משפחת Artzi

הבסיס של השם הוא לשוני. בעברית המקראית, ארץ מופיעה כבר בפסוק הראשון של בראשית — "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" — ועוברת כחוט השני לאורך כל הקורפוס הכתובי כאחד המונחים המרכזיים, פעם "ארץ" קוסמית, פעם "ארץ", "שטח" ו"אדמה מפרנסת". הצורה ארצי נגזרת ממנגנון מורפולוגי קלאסי של העברית: הוספת סיומת הקניין לשם עצם, היוצרת שם משפחה בעל ערך רגשי וסמלי. ספרי הייחוס באונומסטיקה עברית וישראלית מסווגים סוג זה של צורות בין השמות ה"אידיאולוגיים" או ה"פרוגרמטיים", שנוצרו לבטא את הקשר לארץ [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)].

יש להבחין בין ארצי לשמות קרובים אך שונים ממנו, כגון בן-ארצי ("בן אדמתי"), ארציאלי, ועוד שמות הבנויים על אדמה או שדה. כולם שותפים לאותו שדה סמנטי — האדמה, החקלאות, השורשיות — אך כל אחד מהם נוצר מתוך בחירה ייחודית. רשימות שמות המשפחה הנפוצים ביותר בישראל מאשרות כי שמות הנגזרים מהשורש א-ר-ץ משתייכים למשפחה הגדולה של השמות ה"נטורליסטיים" וה"טריטוריאליים" שהעדיפו החלוצים [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)].

ממד זה אינו לשוני בלבד: הוא תיאולוגי ופוליטי. הארץ — הארץ — תופסת במחשבה היהודית מקום מרכזי, המקשר את התורה, הברית והבטחה. Shmuel Trigano הראה עד כמה התורה מבססת מחשבה על הקשר בין העם, הדין והטריטוריה, שבה הארץ אינה אף פעם מרחב ניטרלי גרידא אלא המקום עצמו שבו מתממשת הברית [Trigano, 1991]. לבחור בארצי כשם פירושו אפוא, במודע או שלא במודע, להחיות מחדש את הטעינה הסמנטית הרבת-הדורות הזאת.

מה שמרשים בדיעבד הוא שמעשה אונומסטי זה לא היה, עבור המשפחה שאנו עוסקים בה, מטאפורה מופשטת: נושא השם העיקרי, Yitzhak Artzi, הפך אותו מילולית לחומר של קיום שלם. נולד Hertzig — שם הגלות האשכנזית מבוקובינה — ונעשה ארצי בדורכו על אדמת ארץ ישראל, והפך את ההבטחה הסמנטית של המילה לביוגרפיה. הערך הסמיוטי של השם מתמזג כאן עם משקלו המוסרי: ארצי הוא כאחד תוכנית וזהות.

לפני המאה העשרים, יהודי התפוצות נשאו לעתים נדירות שמות משפחה עבריים קבועים, המועברים מדור לדור. בעולמות האשכנזי והספרדי כאחד, שמות המשפחה היציבים התבססו ברובם באיחור, לעתים קרובות תחת לחץ הרשויות הממלכתיות במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. יהיה אפוא חסר-זהירות מבחינה היסטורית לטעון לקיומה של שושלת "ארצי" מימי-הביניים, הנמשכת ברצף: הארכיון אינו מתעד אותה ככזו.

במגרב, החברות היהודיות הכירו אונומסטיקה עשירה, שבה השתלבו שמות ערביים, ברבריים, היספניים ועבריים, אך שמות המשפחה כשלעצמם פעלו על פי היגיון מקומי, הקשור לרוב לאב-קדמון, למלאכה או למקום. Jacques Taïeb תיאר עולם זה של יהדות המגרב כנייד ביסודו, שבו זהויות התעצבו מחדש עם גלי ההגירה הפנימיים ורשתות החליפין [Taïeb, 2000]. המרכיב העברי נשאר חי בו עד בתוך השפה המדוברת, כפי שניתח Moshe Bar-Asher ביחס ליהודית-ערבית האלג'ירית, שבה השקה העברית את אוצר המילים היומיומי והטקסי [Bar-Asher, 1992].

