משפחת Arki

הוודאות הראשונה נוגעת ללשון. השם Arki נגזר מן הערבית harkî, צורת תואר הנבנית על השורש התלת-עיצורי Ḥ-R-K (حرك), המבטא את רעיון התנועה, הפעילות, ההתניעה. ה-harkî הוא זה שנע, שנע בעמלו: הסבּל, הפועל היומי, הפרך המשולם לפי מטלה [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord et leur origine — Dafina]. אטימולוגיה זו ממקמת את השושלת בשכבה העממית של הקהילות היהודיות המגרביות — שכבת המלאכות הקטנות בעיר: סבלי השווקים, פועלי הכוח בבתי המלאכה, עוזרי האומנים.

קרבה לשונית זו אינה מקרית כלל. יהודי המגרב דיברו יהודית-ערבית שמבנה לשונה נותר ערבי עמוקות, תוך שהוא שוזר בתוכו שכבה עברית וארמית הנובעת מחיי הדת. כפי שקבע Joshua Blau, היהודית-הערבית של המגרב מהווה ניב עצמאי שלם, שנוצר על ידי מאות שנים של דו-קיום עם העולם המוסלמי [Joshua Blau, Judeo-Arabic in the Maghreb, 1999]. העובדה שפטרונים של משפחה יהודית הוא מילה ערבית טהורה, ללא עיברות, מעידה על שיתוף גורל זה: Moshe Bar-Asher תיאר במדויק את האופן שבו הרכיב העברי נשתל על גבי בסיס ערבי דומיננטי בשפת יהודי אלג'יריה [Moshe Bar-Asher, La composante hébraïque du judéo-arabe algérien, 1992].

לא היה בכך שיש שמו של אדם שם מלאכתו דבר משפיל בעולם הרבני. המשנה בפרקי אבות מלמדת כי תלמוד תורה שאין עמו מלאכה סופו בטל, והתלמוד מרבה בדמויות חכמים שהיו פחמים, נפחים, בורסקאים או שואבי מים. בשאת בשמו עצמו את עקבות העמל הידני, מגלמת שושלת Arki את ערך כבוד העבודה המשתרע על פני כל המחשבה היהודית: הוודאות שמי שחי מיגיע כפיו גדול ממי שחי מיראת שמיים בלבד.

כדי להבין משפחה כמו Arki, יש להשיב על כנו את העולם שממנו צמח שמה. יהודי המגרב — מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה — מהווים אחת הדיאספורות העתיקות ביותר, נוכחת על חופי צפון אפריקה הרבה לפני הכיבוש הערבי במאה ה-VII. שפתם המדוברת, הערבית-יהודית, התגבשה במשך הדורות לכלי מעודן של תקשורת ויצירה. Haggai Ben-Shammai עקב אחר צמיחתה של ערבית-יהודית זו כשפה ספרותית ממש, הנושאת כאחד את ההלכה, את הפילוסופיה ואת השירה [Haggai Ben-Shammai, The Emergence of Judeo-Arabic as a Literary Language, 2004].

מן התרבות הזו, התיעוד המזהיר ביותר מגיע אלינו מן הגניזה של קהיר, שממנה שאב S.D. Goitein פרסקה מונומנטלית של "החברה הים-תיכונית" של הקהילות היהודיות בעולם הערבי. הוא הראה שם יהודים — סוחרים, אומנים, מתווכים ופועלים — ארוגים בתוך כלכלה שבה מילאה הסולידריות הקהילתית תפקיד מכריע [S.D. Goitein, A Mediterranean Society, 1993]. משפחה של פועלי כפיים כמו Arki השתייכה בדיוק לאותה שכבה יגֵעה שממנה חשף Goitein חוזי עבודה, קבלות שכר ורשימות סיוע לעניים — חברה שבה לא הוּשאר הפועל הפשוט לנפשו לעולם.

כאן נקרא סגולה שנייה שנשא אותו מרחב: הצדקה, הנדבה כצדק המגיע לאדם. בקהילות שתיאר Goitein, הסיוע לאנשי עמל, לאלמנות ולנצרכים היה מאורגן, סדיר, רשום בפנקסי הקהילה. שושלת של פועלי כפיים הייתה כאחד מקבלת סולידריות זו ותורמת לה בתורה, ברגע שיכלה — שכן אף העני עצמו חייב לתת. כך זיכרונם של Arki, ואפילו אנונימי בארכיון, שותף לאותה כלכלה מוסרית של דאגה הדדית שאיפשרה לקהילות היהודיות של המגרב לשרוד לאורך הדורות.

