Avdon ben Hillel

הקיום התיעודי של Avdon ben Hillel נשען כולו על קטע אחד בספר שופטים. הטקסט ממוקם בסיומה של סדרת רשומות קצרות המוקדשות לשופטים הנקראים המינוריים, סמוך לפני מחזור Samson הגדול. הסיפור מציין כי אחרי Élon הזבולוני, שפט Abdon בן Hillel הפרעתוני את ישראל; היו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים, הרוכבים על שבעים עיירים, ושפט את ישראל שמונה שנים [שופטים יב:יג–יד]. הרשומה מסתיימת בנוסחה הלוויתית-גאוגרפית מדויקת: וימת Abdon בן Hillel הפרעתוני, ויקבר בפרעתון בארץ אפרים בהר העמלקי [שופטים יב:טו, BibleHub].

תמציתיות זו אפיינית לתת-ז'אנר ספרותי מובחן שהביקורת זיהתה היטב. המסורת האנציקלופדית היהודית מציינת כי Abdon משתייך לקבוצת השופטים שהנרטיב אינו שומר עליהם כל מעשה גבורה צבאי, אלא רק אינדיקציות של משך, ייחוס ומקום קבורה [The Jewish Encyclopedia, 1901, art. « Abdon »]. מכאן, שמונה השנים מהוות את נקודת הזמן הכרונולוגית הבטוחה היחידה שהטקסט מייחס לשפיטתו.

ניתוח המבנה הספרותי חושף דפוס חוזר: שם השופט, שושלת יוחסין או שם גנטילי, מאפיין של שגשוג או צאצאים, משך השלטון, מקום הקבורה. Abdon חולק דפוס זה עם Tola, Jaïr, Ibçan ו-Élon, הקודמים לו מיד במגילה. נוכחות השם הגנטילי "הפרעתוני" עוגנת אותו בגאוגרפיה ממשית, ואילו דיוק מקום הקבורה מרמז על זיכרון מקומי שמר עליו הקהילה שמסרה את הטקסט.

ראוי להדגיש כי הטקסט אינו מזכיר כל מפעל הצלה צבאי, בניגוד לשופטים הגדולים כגון Gédéon, Déborah או Jephté. היעדר זה אינו שתיקה מקרית: הוא מסמן שתפקיד "השופט" (shofet) כיסה, בישראל שלפני המלוכה, מציאויות מגוונות — מראש המלחמה הכריזמטי ועד לנכבד המשמש בורר בחיי הקהילה. Abdon שייך ללא ספק לקטגוריה השנייה. הרשומה, בצניעותה עצמה, מהווה מסמך יקר ערך ביתר שאת, שכן אינה נראית מעובדת על-פי מגמה אידאולוגית חזקה: היא זיכרון משפחתי וטריטוריאלי, יבש ואמין בצורתו.

כך, מבחינה תיעודית בלבד, העומד לרשות ההיסטוריון הוא גרעין מבוסס: שם, שם אב, שם גנטילי, צאצאים ממוספרים, משך ומקום קבורה. כל השאר נופל בגדר פרשנות, ולבחינה כנה של פרשנות זו מוקדשים הפרקים הבאים.

השם Avdon (עַבְדּוֹן) שייך לטיפוס אונומסטי נפוץ בעולם השמי של הלבנט. הוא בנוי על השורש '-b-d, "לשרת, להקדיש", וקרוב לשמות תאופוריים או כבודיים שפירושם "עבד" — לא במובן השפל, אלא במובן המסירות הפולחנית או כבוד המשרת הקשור לבית אדיר. שורש זה מצוי בשמות קרובים כגון Abdiel או Obadia ("עבד יה").