מן הצד הספרדי במובנו המדויק — יורשי גלות ספרד מ-1492 — הזכיר Yosef Hayim Yerushalmi עד כמה זיכרון האדמה האבודה והארץ המובטחת עיצב לעומק את זהות האנוסים וצאצאיהם [Yerushalmi, 1998]. גם כאן, הקשר להארץ קדם מבחינה תרבותית לאימוץ המאוחר של שמות כגון ארצי, ואפשר אף הכין את הקרקע לו — מבלי שניתן יהיה לשרטט קו תיעודי ישיר. ההצטלבות בין מֶמוֹרִיָּה לבין ארכיון מזמינה כאן דיוק: מסורת הקשר לארץ מבוססת; אולם הייחוס המדויק של שם המשפחה נותר בגדר השערה.

לגבי הענף שסיפורו מתועד — משפחת Hertzig, שנעשתה ארצי — הרי שהעולם האשכנזי של מרכז אירופה, ובמדויק יותר עולמה של Bucovine, הוא הקרקע המוצא. Bucovine, מחוז בשולי האימפריה ההבסבורגית וממלכת Romania, הייתה מוקד של תרבות יידיש ועברית, ומוקרן ממנה גם החסידות. באווירה מרובת-פנים זו — מסורת חסידית, השכלה מודרנית, תסיסה לאומית — נולד Izo Hertzig בשנת 1920 ב-Siret, למשפחה שתרבותה הייתה דתית עמוקה. המתח שבין שורשים חסידיים אלה לבין קריאת הציונות יהיה לקו המגדיר חלק גדול ממסלול חייו.

---

המפנה המכריע מתחולל בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, עם תחיית העברית כשפה חיה ועם עלייתה של התנועה הלאומית היהודית. הפיכת העברית — שעד אז הייתה שפת פולחן ושל חכמים — לשפת יומיום הייתה תופעה תרבותית בעלת משמעות רבה. Delphine Bechtel ניתחה את ה"תחייה התרבותית היהודית" במרכז אירופה ובמזרחה בין השנים 1897–1930, שבה שפה, ספרות ובנייה לאומית הזינו זו את זו [Bechtel, 2002]. בתוך תנועה זו, היידיש והעברית התחרו על מעמד השפה הלאומית, כפי שתיאר Jean Baumgarten בתולדות היידיש שחיבר [Baumgarten, 2002].

באקלים זה ניתן להבין את אימוץ שמות המשפחה העבריים החדשים. היהדות המודרנית, שאת תמורותיה תיאר Maurice-Ruben Hayoun, נקטה מאז Moïse Mendelssohn בתהליך נרחב של ניסוח מחדש של הזהות היהודית לאור האתגרים שהציבה המודרניות [Hayoun, 1992]. Dominique Bourel הראה כיצד Mendelssohn גילם את לידתה של יהדות מודרנית זו, וסלל את הדרך להגדרה מחדש של היחס בין מסורת לאזרחות [Bourel, 2004]. Annie Kriegel, מצדה, ניתחה את הלוגיקות של האמנציפציה שדחפו את היהודים להמציא מחדש את שייכויותיהם בעולם המודרני [Kriegel, 1977].

דינמיקות אלו הגיעו לשיאן במחווה של עִברות שמות: נטישת שם מן הגלות — לרוב גרמני, סלאבי, ערבי או ספרדי — לטובת אימוץ שם עברי המבטא את הקשר המחודש עם הארץ האבות. מחקרי האונומסטיקה הישראלית תיעדו במדויק את גל השמות שנבנו על ארץ, הארץ ונגזרותיהם, ובהם ארצי [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)]. השם הופך אפוא לנשא מרוכז של תכנית: "ארצי" המוצהר כזהות.

