מים אכן עבר, כיוסף שבספר בראשית, את חומת הגלות והשיב את בני ביתו אל הבית. ובמרכז מורשת יהדות בבל שב-Or Yehuda, כמו בדפים שבהם העלה Mordechai Ben-Porat על הכתב את מסעו "לבגדד ובחזרה", ממשיכה השושלת לומר לעם ישראל את הוותיק שבמצוותיו: זכור.