Avraham

שמו של Avraham (אַבְרָהָם), המצוי בצרפתית בצורה Abraham, מציין במסורת היהודית את הראשון שבשלושת האבות — אבות — מייסדי עם ישראל, לצד יצחק ויעקב. הרשומה הפותחת את הכרך הנוכחי מציגה אותו כ"אבי עם ישראל ודמות משותפת לשלושת הדתות המונותאיסטיות, שנקרא על ידי האל לעזוב את ארצו לכנען". הגדרה זו מעבּה נרטיב שהשכבות שלו — הסיפורית, התיאולוגית וההיסטורית — שקעו זו על גבי זו על פני כמעט שלושת אלפים שנה.

בטרם כל דבר, ראוי להציב הבחנה מתודולוגית שתנחה את כלל הכרך. דמותו של Avraham שייכת בו-זמנית לשני מישורי ידע: זה של הזיכרון, כלומר המסורת המועברת על ידי הטקסטים הקדושים ופרשנויותיהם הרצופות; וזה של ההיסטוריה, כלומר מה שהארכאולוגיה וביקורת הטקסט יכולות לבסס באשר לחברות המזרח הקרוב הקדום. שני מישורים אלה אינם חופפים. לפי עבודותיהם של Israel Finkelstein ו-Neil Asher Silberman, הנרטיב הפטריארכלי של ספר בראשית, כפי שהגיע אלינו, נושא את חותם כתיבה מאוחרת ואין לקוראו כדברי ימים עובדתיים של האלף השני לפני הספירה [Finkelstein & Silberman, The Bible Unearthed, 2001]. ואף על פי כן, היעדרה של עדות ארכאולוגית ישירה אינו מצמצם את דמותו של Avraham לאין: הוא מעביר את השאלה מן ההיסטוריות של הפרט אל תולדות זיכרונו.

כרך זה אינו עוסק אפוא רק באיש — ממשי, אגדי או מורכּב — אלא בלינייה במובנה הרחב ביותר: השרשרת הבלתי פוסקת של מסירות, קריאות מחדש והפנמות שהפכו את Avraham לאב הקדמון האפּוֹנימי של עם, לדגם המאמין ולנקודת חיבור שלוש מסורות דתיות. המסירה עצמה מהווה כאן את האובייקט ההיסטורי המרכזי, בהתאם לניתוחים שכינסו Yaakov Elman ו-Israel Gershoni בנושא בעל-פה, טקסטואליות והפצה תרבותית של המסורות היהודיות [Elman & Gershoni, Transmitting Jewish Traditions, 2000].

הסיפור הקאנוני נפרש בעיקרו בפרקים י״א עד כ״ה של ספר בראשית. אברם — שלא יהפוך לאברהם אלא לאחר הברית — נולד, לפי הכתוב, באור כשדים, בנו של תרח, ועוזב את ארצו בקריאה האלוהית: ״לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״ (בראשית י״ב, א׳). ציווי זה, הלֶּךְ לְךָ, פותח את התנועה המכוננת של כל המסורת: ניתוק מן העבודה הזרה האבות ומהלך לעבר כנען, ארץ ההבטחה.

המסורת הרבנית רקמה על שתיקות הטקסט. במקום שבראשית שותקת על ילדותו של האבות, מרחיב המדרש את הסיפור המפורסם על שבירת האברהם את פסילי בית אביו תרח — סיפור הנעדר מן הטקסט המקראי אך הפך לבלתי נפרד מדמותו בזיכרון היהודי. תהליך ההרחבה הנרטיבית הזה ממחיש היטב את דינמיקת ההעברה שתיארו Elman & Gershoni, שבה הסיפור המקובל מתמשך ומתעצב מחדש בשכבות פרשנות עוקבות [Elman & Gershoni, 2000].

ציוני הדרך של הסיפור ידועים היטב: הברית שכרת האל (ברית), הבטחת צאצאים רבים ככוכבים, לידת ישמעאל מן השפחה הגר, ולאחר מכן לידת יצחק משרה בזקנותם, ולבסוף המבחן העליון של העקדה, עקידת יצחק. כל אחד מן הפרקים הללו הזין שכבות שלמות של פרשנות. קובצי המוסר של ימי הביניים, ובהם מנורת המאור של Israel al-Nakawa שנכתב בקסטיליה בסוף המאה הי״ד, ישאבו בנדיבות מן החומר האבות הזה כדי להפיק ממנו לקחים מוסריים המיועדים לקהילה [Encyclopaedia Judaica, « Israel al-Nakawa », 2007]. מאגד רחב זה של ספרות המוסר מעיד על פוריותו המתמשכת של הסיפור האברהמי כמאגר בניין הנפש.

יש להדגיש כי פרק זה שייך כולו לתחום הזיכרון המועבר: אין כל מקור מחוץ למאגר הדתי שיאשש את האירועים המסופרים. ערכם אינו תיעודי אלא מכונן.

המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי של המאה העשרים שינה מן היסוד את קריאת מחזור האבות. בפנות המאה, ניסתה האסכולה המכונה "Baltimore", סביב William F. Albright, לעגן את האבות ב"עידן האבות" המשויך לתחילת האלף השני לפני הספירה, תוך הישענות על מקבילות מארכיוני Mari ו-Nuzi. סינתזה זו זכתה לערעור נרחב החל משנות השבעים.

לדעת Finkelstein ו-Silberman, כמה רמזים פנימיים בטקסט מגלים חיבור מאוחר בהרבה מן התקופות שהוא מתיימר לתאר. הפרטים הנוגעים לשיירות הגמלים, לאוכלוסיות מסוימות המוזכרות כשכנות, ולמסגרת הגאופוליטית הכללית — משקפים יותר את מציאות הלבנט של האלף הראשון, ובמיוחד את המאות השמינית והשביעית לפני הספירה המשותפת, מאשר את המציאות המשוערת בימי אברהם [Finkelstein & Silberman, The Bible Unearthed, 2001]. אילוף הגמל כבהמת משא מסחרית, למשל, אינו מוצא ביסוס מוצק אלא בתקופה מאוחרת, ודבר זה מהווה לדעת חוקרים אלו אנכרוניזם חושף את עת הכתיבה.

ההשערה השלטת כיום בקרב היסטוריונים רבים היא שהסיפורים על האבות נכתבו ואורגנו בתקופה המלוכתית, ואף לאחר הגלות, כדי להעניק לממלכת יהודה נרטיב מוצא המאחד מסורות שבטיות שונות. אברהם ממלא בהם את תפקיד האב הקדמון המקשר את האוכלוסיות לארץ ולברית. קריאה זו אינה מכריעה בשאלה האם דמות היסטורית כלשהי יכלה לשמש גרעין לאישיות — שאלה שהמקורות אינם מאפשרים להכריע בה — אך היא משיבה את הסיפור אל הקשר היווצרותו. מעמדו של פרק זה הוא אפוא סביר: הוא נשען על טיעון מלומד מוצק, מבלי להגיע עם זאת לוודאות התיעודית של שטר ארכיוני.

שינוי שמו של אברם לאברהם, המתרחש בנרטיב ברגע הברית, מפורש מפורשות בטקסט כבשורת אבהות מורחבת: «אב המון גויים» (בראשית יז, ה). אטימולוגיה זו, תיאולוגית במהותה יותר מאשר לשונית במובנה הדווקני, קושרת את שם האב בקשר בל יינתק להבטחת הצאצאים ולאות הברית — המילה, ברית מילה.

המילה היא הסימן הגופני המובהק של השייכות ללינאז' האברהמי. ואולם סימן זה, אינטימי ובל יימחה, עבר גלגולים סוערים בחברות שבתוכן חיו הקהילות היהודיות. מחקריה של Miri Rubin על אירופה של ימי הביניים מראים כיצד הפכה המילה, בדמיון הנוצרי, לחפץ של חרדה ופנטזיה, השזור באשמות ההמרה בכפייה ורצח הפולחן שהוטלו על היהודים [Rubin, Conversion, Circumcision, and Ritual Murder in Medieval Europe, 2010]. האות האברהמי, שנתפס בטקסט כחותם ברית, מושקע מחדש על ידי החברות הסובבות כסימן של שונות ועילה לרדיפה.

פרק זה נמצא בצומת: המסורת (אות הברית) והארכיון (המקורות מימי הביניים על התפיסה הנוצרית של המילה) משיבים זה לזה ומאירים זה את זה. הטקס המוסד בנרטיב המכונן הופך, דורות רבים לאחר מכן, לעובדה חברתית מתועדת, הניתנת להתבוננות בהשפעותיה על מצב הקהילות. הרציפות של האות לאורך הדורות ממשית באופן קונקרטי את הרעיון עצמו של «לינאז'» המבנה את הספר הנוכחי.

מעבר לפרט, Avraham הוא קודם כול אב קדמון, ובתכונה זו הוא חשוב לאנציקלופדיה של הלינאג'ים והדיאספורות. הגנאלוגיה המקראית עושה אותו שורש של עץ שענפיו מתפרשים: Isaac ולינאג' ישראל, Ismaël ועמי ערב, בני Qetura. כל התודעה הגנאלוגית היהודית שבאה לאחריו קשורה, ולו בדרך סמלית, לגזע זה.