השם Arki, מילה ערבית שלא עברה עיברות, הוא מאובן לשוני. הוא מעיד שהמשפחה חיה באינטימיות של השפה הערבית, כמו כמעט כל יהודי המגרב. ואולם שפה זו לא הייתה רק שפת השוק ובית המלאכה: היא הפכה לכלי תרבות עילאית. Joseph Chetrit הקדיש עבודות נכבדות לספרות היהודית-ערבית של תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, וחשף ייצור עצום של שירה ליטורגית, שירים פארא-ליטורגיים, פתגמים ותרגומים (sharḥ) שליוו כל שלב בחיים [Joseph Chetrit, Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco, 2007].

בתרבות זו, אפילו הפועל הפשוט שלא ידע קרוא וכתוב השתתף ביצירה: הוא ידע בעל פה את הפיוטים שנשרו בחתונות, את קינות האבלים, את הקṣida המספרות את הסיפורים המקראיים בניב. שפת שושלת Arki הייתה אפוא בו-זמנית שפת העבודה ושפת התפילה. Moshe Bar-Asher, בחוקרו את הניב היהודי-ערבי של Tlemcen, הראה כיצד היסודות העבריים המשובצים בדיבור היומיומי קשרו את הפשוט שבחליפות הדברים אל המסורת הקדושה [Moshe Bar-Asher, Hebrew Elements in Maghrebi Judeo-Arabic: The Tlemcen Dialect, 1992].

כאן המסורת והארכיון מתכתבים זה עם זה בדקות: הארכיון הלשוני — השם עצמו — מאשר את השורשים הערביים, בעוד שהזיכרון הקהילתי מזכיר שהשורשים הללו לא המיסו מעולם את הזהות היהודית. שושלת Arki ממחישה כך את התרומה לתרבות היהודית בדרך הצנועה של המסירה בעל-פה — אמונה זו לדבר השיר שבאמצעותה שמרו הפשוטים שבבני העם, לא פחות מן הלמדנים, על זיכרון ישראל חי ופועם.

המאה ה-XIX שינתה מן היסוד את מצבם של יהודי המגרב. האירוע המכריע היה הקמתה, בשנת 1860, של Alliance israélite universelle, שפרשׂה ברחבי המגרב כולו רשת בתי ספר שהעניקו לילדים יהודים — לרבות ילדי המשפחות העניות ביותר — גישה להשכלה ולשפה הצרפתית. Georges Weill הראה כיצד מפעל זה שזר יחדיו שחרור, קידמה והגנה על זכויות האדם, ונשא לאוכלוסיות מרוששות את האידאל של כבוד האדם המושתת על הדעת [Georges Weill, Émancipation et progrès : l'Alliance israélite universelle et les droits de l'homme, 2000].

עבור משפחת פועלים כמשפחת Arki, היה זה קו פרשת מים. בית הספר של Alliance הציע לבנו של הפועל השכיר אפשרות להפוך לבעל מלאכה מיומן, פקיד, מנהל חשבונות או מורה. זהו בדיוק הדינמיקה של הקידום החברתי באמצעות לימוד — אחד הכוחות המניעים הקבועים ביותר בתולדות ישראל, שבהן היה הידע תמיד הסולם שבו עלו הצנועים מעלה מבלי לכפור במוצאם.

באלג'יריה קיבל תהליך זה אופי מיוחד עם צו Crémieux משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודים הילידים של שלושת המחוזות האלג'יריים. משפחה הנושאת שם ערבי מובהק, שהייתה שרויה בעולם היהודי-ערבי, מצאה עצמה כך, תוך דור אחד, נקראת להתחדש בין שלושה קטבים: האמונה היהודית, המורשת הערבית והשייכות הצרפתית החדשה. המעורבות בחיים הציבוריים — שליחת ילדים לבית הספר, לימוד הקריאה, השתתפות במוסדות הקהילה המתחדשים — הייתה הדרך שבה תרגמה השושלת, בתקופתה, את הציווי העתיק שלא להיפרד מן הציבור.