המסורת האנציקלופדית מציינת כי השם Abdon אינו מציין דמות אחת בלבד במקרא העברי. מלבד השופט, הוא מכנה בן של Schaschak בגנאלוגיות של בנימין, בן של Jehiel אבי Gabaon, ושר של המלך Josias [The Jewish Encyclopedia, 1901, ערך "Abdon"]. על הומונימיה אישית זו נוספת הומונימיה טופונימית: Abdon הוא גם שמה של עיר לויית הנמצאת בנחלת שבט אשר [McClintock & Strong, Biblical Cyclopedia]. ריבוי משמעויות זה של השם מחייב את ההיסטוריון לנהוג בזהירות יתרה בזיהוי המקורות המשניים, שכן הרפרטוארים הקדומים מבלבלים לעיתים בין נושאי שם זה השונים.

שם האב "ben Hillel" — בן הלל — ראוי לתשומת לב מיוחדת. השם Hillel (הִלֵּל), מהשורש h-l-l, "לשבח, לפאר", מעלה את מוטיב ההלל, ואין לו כל קשר היסטורי עם החכם הפרושי המפורסם Hillel הזקן שחי בפרוס תקופת הספירה, המרוחק משופטנו ביותר מאלף שנה. צירוף השמות הזין לעיתים, בזיכרון המשפחתי המאוחר, השוואות מחמיאות אך חסרות בסיס; ההיסטוריון חייב לדחותן. ה-Hillel שבספר שופטים אינו ידוע אלא כאביו של Abdon, ללא כל אזכור נוסף.

הכינוי "הַפִּרְעָתוֹנִי" קושר את Abdon למקום מוצא, Pirathon, שיוקדש לו הפרק הבא. אופן זיהוי זה לפי מקום המוצא אופייני לשופטים הקטנים ומעיד על השתרשות טריטוריאלית של בני האצולה בישראל שלפני המלוכה. סביר להניח שהצירוף שם האב + כינוי המקום שימש בדיוק להבדיל את Abdon זה משאר נושאי השם, בחברה שבה הזהות נבנתה על פי שני הציוניים הכפולים של ייחוס ושל נחלה.

מבחינת המסירה, יש לציין כי הספטואגינטה היוונית מציגה את השם בצורות מגוונות (Ἀβδών, Λαβδών לפי כתבי היד), דבר המעיד על חוסר יציבות מסוים במסורת הטקסטואלית לגבי דמויות שוליות אלו. קביעת השם שייכת אפוא לתחום הסביר יותר מאשר לוודאי המוחלט בניקודו, אף שהעיצורים העבריים, הם עצמם, יציבים.

מיקומו של Pirathon מהווה את העוגן הגאוגרפי המוחשי ביותר בתיעוד. הטקסט מציין כי Abdon נקבר ב-Pirathon, בארץ Éphraïm, בהר האמלקים [Juges 12:15, BibleHub]. שילוב שלוש הלוקציות הזה — שם המקום, הנחלה השבטית, והכינוי ההררי — מעלה בעיית פרשנות פורייה.

האזכור "בהר האמלקים" בלב ליבה של נחלת Éphraïm הסעיר במשך שנים רבות את פרשני המקרא. מילון McClintock ו-Strong מקדיש ערך ל-Pirathon, ממקמו בנחלת Éphraïm ודן בזיהויו המדויק [McClintock & Strong, Biblical Cyclopedia, art. « Pirathon »]. נוכחותו של שם מקום אמלקי בהר Éphraïm פורשה בשתי דרכים: האחת — כעדות להתיישבות קדומה של עם Amalec בשלוחות ההר המרכזיות טרם ההתפשטות הישראלית; השנייה — כשם מקום מאובן שאין לו זיקה אתנית ישירה בימי Abdon.

הזיהוי הארכאולוגי המקובל בדרך כלל מקרב את Pirathon לכפר Farata (Far'ata), הממוקם כמה קילומטרים דרומית-מערבית ל-Naplouse, בהר הגבוה של הגדה המערבית כיום. זיהוי זה, המבוסס על רציפות שם המקום ועל מיקומו בתוך גוש ההר של Éphraïm, נותר סביר יותר מאשר מוכח מעל לכל ספק על ידי החפירה. הזהירות מחייבת: אין כתובת המקשרת באופן מוחשי את האתר ל-Abdon, והייחוס נשען על פילולוגיה טופונימית ועל הלכידות הגאוגרפית.