במנהג הקהילתי, קשר זה מחודש בטקסיות. הגר לדת ישראל מקבל מסורתית את הכינוי בן אברהם — נעשה כך לצאצא מאמץ של הפטריארך. מוסד זה ממחיש את גמישות מושג הלינאג' במסורת היהודית: הייחוס לאברהם אינו ביולוגי בלבד, אלא גם בחירי ורוחני. העברת השייכות, בין שהיא עוברת בלידה ובין שהיא עוברת בהצטרפות, מאורגנת כולה סביב דמותו של הפטריארך הראשון [Elman & Gershoni, Transmitting Jewish Traditions, 2000].

הדיאספורות הספרדיות והמזרחיות אף הן טיפחו זכרון חי של Avraham, הן כאב קדמון הן כדגם של הכנסת אורחים — כאשר פרשת קבלת שלושת האורחים ב-Mambré היא מן המפורשות ביותר בספרות האתית. ספריות המוסר שנוצרו בעולם הספרדי של ימי הביניים, כמו יצירתו של al-Nakawa, עשו מן הפטריארך דוגמה חיה של מידות שיש לטפחן [Encyclopaedia Judaica, « Israel al-Nakawa », 2007]. שמירתם של טקסטים אלה באוספי כתבי היד הגדולים, הנסקרים בין היתר בקטלוגים של הספרייה הלאומית של ישראל, מעידה על המשך זכרון זה לאורך דורות ועל פני הגלויות [NLI, KTIV — National Library of Israel Manuscripts, 2024].

אף דמות אחרת במסורת הישראלית אינה חוצה את הגבולות הדתיים באופן כה מלא. אברהם מוכר כאב האומה ביהדות, כאב אמונה בנצרות, וכנביא — إبراهيم, خليل الله, « ידיד האלוהים » — באסלאם. השייכות המשולשת הזו הופכת אותו לנקודת הכינוס המובהקת של הדתות הנקראות « אברהמיות », מונח שנטבע כדי לציין בדיוק את המורשת המשותפת הזו.

אולם כל מסורת עיצבה מחדש את הדמות בהתאם להנחות היסוד שלה. הנצרות של ימי הביניים, אף שתבעה לעצמה את אברהם כאב האמונה, פיתחה קריאה שהעמידה את « מילת הלב » כנגד המילה הגופנית, ותרמה כך לבניית זרות יהודית — כפי שמנתחת Miri Rubin ביחס לפולמוסים ולאלימות שנבעו מכך [Rubin, 2010]. אותו אב קדמון יכול היה לשמש, אפוא, בסיס לתיאולוגיות מתחרות, ולעיתים — לעוינויות הדדיות.

פרק זה ממוקם בצומת שבין הזיכרון וההיסטוריה: ההכרה המשותפת באברהם היא עובדה של מסורת, אך שימושיה — המכנסים או הסותרים — מתועדים על ידי תולדות היחסים בין הקהילות. מעמדה « המועבר » מתיישב היטב, שכן זיכרון רב-ממדי זה נוגע תחילה ולפני הכל למורשת הדתית, שאת השפעותיה ההיסטוריון צופה מבחוץ מבלי שיוכל לאמת את שכבת הנרטיב הביסוסית שלה. דמותו של אברהם נותרת, כך, עד היום, מורשת תרבותית משותפת, המוערכת על ידי מוסדות המוקדשים לדיאלוג ולזיכרון הספרדי כגון Casa Sefarad-Israel [Casa Sefarad-Israel, Recursos culturales, 2024].

בסיום מסע זה, דמותו של Avraham מתגלה פחות כדמות ספרותית ומופת ויותר כמוקד של משמעות. סיפור Genèse עושה ממנו ארכיטיפ של המאמין הנתלש מאדמתו וקשור לאלוהים בברית; הביקורת ההיסטורית משיבה את כתיבתו לתקופה מאוחרת יותר, שביקשה להעניק לישראל מקור משותף [Finkelstein & Silberman, 2001]; המסורת הרבנית, ולאחריה הספרות האתית הספרדית, עשו ממנו מודל בלתי נדלה של הוראה [Encyclopaedia Judaica, 2007]; החברות הימי-ביניימיות, לבסוף, עיצבו מחדש עד את אות בריתו — המילה — לאובייקט של פנטזיה ועימות [Rubin, 2010].

החוט המקשר של כרך זה היה ההעברה עצמה. Avraham קיים מבחינה היסטורית רק בזכות השרשרת הבלתי נפסקת של אלה שסיפרו אותו, פירשו אותו, העתיקו אותו ותבעו אותו לעצמם [Elman & Gershoni, 2000]. הלינייה "Avraham" אינה אפוא גנאלוגיה במובן של מסמכי מרשם האוכלוסין, כי אם גנאלוגיה של הזיכרון: רצף של קריאות מחדש שמ־Genèse ועד כתבי היד השמורים באוספים הגדולים כיום [NLI, 2024], לא חדלו מלהחיות מחדש את האב הקדמון עבור כל דור ודור. במובן זה, יותר מכל שחזור עובדתי, נותר Avraham אכן אביו של המון.