במקרה של Izo Hertzig, מחווה זו של עִברות השם תואמת גם מסלול אידיאולוגי מוגדר. כבר ב-1931, עת היה ילד, הוא הצטרף ל-Pirḥei Agudat Israel — תנועת הנוער האורתודוקסית — לפני שעבר ל-Ha-No'ar ha-Ẓiyyoni, תנועת הנוער הציונית, בשנת 1933 [Encyclopedia.com — Artzi, Yitzhak]. המעבר מאדיקות מסורתית לציונות פעילה אינו כפירה: הוא מבטא את המרת אנרגיה דתית למחויבות לאומית — תופעה האופיינית לדור בוקובינאי שביקש ליישב בין עומק המסורת ובין דרישות ההווה. שינוי השם, מ-Hertzig ל-Artzi, יהיה הסימן הגלוי של המרה פנימית זו.

---

יש חיים שנותנים בשר לשם וממלאים אותו בחומרם שלהם. יצחק ארצי — שנולד בשם איזו הרצי ב-14 בנובמבר 1920 בסירט, בבוקובינה הרומנית — הוא מאותם אנשים. יליד משפחה חסידית, שחונך בשני מרשמי התרבות היהודית — מסורת דתית וידע חילוני —, הוא למד ספרות ופילוסופיה ב-Onescu College for Jewish Students בבוקרשט בין השנים 1940 ו-1944 [Encyclopedia.com — Artzi, Yitzhak]. שנים אלה הן בדיוק השנים שבהן רומניה, בעלת ברית המשולש, גירשה מאות אלפי יהודים אל מעבר לנהר הדניסטר, לאזור המכונה טרנסניסטריה.

טרנסניסטריה — רצועת שטח אוקראינית שנמסרה לרומניה על ידי היטלר — הייתה זירת אחד מטבחי השואה הפחות ידועים. מתוך כ-250,000 יהודים רומנים שגורשו אל מעבר לדניסטר בין 1941 ל-1944, מרביתם מתו מקור, מרעב, ממגיפות ומאלימות. בהקשר זה של אימה בחר הצעיר איזו הרצי בדרך הפעולה. ב-1943, בהיותו בן עשרים ושלוש, הוא הצטרף לעזרא, ועדת הסיוע וההצלה של היהודים הגולים בטרנסניסטריה [Encyclopedia.com — Artzi, Yitzhak]. בדצמבר 1943 ובינואר 1944, הוא היה חלק מהמשלחת הרשמית שנשלחה להכין את שיבת יתומי טרנסניסטריה לרומניה [Encyclopedia.com — Artzi, Yitzhak]. על פי המקורות הישראליים, הוא הצליח להציל יותר מ-2,000 ילדים יהודים ממחנות האזור שמעבר לדניסטר [Ynet News — What's left of Jewish life in northern Romania].

מה שמבטא מחויבות זו הוא ערך שהמסורת היהודית נשאה בעקביות לאורך הדורות: פיקוח נפש — הצלת חיי האדם, הגוברת על כל שיקול אחר. יצחק ארצי אינו מציל יהודים מאידיאולוגיה מופשטת: הוא פועל, מנהל משא ומתן, חוצה קווים כדי להשיב ילדים. חתניו נועם שמאל, מנהל תיאטרון הבימה הלאומי, יתאר אותו מאוחר יותר כ"מנהיג הבלתי מעורער של יהודי רומניה", איש ש"הקדיש את כל חייו לשירות הציבורי ובמיוחד לניצולי השואה" [Times of Israel, 2015]. הצדקה — הצדק והנדיבות — אינה מצטמצמת כאן לצדקה גרידא: היא לובשת צורה של מחויבות של חיים שלמים למען החלשים ביותר.