Pirathon אינו מוזכר רק בהקשר ל-Abdon. האזור שב ומופיע ברשימות גיבורי David, שם Benaïa הפִּרְעָתוֹנִי נמנה עם שרי המשמר המלכותי [2 Samuel 23 ; 1 Chroniques 11]. הישנות זו מרמזת ש-Pirathon היה מקום בעל משמעות מסוימת, שהצמיח במרחק מאות שנים אנשי שם — שופט מצד אחד ולוחם עילית מצד אחר. ההיסטוריון רשאי להסיק מכך בסבירות שהיישוב נהנה ממעמד של מרכז מקומי ראוי לציון בהר Éphraïm.

הגאוגרפיה של הרשומה מחזקת אפוא את אופייה המקומי של דמות Abdon. הרחק מהזירות הלאומיות הגדולות, הוא משתייך לנחלה מוגדרת, לשדרת ההרים שהיוותה את לב ההתיישבות הישראלית. השתרשות טריטוריאלית זו, צנועה אך איתנה, היא אחד היסודות האמינים ביותר שהביקורת ההיסטורית יכולה להיאחז בהם.

כדי להבין את תפקידו של Avdon ben Hillel, יש למקמו בתוך טיפולוגיית ה"שופטים" של ישראל. המחקר נוהג להבחין בין השופטים הגדולים — מושיעים כריזמטיים שנושאים שליחות צבאית — לבין השופטים הקטנים, שאת תיאורם מסכמת נוסחה מינהלית בלבד. Abdon משתייך לקבוצה השנייה, לצד Tola, Jaïr, Ibçan ו-Élon.

המסורת האנציקלופדית מציגה את Abdon כשופט האחד-עשר של ישראל ומדגישה כי אין לו שום מעשה מלחמה המיוחס לו, בשונה מן הדמויות הגיבוריות שבספר [The Jewish Encyclopedia, 1901, art. « Abdon » ; Wikipedia, art. « Abdon (Judges) »]. שפיטתו מאופיינת על ידי משכה — שמונה שנים — ועל ידי סמני שגשוגו המשפחתי, ולא על ידי הצלה מידי אויבים. אופי זה הביא היסטוריונים לפרש את השופטים הקטנים כדמויות של סמכות אזרחית, שיפוטית ורכושית, יותר מאשר כמפקדי מלחמה.

ההשערה המקובלת ביותר בפרשנות המודרנית רואה בשופטים הקטנים הללו בעלי נכסים מקומיים שעושרם, צאצאיהם הרבים ורשת בריתותיהם הבטיחו להם תפקיד של ויסות חברתי בתוך השבטים. תפקיד השופט כיסה אפוא פחות משרה שיפוטית במובן הטכני, ויותר מעמד של מנהיגות קהילתית מוכרת. משך שמונה השנים, צנוע בהשוואה לארבעים השנה המיוחסות לחלק מן השופטים הגדולים, עשוי לשקף כרונולוגיה מציאותית יותר, הסכמטית פחות במספרים סמליים.

חשוב לציין כי רצף השופטים הקטנים, בשל מרקמו המינהלי, נחשב לעיתים קרובות על ידי הביקורת כנשען על ספרי שנות דברים ורשימות עתיקות, הנבדלות מן הסיפורים האפיים של השופטים הגדולים. אם כך הוא הדבר, אזי תיאורו של Abdon מוסר נתון ארכיוני אמין יחסית, ודבר זה מצדיק את המעמד ה"מוכר" של פרק זה באשר לאופיו המוסדי של תפקידו. ההיסטוריון אינו יכול כמובן לתארך באופן מוחלט את שפיטתו של Abdon — הכרונולוגיות שבספר שופטים חופפות ואינן מצטרפות בפשטות — אך הוא יכול לקבוע בביטחון את סוג הכוח שהיא ייצגה.

כך, Avdon ben Hillel מגלם מודל של סמכות קדם-מונרכית המושתת לא על החרב אלא על היוקרה הרכושית. הבנה זו מכוונת ישירות את פרשנות המאפיין הבולט ביותר בתיאורו: שבעים האתונות.

