משפחת Bahorjudà

ההוכחה היחידה המוצקה לשם המשפחה Bahorjudà מגיעה אלינו מתוך חיבורו של Samuele Schaerf, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 תחת הכותרת I cognomi degli ebrei d'Italia. חוברת זו, צנועה בהיקפה אך רבת משמעות בהשפעתה, מהווה את הרשימה השיטתית הראשונה של שמות המשפחה היהודיים בחצי האי האיטלקי. Schaerf ריכז בה, מתוך פנקסי הקהילות, רשומות מרשם האוכלוסין וזיכרונן של משפחות, את שמות המשפחה שנשאו יהודי איטליה, ותוך כדי כך שאף לציין לעיתים את מקורם הגיאוגרפי או הלשוני.

הכללתו של Bahorjudà בקטלוג זה מעניקה לו מעמד תיעודי שאין לערער עליו: השם קיים, נישא, הועבר מדור לדור, ונרשם. זהו הבסיס המוצק שעליו נשענת כל הבניין כולו. נדירותו של השם — שאינו נמנה בין המשפחות הגדולות הידועות של קהילות Roma, Venezia או Livorno — מעידה אולי על שושלת צנועה ושקטה, מאותן שושלות המרקמות את החוט הפשוט של עם שלם מבלי להותיר אחריהן עדויות מונומנטליות. ואולם בדיוק שקט זה הוא הקורא להענוות מסוימת במבטו של ההיסטוריון: להכיר בכך שחיים יהודיים הראויים לסיפור אינם צריכים להיות חיים שזכו לתהילה.

גישתו של Schaerf עצמו שאבה מסגולה שטוּפְּחה במשך דורות בתוך המסורת היהודית: הקפדה על זיכרון השמות. מן הייחוסים המקראיים ועד לפנקסי הקהילות, לקרוא בשמם ולזכור את אלה שהיו הוא מעשה של נאמנות. בתוך רישומם של אפילו שמות המשפחה הנשכחים ביותר, האינוונטר משנת 1925 שותף לחובה הקולקטיבית הזו של זכור [Yerushalmi, 1984].

כדי להבין את Bahorjudà, יש להציבו בהקשר ההיסטורי של שמות היהודים באיטליה. חצי האי היה, כבר מימי הקדם, אחד ממרכזי הגלות הוותיקים ביותר, ואוכלוסייתו היהודית התרבדה לאורך הדורות: יהודי "italkim" מגזע רומי, אשכנזים שהגיעו מן הצפון, ספרדים שגורשו מספרד ב-1492 ולאחר מכן מפורטוגל, ויהודים שבאו מצפון אפריקה ומן הלבנט — ובמיוחד לנמל החופשי של Livourne.

שם המשפחה Bahorjudà נושא את חותמה של ריבוי זה. המרכיב Bahor — מן העברית בכור, הבן הראשון — שכיח מאוד בתחומים הספרדיים והמגרביים, שבהם שימש Bahor או Bohor כשם פרטי הניתן לבכור, ובפרט בקהילות צפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית. המרכיב Judà מפנה אל האב הקדמון האפוני יהודה. הצירוף ביניהם מרמז על שושלת שבשלב מסוים גיבשה את שמו של אב-המייסד — "Bahor בן יהודה" או "Bahor Yehuda" — לכלל שם תורשתי. השערה זו, המתקבלת על הדעת לאור המנגנונים הידועים של יצירת שמות, נותרת בגדר ניחוש בהיעדר שטר מפורש.

Robert Bonfil הראה עד כמה החברה היהודית בתקופת הרנסאנס האיטלקי, הרחוקה מלהיות אובייקט פשוט של סובלנות או רדיפה, פיתחה זהות עצמאית, המסתעפת סביב המשפחה, בית הכנסת והידע [Bonfil, 1994]. בעולם זה לא היה השם ניטרלי: הוא שרש את הפרט בשרשרת הייחוס, ועיגן כל נושא שם בזיכרונו של יהודה — כלומר בלב לבה של זהות ישראל. לשאת את Judà בשמך פירושו לשאת את שם העם כולו — ענוותנותה של משפחה פרטית מצטרפת לגאוותה של שייכות קולקטיבית.

באשר לתחנה שבה השתרשה משפחת Bahorjudà, חייה עוצבו בהכרח על-פי מוסדות הקהילה — הקהילה המאורגנת. עבודותיו של Robert Bonfil האירו את חיי הציבור הללו: בית-הכנסת כמרכז רוחני וחברתי, חברות הצדקה (חברות), עזרה הדדית, חינוך הילדים וסמכות הרבנים בפרשנות ההלכה [Bonfil, 1994].