לאחר המלחמה, ארגן יצחק ארצי מחדש את הנוער הציוני ופעל לשיבת הניצולים, פיקח על העלייה הבלתי לגלית לפלשתינה וסייע במחנות המעצר בקפריסין שבהם עצרו הבריטים את העולים הבלתי לגליים [jgaliciabukovina.net — Yitzhak Artzi]. שנים אלה — בין סוף המלחמה ל-1948 — הן שנים של מרוץ ממשי נגד הזמן: לארגן שיירות, להשיג אישורי מעבר, לנהל מגעים עם השלטונות הבריטיים, לתמוך בניצולים טראומטיים שלא נותר להם דבר זולת הרצון לאדמה שעליה יוכלו לחיות מחדש. בכל זאת, השם שנטל לעצמו — ארצי, "ארצי" — אינו מטאפורה: זוהי הכיוון שאליו הוביל אלפי קיומים.

חייו של אותו אדם הם שמקנים לאוטוביוגרפיה שחיבר יחד עם בתו נבה שמאל, A Zionist to the End (שראתה אור ב-1999), עוצמה תיעודית ומוסרית מיוחדת. הכותרת — "ציוני עד הסוף" — היא בו-זמנית מצע וסיכום. זו אינה תנוחתו של אידיאולוג נוקשה: זוהי נאמנותו של אדם לאמונה שבחן בנסיבות הקיצוניות ביותר, שנרקמה לא בסלונים אלא במחנות הגולים, על רציפי ההברחה ובמסדרונות המינהלים הקולוניאליים. האוטוביוגרפיה היא המקום שבו יצחק ארצי מסכם את מסלולו ומפקיד אותו בידי בתו הסופרת — מחוות מסירה בין דורות שהיא עצמה צורה של ירושה מהזיכרון הקולקטיבי של ישראל.

עם הגיעו לישראל, שקד יצחק ארצי על החיים הציבוריים והפוליטיים. הוא הצטרף למפלגה הפרוגרסיבית, שהיה מזכירה הכללי בין 1959 ל-1961, ועמד בראש עיתון המפלגה, זמנים, שניהל את ועדת המערכת שלו [Wikipedia — Yitzhak Artzi]. כמו כן ישב בכנסת בין 1984 ל-1988, כשהוא מייצג לסירוגין את המערך ואת שינוי [Wikipedia — Yitzhak Artzi]. למעורבות זו בחיי הכלל נוספה עבודתו כקצין מידע ברשות המסים של המדינה — תרומה שקטה אך ממשית לבניין מוסדותיה של מדינה שזה אך נולדה. הוא נפטר ב-17 בספטמבר 2003, בגיל שמונים ושתיים [Wikipedia — Yitzhak Artzi]. ב-2015 הוענקה לו לאחר מותו "Jewish Rescuers Citation" על פעולת הצלתו את יהודי טרנסניסטריה [Times of Israel, 2015].

שושלת Artzi אינה ממשיכה את עצמה בדם או בשם בלבד: היא ממשיכה את עצמה ביצירה. ואולי היצירה המשמעותית ביותר שצמחה משושלת זו היא יצירתה של Nava Artzi — הידועה בשם העט והנישואין שלה, Nava Semel —, בתו הצעירה של Yitzhak Artzi, שנולדה ב-15 בספטמבר 1954 ביפו ונפטרה ב-2 בדצמבר 2017 בתל אביב [Wikipedia — Nava Semel]. היא גם אחותו של הזמר Shlomo Artzi, אחד הקולות הפופולריים ביותר במוזיקה הישראלית מאז שנות ה-70 [Wikipedia — Shlomo Artzi].

Nava Semel היא בתו של אב ניצול ואם ששרדה את Auschwitz — Mimi (Margalit), אשר שרדה את מחנות הנאצים וסבתה מצד אמה הייתה אחותו של הרב Meir Shapiro, דמות מרכזית בעולם הישיבות [Wikipedia — Nava Semel]. היא גדלה אפוא בצומת שבין שתי זיכרונות: זו של אב ציוני פעיל ומעורב פוליטית שהציל אלפי ילדים; וזו של אם שוממת ופצועה, שסימן אותה להבת Auschwitz. ירושה כפולה זו היא החומר הגלם של יצירתה הספרותית.