המאה ה-XX הביאה על יהודי המגרב, כעל כלל ישראל, את הניסיון. בשנות הכיבוש, נשללה מיהודי אלג'יריה האזרחות הצרפתית בעקבות ביטול צו Crémieux ב-1940, עד שהוחזר להם בשנת 1943. יהודי מרוקו ותוניסיה חוו, בדרגות שונות, את רדיפות משטר Vichy, ובתוניסיה — גם כיבוש גרמני ישיר. אלה הם עובדות מבוססות של ההיסטוריה, שהמדוּרן בזיכרון המשפחתי של השושלות המגרביות מורגש היטב, ולרוב הועבר בדרך הסיפור ולא באמצעות מסמכי הארכיון.

הצל העמוק ביותר של המאה נותר השואה האירופית, שעדותה של Primo Levi הפכה לנחלת הכלל [Primo Levi, Si c'est un homme, 1947]. אם הקהילות במגרב ניצלו, ברובן, מן הגירוש ההמוני שהשמיד את יהדות אירופה, הן לא פסחו מן הפחד, מן החוקים הגזעיים, ובלוב ובתוניסיה — מן המחנות והגירושים. הזיכרון של שושלת Arki, כזיכרון כלל העם היהודי, חרות בתוך תודעה משותפת זו של שבריריות והישרדות.

שנות שאחרי המלחמה היו זמן הגלים הגדולים של עזיבה. בין 1948 לשנות ה-1960, עזבו כמעט כל יהודי המגרב את צפון אפריקה — לעבר ישראל שזה עתה נוסדה, לצרפת, לקנדה. נושאי שם Arki נפוצו אף הם בדיאספורות החדשות הללו, ועמהם נשאו את הערבית-היהודית, את השירים, את המתכונים ואת השמות. בתלישה זו מתגלית מעלה שקטה: היחס לזרות שחווים מבפנים, היכולת להתחיל מחדש בארץ לא נודעת תוך שמירה שלמה על הנאמנות למקור — ניסיון הגלות שהמסורת היהודית הפכה, מאז מצרים, למטריצה של זהותה.

היום, השם Arki ממשיך להתקיים, נישא על ידי צאצאי משפחות אלו ממוצא מגרבי המתגוררים בעיקר בצרפת ובישראל. שם המשפחה הפך, עבור נושאיו, לסימן הדורש פענוח: מילה ערבית זו המציינת את הפועל הפשוט מספרת, למי שיודע להקשיב, סיפור שלם של עמל, יראת שמיים צנועה וחוסן.

מסירת זיכרון זה נתונה עתה בידי הסיפור המשפחתי ועבודתם של הגנאלוגים וחוקרי שמות המשפחה אשר, בעקבות Laredo, שחזרו בסבלנות את משמעותם ופיזורם של השמות היהודיים במגרב [Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978]. במפעל זיכרון זה, שושלת Arki מכבדת את ערך הזכור, מצוות הזיכרון: לזכור את המוצא הצנוע, לזכור את השפה האבודה, לזכור את המתים ואת הגולים.

נאמנות זו לזיכרון — מידה מרכזית של ישראל — היא המעניקה לשם צנוע כשמו את אצילותו האמיתית. כאשר שושלות אחרות מתגאות באבות מפורסמים, שושלת Arki יכולה להתגאות בכך שעברה את הדורות בכוחם הבלעדי של העמל, הסולידריות והאמונה המועברת מדור לדור.

בסיומו של מסע זה, מצטיירת שושלת Arki כמשפחה שמן העם במובן הנעלה ביותר: שושלת ששמה, הנגזר מן הערבית harkî — « פועל, עמל » — חורת בתוך בשרה ממש את כבוד העמל [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord et leur origine — Dafina]. מן הסימביוזה היהודית-ערבית של המגרב ועד לבתי הספר של Alliance, משירי ה-sharḥ ועד גלויות הגדולות של המאה ה-XX, עברה שושלת זו את תולדות ישראל בצפון אפריקה בשכבתה היגעה והנאמנה מכולן.

מכל המעלות שנשאה המסורת היהודית, כבוד העמל המאוחד עם נאמנות הזיכרון — זוהי המעלה שהשושלת הזו מיצתה על הצד הטוב ביותר. לא תפארת הפוסקים הגדולים ולא זוהר השושלות הרבניות, אלא משהו צנוע ועיקש מהם: קדושת מלאכת הידיים, סולידריות הצדקה בין אנשים פשוטים, ועקשנות הזיכרון לנוכח הגלות. בכך שותפים Arki במעלה שנשא ישראל על פני כל היבשות — האמונה שמי שחי מיגיע כפיו, ואינו שוכח לא את לשונו ולא את מתיו, נושא בתוכו את כל גדולתו של עם.