הרכיב הבולט ביותר בערך המוקדש לAbdon הוא תמונת צאצאיו הרוכבים על עיירים. הטקסט מספר שהיו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים, שרכבו על שבעים עיירים [שופטים יב:יד]. מוטיב זה מזמין קריאה בנקודת הצטלבות של הארכיון ושל המסורת הפרשנית — ומכאן רישום ההצטלבות שנבחר לפרק זה.

אותו מוטיב מופיע אצל שני שופטים אחרים בספר. ליאיר הגלעדי היו שלושים בנים שרכבו על שלושים עיירים ולהם שלושים ערים [שופטים י:ד], ולאבצן מבית לחם היו שלושים בנים ושלושים בנות שהשיא החוצה [שופטים יב:ט]. חזרת המספר שלושים והחמור כבהמת רכיבה מהווה מוסכמה ספרותית המציינת מעמד רם. החמור, ובמיוחד העייר הצעיר, היה בישראל הקדומה בהמת רכיבה של שרים ונכבדים, בטרם השתלט הסוס כבהמת מלחמה ופאר מלכותי. להחזיק עיירים לכל אחד מבניו ובני בניו פירושו לעמוד על נחלה ניכרת.

הפרשנות המסורתית, המועברת על ידי המפרשים, קוראת אפוא בשבעים העיירים הללו סימן של עושר ויוקרה — כל צאצא מחזיק בבהמת רכיבתו הכבודה שלו [מסורת פרשנית; Wikipedia, art. « Abdon (Judges) »]. המספר ארבעים (בנים) ושלושים (בני בנים) המסתכמים בשבעים בהמות רכיבה אינו מקרי: למספר שבעים יש בתרבות המקראית ערך של שלמות, כמו שבעים זקני ישראל או שבעים יורדי מצרים מזרע יעקב. צאצאי Abdon מוצגים כך כבית שלם, ממולא ופורה.

כאן ממש מגיבים זה לזה הארכיון והמסורת ומדייקים זה את זה. מצד אחד, הארכיון — הערך היבש — מספק את המספרים. מצד שני, המסורת טוענת אותם במשמעות סמלית. ההיסטוריון הביקורתי ייזהר מלראות במספרים רישום מדויק של מרשם תושבים; הוא יראה בהם שפה מוסכמת של שגשוג, שבה החשבון עומד בשירות המשמעות. במובן זה, הערך אינו מלמד אותנו כל כך על מספר ילדיו הממשי של Abdon, אלא על האופן שבו נוצרה זכרו כזכרו של איש שזכה במלוא הטוב.

קריאה סמלית זו אינה מבטלת את המשמעות ההיסטורית: היא מאשרת שהשופטים הקטנים נמדדו לפי פוריותם ועושרם, שניהם סימני כוח פטרימוניאלי הניתן להורשה. הצאצאים הרבים היו גם אות וגם כלי של השלטון, ערובה לברית, לכוח עבודה ולהמשכיות הלינאה. Avdon ben Hillel מצטייר אפוא כפטריארך של בית משגשג, וזוהי בדיוק התמונה שהדורות הבאים שמרו בזיכרונם.

דמותו של Avdon ben Hillel ידעה, מעבר לקוצר הרשומה שנשתמרה עליו, פוסטריטה פרשנית ומנמוסינית השייכת יותר לתחום ההעברה מאשר לארכיון. פרק זה מונה ביושר את שכבותיה, תוך ציון מה שמגיע ממסורת ומה שנותר בגדר השערה.

בכרונולוגיה המסורתית של השופטים, Abdon מיוחס כאחד-עשר במי שמילאו את התפקיד, לאחר Élon הזבולוני ולפני תקופת Samson [The Jewish Encyclopedia, 1901 ; Wikipedia, art. « Abdon (Judges) »]. מספור זה, שנורש מקריאת ספר השופטים ברצף, מבנה את הזיכרון המייחס ל-Abdon מקום בשרשרת המנהיגים שקדמו למלוכה. הוא מועבר יותר משהוא מוכח, שכן סדרם ואפשרות חפיפתם של השופטים נותרים שנויים במחלוקת.