לאחר לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, פרסמה Nava Semel שישה עשר ספרים, מחזות, ליברטות לאופרה, שירים ותסריטים [Wikipedia — Nava Semel]. קובץ הסיפורים הראשון שלה, Kova Zekhukhit (Hat of Glass, 1985), מהווה ציון דרך בספרות הישראלית: הוא היצירה הבדיונית הראשונה שפורסמה בישראל ועסקה ב"דור השני", כלומר בילדיהם של ניצולי השואה [Wikipedia — Nava Semel]. מחווה חלוצית זו אומרת דבר מהותי על עמדתה של Nava Semel: לא הנצחה מרוחקת, אלא חקירה פנימית של מה שהאסון עושה לאלה שירשו אותו מבלי שחוו אותו ישירות. רומן And the Rat Laughed, שעובד לליברטו לאופרה בשנת 2005, מאריך את עבודת הזיכרון המועבר והטראומה הדורית [Wikipedia — Nava Semel].

בהקשר זה ניתן למקם את שיתוף הפעולה בכתיבת האוטוביוגרפיה של האב, A Zionist to the End (שפורסמה ב-1999), שבה Nava Semel מלווה את זיכרון אביה בעטה ובכשרונה כסופרת. המפעל נדיר ומרגש: בת שכל יצירתה מהרהרת בזיכרון הטראומטי הופכת לקולה הספרותי של אב שכל חייו היו תגובה פעילה לאותה אסון ממש. ההשלמה עמוקה — האחד מעיד במעשה, האחרת במילה — ושיתוף הפעולה ביניהם מגלם, יותר מכל שיח, את המעלה היהודית של העברת הסיפור בין הדורות: הזיכרון, כחובה וכאמנות.

במסורת היהודית, הספרות תמיד שימשה מקום לשימור הזיכרון הקולקטיבי: מן המדרש ועד לכרוניקות הביניים, דרך ספרי יזכור שלאחר השואה, עמד העם היהודי וסיפר את עצמו לעצמו כדי שלא ייעלם בתוך השכחה. Nava Semel נמנית על שושלת ארוכה זו של עדים-מספרים, אך עם כלי הספרות העכשווית — הבדיה, הספק, הפסיכולוגיה של הדמויות — המעניקים לזיכרון עומק חדש. היא אינה מהרהרת בגבורה ואינה מעדנת; היא חוקרת. בכך יצירתה היא גם תרומה למחשבה היהודית על השואה ועל הזהות הישראלית הפוסט-טראומטית.

---

אף סיפור שושלת יהודית מהמאה העשרים אינו יכול להתעלם מהשואה, החוצה את זיכרון כל המשפחות — בין שנפגעו ישירות ובין שלאו. עבור משפחת Artzi, מסע זה מתועד בשתי צורות: דרך פעולת ההצלה של האב, ודרך היצירה הממלכתית־הזיכרונית של הבת. האם, Mimi Artzi, ניצולת Auschwitz, נושאת בתוכה את הממד השלישי של המשולש המשפחתי — לא ההתנגדות הפעילה, לא הכתיבה, אלא השרידות עצמה, עם כל מה שהיא גוררת: שתיקה, גוף פצוע וחיים שנבנו מחדש [Wikipedia — Nava Semel].

נטילת שמות עבריים של שורשים, בעשורים שלאחר השואה, נחה גם על תנועת בנייה מחדש אחרי ההשמדה — הרצון לאשר מחדש, דרך השם עצמו, נוכחות ועתיד במקום שבו ביקשה ההחרבה למחוק. Charlotte Delbo, בעדותה מ־Auschwitz, נתנה קול לחוויית הקצה ולקושי שבחזרה לחיים ולעולם החיים [Delbo, 1970]. במשפחת Artzi, הבנייה מחדש הקשה זו מגולמת באופן שונה אצל כל אחד מבני המשפחה: Yitzhak — דרך המחויבות הפוליטית וההצלה, Mimi — דרך חוסן שקט, Nava — דרך הכתיבה, Shlomo — דרך המוזיקה; כל אחד מתרגם בדרכו שלו את המשמעות של "להמשיך" אחרי הבלתי נתפס.