כאן מתגלות הסגולות העקביות ביותר של יהדות איטליה. הצדקה — שמתרגמים אותה בצמצום יתר כ"נדבה", בעוד שמשמעה הראשוני הוא "צדק" — הייתה ציר החיים הקהילתיים: החברות דאגו לחולים, העניקו נדוניה לבנות עניות, קברו את המתים ופדו שבויים. משפחה צנועה כמו Bahorjudà השתתפה ברקמת הסולידריות הזו, לא כמיטיבה מפוארת, אלא כחלק מגוף שבו כל אחד תורם לפי יכולתו. המעורבות הזו בחיי הציבור — הדאגה לזולת — היא מן הביטויים העמוקים ביותר של תורת ישראל, הכפופה את ישועת הפרט לאחריות כלפי הזולת [Bonfil, 1994].

Armand Abécassis הדגיש כי המחשבה היהודית אינה מפרידה לעולם בין האתיקה לבין הקדושה: לעבוד את האל פירושו קודם כל להיות ערב לפניו של האחר [Abécassis, 1987]. Léon Askénazi, מצדו, התעקש על כך שהמסורת היהודית מועברת פחות כמערכת עקרונות ויותר כדרך לשכון בעולם, מדור לדור [Askénazi, 1999]. שושלת נעלמת כמו זו של Bahorjudà הייתה, בגדרה היא, אחד מחוליות ההעברה השקטה הזו.

איטליה היהודית הייתה מוקד יוצא דופן לתרבות הכתב. עוד לפני המצאת הדפוס, הפיקו שם סופרים יהודים כתבי יד בעלי יופי רב, כפי שהראתה Giulia Tamani במחקריה על כתבי היד העבריים המאוירים של חצי האי [Tamani, 2010]. מקראות, מסכתות תלמודיות, סידורי תפילה וחיבורים פילוסופיים עברו מיד ליד — נוּספוּ להם הגהות, הועתקו והועברו בירושה.

אין תיעוד לכך שמשפחת Bahorjudà הוציאה מלומדים או מעתיקים ידועי שם; יהיה זה בלתי יושר לטעון אחרת. אך השם עצמו, הנושא בתוכו את יהודה, קושר אותה לתרבות הספר, שכן יהודה הוא גם, במסורת, דמותו של מי שנוטל את הדיבור ומתחייב ערבות לאחר (בראשית מד). Colette Sirat הזכירה עד כמה אין להבין את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים אלא מתוך ההיסטוריה החומרית של כתבי היד שלה — אותם חפצים שבירים שבהם נשתקעה מחשבת ישראל [Sirat, 1983]. ו-Maurice-Ruben Hayoun הראה את רציפותה של הרפלקסיה הפילוסופית היהודית, הניזונה מן המורשת הכתובה הזו, מאנדלוסיה לאיטליה ומעבר לה [Hayoun, 2023].

בהקשר זה, תרומה לדעת — תלמודית, ספרותית, פילוסופית — הייתה המעלה הנעלה ביותר של יהודי איטליה. אפילו משפחה שאין לה יצירה חתומה בשמה נטלה חלק בציוויליזציה זו של הטקסט: באמצעות האוריינות הדתית, בלימוד הילדים, בקדושה שרחשו לספר. אחת מגדולות כוחותיה של הזיכרון היהודי היא שהפכה את הלימוד למעשה חסידות הנגיש לכול, ולא לנחלתה של אליטה בלבד.

המרכיב Bahor שבשם המשפחה מזמין להרחיב את המבט מעבר לאיטליה, אל הגלויות הספרדיות והמגרביות שבהן היה שם פרטי זה חי במיוחד. הנמל החופשי של Livourne, שחקרו Lionel Lévy, היה צומת מרכזית המחברת בין איטליה לצפון אפריקה, Amsterdam ו-Tunis: ה"אומה היהודית הפורטוגזית" שגשגה בו, ויהודים ליוורנים רבים התפזרו לעבר Tunis ו-Algérie [Lévy, 1999] [Lévy, 1996].