מסורות פוסט-מקראיות ביקשו לעשיר את הרשומה הדלה. הספקולציה האונומסטית קישרה לעתים — שלא כדין מבחינה היסטורית — את ה"הלל" אביו של Abdon לדמויות מאוחרות יותר הנושאות שם זה, ללא כל בסיס תיעודי. כמו כן, הישרדות הכינוי הגנטי הפרעתוני, המשותף ל-Benaïa גיבורי David, הזינה את הרעיון בדבר שושלת מקומית של אנשי מעלה — רעיון מפתה אך שאין בידינו דבר המאפשר לקשרו מבחינה גנאלוגית ל-Abdon עצמו. קישורים אלה שייכים לזיכרון המשפחתי והעממי יותר מאשר להיסטוריה המבוססת.

דימוי שבעים העיירים, לעומת זאת, התגבש כסמלה הבר-קיימא של הדמות. הוא הפך את Abdon, בזיכרון המועבר, לטיפוס השופט השגשוג, הפטריארך שביתו מאיר לכל סביב. תחת מאפיין זה הוא שורד ברשימות, בפרשנויות ובמסורות המשפחתיות הנסמכות על שמו. לפיכך, השושלת "Avdon ben Hillel" מושתתת פחות על רציפות ביולוגית הניתנת להוכחה — בלתי אפשרית לביסוס מרחק כה גדול — ואחת על אימוץ שם-סמל הנושא בחובו כבוד, שירות ופוריות.

יש לומר זאת בקפדנות ההיסטוריון: אין כל מקור תיעודי המאפשר לשרטט צאצאות רציפה מ-Avdon ben Hillel אל תקופות ימי-הביניים או העת החדשה. המשפחות הנושאות שם זה או התובעות אותו מכתיבות את זהותן בזיכרון, לא בגנאלוגיה מוכחת. זיכרון זה לגיטימי ויקר-ערך כשלעצמו; הוא שייך לנמסר, ובכך שאנו מכנים אותו ביושר — אנו מכבדים את טבעו.

בסיום בחינה זו, דמותו של Avdon ben Hillel מתגלה במידת דיוק צנועה אך ממשית. הארכיון — המצטמצם לשלושה פסוקים בספר שופטים — מבסס גרעין איתן: שופט אחד עשר לישראל, בנו של Hillel, יליד Pirathon בהר אפרים, ששימש בשפיטה שמונה שנים, ניחן בצאצאים רבים ונטמן באדמת מולדתו. מעבר לגרעין זה, ההיסטוריון מתקדם בהסתברויות: האופי האזרחי והפטרימוניאלי של תפקידו, זיהויה של Pirathon, והמשמעות הסמלית של שבעים העיירים.

הלקח המרכזי של מסע זה נעוץ בהכרח להבחין בין הרגיסטרים. Avdon ben Hillel שייך בעת ובעונה אחת להיסטוריה — באמצעות הרשומה הארכיונית שלו, הכתובה בצניעות ובאמינות — ולזיכרון — באמצעות המטען הסמלי שהושקע בצאצאיו ובבהמות הרכיבה שלו. עושרה של דמותו נולד מתוך צומת זה ממש: עובדה מינימלית, שהמסורת הרחיבה אותה לאות של שגשוג וכבוד.

עבור הלינייג' הנושא את שמו, הלקח כפול. מצד אחד, אין שרשרת גנאלוגית מוכחת המקשרת את נושאי השם כיום לשופט המקראי; כל טענת המשכיות ישירה נמצאת בתחום המסורת ולא בתחום המבוסס. מצד שני, היעדר הראיה אינו גורע דבר מלגיטימיות הזיכרון: להזדהות עם Avdon ben Hillel פירושו להירשם בירושת שירות — על פי אטימולוגיית השם — ופוריות מכובדת. הספר הגדול רושם אפוא לא שושלת מאומתת, אלא זיקה של משמעות, מעוגנת בטקסט הקדום ביותר ומעודנת על ידי הביקורת הדקדקנית ביותר.