למשפחות הנושאות שם כגון Artzi, הזיכרון מועבר לעתים קרובות מחוץ לארכיונים — דרך הסיפור, השתיקה וההנצחה. כאן שולט רישום הזיכרון המועבר: מה שידוע על שושלת דרך מה שמספרים זה לזה, ולא דרך שטר נוטריוני. האוטוביוגרפיה של Yitzhak Artzi, שנכתבה יחד עם Nava Semel, מהווה בדיוק את ארכיון הזיכרון החי — הרגע שבו הסיפור בעל פה, הנישא על ידי איש בן שמונים, מתקבע לכתב ומופקד בידי הדור הבא. השם "אדמתי" רוכש אז צליל מיוחד — זה של מקלט שנכבש מחדש, של מקום שבו לא יהיה עוד זר.

ממד זיכרוני זה מסביר גם מדוע כה רבים מנושאי השמות העבריים המודרניים חשים בשמם המשפחתי זהות שנבחרה ולא כפויה — שם האומר מניין רוצים לבוא לא פחות ממניין באים. במקום שבו הגלות כפתה שמות, אפשרה התחייה העברית לחזור ולקחתם. עבור Yitzhak Hertzig שהפך ל־Artzi, לא היה זה גחמה: זו הייתה התוצאה ההגיונית של חיים שלמים הפנויים לאופק אחד בלבד.

---

בסיום מסע זה, השם Artzi מצטייר כתמצית של ההיסטוריה היהודית המודרנית. מבחינה לשונית, הוא עובדה מוצקה: שם משפחה עברי הבנוי על שורש האדמה, הרשום ככזה בקבצי הסמכות [Q66472473 — Wikidata] ומנותח על ידי האונומסטיקה הישראלית [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)] [Family Names in Israel (Eshel, 1967)]. מבחינה גנאלוגית, הוא מציאות מרובה ורובה חדשה למדי, שאינה מאפשרת שחזורו של עץ יחיד המקיף את כל נושאיו.

אך עבור הענף שספר הגדול הזה הצליח לשרטט את מסלולו המתועד, השם הוא גם אינסוף יותר מאמנה בלבד: הוא סיכום של קיום. יצחק Hertzig, שנהפך ל-Artzi, עשה מ"ארצי" לא סיסמה אלא אתיקה — אתיקה של הצלה, של שירות ציבורי, של מחויבות ציונית שנשמרה עד המוות, ושל העברת הזיכרון במשפחה. בתו Nava Semel, שהאריכה מלאכה זו בכתיבה, ובנו Shlomo Artzi, שהאריכה בשירה, נתנו כל אחד בדרכו לשם משפחה זה עומק שמילוני האונומסטיקה לבדם אינם מסוגלים למדוד.

ההצטלבות של הזיכרון והארכיון פורייה כאן: המסורת של ההיקשרות אל הארץ, המעוגנת בכתבים המקראיים וחיה בכל התפוצות — המגרבית, הספרדית, האשכנזית, הבוקובינאית — מתגבשת בשם מודרני המכריז עליה. מה שהארכיון מאשר הוא המחווה האונומסטית של המאה העשרים; מה שהזיכרון מעביר הוא הכמיהה הרב-דורית שאפשרה אותה; ומה שביוגרפיה של יצחק Artzi מוסיפה הוא ההוכחה שכמיהה זו יכולה להפוך למעשה, ושהשם יכול לעמוד בהבטחותיו.

Catherine Chalier, בהגותה על "המקור העברי" אצל Emmanuel Levinas, האירה כיצד השפה ומילותיה נושאות עומק החורג מן השימוש היומיומי — הארץ, אצל Levinas, אינה ניתנת לניתוק מדרישה של צדק וקבלת האחר [Chalier, 2002]. שם כ-Artzi, מנקודת מבט זו, אינו מצטמצם לתביעה טריטוריאלית: ניתן לקרוא בו גם את זיכרון האחריות, של השרשות המובנת כקשר ולא כחזקה. זוהי בדיוק הדוגמה שחיי יצחק Artzi מציעים: הארץ כאחריות כלפי אלה המבקשים להגיע אליה.