סביר — אף שהארכיון אינו מאשש זאת לגבי משפחה זו בדיוק — שם המשלב Bahor ו-Judà עשוי היה לעבור לאורך הדרכים הימיות הללו, כשאיטליה והמגרב מהווים מרחב תרבותי ומסחרי אחד. הקהילות של Tlemcen, שתיאר Eliahou-Éric Botbol [Botbol, 2000], ושל Sidi Bel Abbès, שארכיוניה הרבניים נשתמרו [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès], מעידות על עושרו של יהדות צפון אפריקה זו שבה היה השם Bahor/Bohor נפוץ. השערה זו של שם נודד נותרת השערה עורכת מוצהרת, המוגשת לקורא כרמז ולא כעובדה.

אולם מה שהמחזוריות הללו חושפות, בוודאות, הוא מעלה קבועה: היחס לזר ואורח הרוח. Livourne קלטה את גולי פורטוגל, הפליטים מן האינקוויזיציה, הסוחרים מכל הארצות. הפעולה הכלכלית של הסוחרים היהודים הייתה בה בלתי נפרדת מאתיקה של קבלת האורח ושל סולידריות בין הקהילות המפוזרות [Lévy, 1999]. העם היהודי, שניסתהו הגלות, ידע לעשות מגלות האחרים הזדמנות לאחווה.

כל תולדות משפחה טומנות בחובן אזורי צל, והיושר מחייב לנקוב בהם בשמם. ממשפחת Bahorjudà אין בידינו בוודאות אלא השם ועדות Schaerf עליו. כל השאר — פנים, מלאכות, שמחות, אבלות — נבלע בשתיקתם של הארכיונים. שתיקה זו אינה פגם בסיפור: היא היא הסיפור. היא מספרת על נחלתם של היהודים הרבים, אשר חיו, התפללו והעבירו הלאה מבלי שייכנסו מעולם אל ספרי ההיסטוריה.

Dominique Natanson, דרך יצירת המופת שלו בזיכרון ובחינוך, הזכיר עד כמה חשוב להציל מן השכחה קיומות אנונימיות אלה, להשיב להן שם וכבוד [Natanson, 1997]. המאה העשרים, עם השואה ותמורות הקהילות הים-תיכוניות, בלעה שושלות שלמות שלעיתים לא נותר מהן אלא שורה אחת בפנקס. לזכור את Bahorjudà פירושו אפוא לבצע מחווה שהמסורת היהודית רואה בה קודש: לסרב להניח לשמו של אדם לאבוד כליל.

כאן בא לידי ביטוי הסגולה הנעלה ביותר, העוטפת את כל האחרות: הנאמנות. נאמנות לשרשרת הדורות, לברית, לשם המתקבל ומועבר הלאה. Yerushalmi הראה כי הזיכרון היהודי אינו נשען בראש ובראשונה על ההיסטוריה הביקורתית, כי אם על הליטורגיה והטקס, על החזרה המחיה את העבר ומנכיחה אותו [Yerushalmi, 1984]. בכך שנשא שמו בתוכו את הבכור (Bahor) ואת יהודה (Judà), חרתה משפחה זו את הבכורה ואת הרציפות בלב זהותה — כאילו היה השם עצמו שבועת אמונים.

בסיום מסע זה, מה ניתן לקחת מן השושלת Bahorjudà? עובדות מעטות, אך משמעות עמוקה. שם המתועד על ידי Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925], המורכב מ־Bahor, הבכור, ומ־Judà, האב הקדמון האפונימי של ישראל. סביב גרעין מוצק זה פורש עולם שלם של חיי קהילה, ידע כתוב, סולידריות ונאמנות — עולמם של יהודי איטליה ושל תפוצותיהם הים-תיכוניות.

מכל המידות שנשאה המסורת היהודית, הנאמנות לזיכרון ולהעברה היא שאותה ביטאה שושלת זו בצורה המעמיקה ביותר — לא דרך מפעלים מזהירים שאין ארכיון המייחסם לה, אלא בעצם שמה: שם שבצרפו את הבכור ואת יהודה מכריז על בכורת המורשה ועל המשכיות הברית. בצניעותה, המשפחה Bahorjudà מגלמת את ענוותנותן של השושלות האפלות אשר יחדיו הם שהחיו עם אחד לאורך הדורות והיבשות.

כפי שכתב Yerushalmi, מה שקיים את ישראל לא היה כל כך ההיסטוריה אלא הזיכרון — אותו ציווי לזכור העובר מדור לדור [Yerushalmi, 1984]. בהשבת קולו של שם שכמעט נמחק, הספר הגדול הזה אינו אלא נשמע, בדרכו שלו, לאותו ציווי עצמו: זכור. ואולי זוהי ההוקרה היפה ביותר שניתן להגיש למשפחה שממנה לא נותר אלא שם: להחשיבו כראוי שיסופר.