הספר הגדול של שושלת Artzi אינו יכול אפוא להיות אלא ספר ישר כלפי מגבלותיו שלו: הוא מתעד את משמעות השם ואת הקשרו בוודאות, הוא ממקם את המשפחות בתוך היסטוריה קולקטיבית במידת הסבירות, והוא אוסף בכבוד את מה שמדור לדור עובר ללא ראיה כתובה — אך גם את מה שבמקרים מסוימים ויוצאי דופן עובר בכוחו של ארכיון חי, של אוטוביוגרפיה שפורסמה, של חיים ציבוריים מתועדים, של יצירה ספרותית המתמידה. השם נותר, יותר מסתם שם משפחה — משפט: ארצי.

---

שם המשפחה Artzi אינו שריד של שושלת קדומה אלא סמל של ייסוד מחדש. הוא כולל בשלוש הברות עבריות את סיפורו של עם שלאחר מאות שנות גלות המציא מחדש את שפתו, חידש את קשרו לארץ ולקח בידיו את הסמכות על שמותיו. מן השורש המקראי ארץ [The Book of Names (Ariel, 1997)] ועד לתחייה התרבותית שתיארו Bechtel ו-Baumgarten, מן היהדות המודרנית שעיצבו Bourel ו-Hayoun ועד לעומק האתי שחשפו Chalier ו-Trigano — השם נושא את זיכרון ההשרשה הנבחרת, לא הירושה.

אולם שושלת Artzi אינה מצטמצמת לסמל אונומסטי יפה. היא הצמיחה דמות היסטורית בעלת משקל ראשון במעלה — Yitzhak Artzi, שנולד בשם Hertzig — שמסלול חייו יוצא הדופן מעניק לשם את כל עומקו המוסרי. כחלוץ ציוני צעיר מ-Bucovine הפך לאחד ממי שפעלו להצלת יהודים שגורשו ל-Transnistria, ותלש יותר משני אלפי ילדים מן המוות; לאחר מכן שימש כמבריח לפלשתינה המנדטורית, כאיש פוליטיקה ישראלי, ובסוף ימיו כמנציח זיכרונות בשיתוף עם בתו הסופרת. כל חייו היו פירוש לשם שבחר לעצמו.

בתו Nava Semel, יורשת אותה זיכרון כפולה — אב מציל ואם ששרדה את Auschwitz — נשאה את המורשת המשפחתית אל שדה הספרות, והפכה לאחת הקולות הישראליים הראשונים שנתנו צורה בדיונית לחוויית "הדור השני". האוטוביוגרפיה שכתבה יחד עם אביה, A Zionist to the End, היא נקודת החיבור בין שני הצדדים: המעשה והמילה, העד והסופר, הזיכרון החי והזיכרון המועבר.

מכל הערכים והמעלות שהיהדות נשאה לאורך הדורות, שושלת Artzi הביעה מעל לכל את זה: האחריות כלפי האחר הנתון בסכנה — אותו פיקוח נפש המורחב אל ממד קולקטיבי — יחד עם התודעה שאחריות זו אינה מספיקה לעצמה אלא חייבת להיאמר, להיות מועברת, לובשת מילים, כדי שהדורות הבאים יידעו מה שהחיים — ושם — עשויים לדרוש מהם. אין כאן ארץ ככיבוש, אלא ארץ כהבטחה לחסרי הבית; לא שטח כרכוש, אלא השרשה כאתיקת הכנסת אורחים. ארצי — ״הארץ שלי״ — אומר בשתי הברות מה שמשפחת Artzi הוכיחה במשך חיים שלמים: שהארץ המובטחת נשמרת רק על ידי מי שפושטים יד כדי להוביל אליה את האחרים.

---