Yéménites

בדרום-מערב חצי האי ערב, בהרים ובעמקים של תימן, חיה קהילה יהודית (עדה) במשך יותר משני אלפי שנים בבדידות גאוגרפית כמעט מוחלטת. ריחוק זה, במקום לדלדל את חייה הרוחניים, הפך אותה לאחת ממשמרות הנאמנות ביותר של המסורות הקדומות של ישראל: הגייה של העברית הנחשבת קרובה לזו של התקופה המקראית, נאמנות מדוקדקת לנוסח המסורתי, וקשר עמוק לרמב"ם. לסירוגין ריבונית, נרדפת, גולה ולבסוף מושבת למולדתה — היהדות התימנית (מן המילה תֵּימָן, שמה העברי של תימן) מגלמת זיכרון ייחודי: זה של קהילה שראתה את עצמה כשומרת פיקדון קדוש, וְאֲשֶׁר בתוך שנים ספורות הועתקה כמעט כולה אל ארץ ישראל.

עתיקות הנוכחות היהודית בתימן אובדת בערבוביה של אגדה והיסטוריה. המסורות הקהילתיות מעלות את ראשית ההתיישבות לפני חורבן בית המקדש השני בשנת 70, ואף לימי המלך שלמה או לגלות בבל; סיפורים אחדים מזכירים יהודאים שיצאו לדרכם לפני האסון, משוכנעים כי קרב ובא. אם נכון שסיפורים אלה שייכים במידה רבה לתחום המיתוס המכונן, הם מעידים על תודעה חדה של קדימות ושל שורשיות עמוקה. ואולם מה שמעוגן היטב בעדויות הוא הפרק המופלא של הממלכה החִמְיַרית. החל מסוף המאה הרביעית, מלכי חִמְיַר — ממלכה ששלטה בדרום חצי האי ערב — נטשו את הפוליתאיזם ואימצו צורת מונותאיזם קרובה ליהדות: הכתובות מזכירות אל אחד, "רחמנן", הרחמן. הזדהות זו הגיעה לשיאה בראשית המאה השישית עם מלכות המלך יוסף אס'אר ית'אר, המפורסם בשמו דו-נואס, אחרון מלכי חִמְיַר ויהודי מוצהר. בשנים 522–525 לערך ניהל מדיניות התנגדות נחרצת לשאיפות ההתפשטות של הנצרות החבשית, שנתמכה על ידי ביזנטיון; המקורות מספרים על המתת נוצרים, ובמיוחד על פרשת נַג'ראן המפורסמת. הממלכה נפלה זמן קצר לאחר מכן בפני פלישת ממלכת אַקְסוּם הנוצרית, בראשות הנגוס כָּלֵב, ובכך נחתם פרק זה של מדינה דרום-ערבית מיהדת. מורשת חִמְיַר נותרת בעיני יהודי תימן אות יוקר היסטורי.

הגעת האסלאם שינתה לצמיתות את מצבם של היהודים בתימן. כנתינים ממעמד ד'ימי — מוגנים אך כפופים — יכלו היהודים לקיים את דתם תמורת מסים מיוחדים (ג'יזיה), הגבלות בלבוש וסימני נחיתות חברתית. תחת האימאמים הזיידים נע מצב זה בין סובלנות יחסית לבין השפלות קשות. אחד הגזרות הכואבות ביותר הייתה "גזרת היתומים" — פרשנות משפטית זיידית שחייבה את המדינה לאסוף ילדים יהודים שנותרו יתומים משני הוריהם ולגדלם כמוסלמים. גזרה זו, שיושמה לסירוגין ועוררה מחדש בימי האימאם Yahya, דחפה משפחות רבות להשיא את ילדיהן בגיל צעיר מאוד כדי להגן עליהם ממנה. בתוך אווירת לחץ זו התרחש הפרק המפואר ביותר ביחסים בין תימן ליהדות הכלל-עולמית. סביב שנת 1165, גל של המרת דת בכפייה לאסלאם הטיל פאניקה בקהילה, ומצבה הוחמר עוד עם הופעתו של מי שהתיימר להיות משיח. ראש הקהילה, Jacob ben Nathanaël al-Fayyumi, פנה אל משה מיימוניד. בסביבות שנת 1172 השיב זה האחרון באיגרת תימן (Iggeret Teiman) — כתב נחמה ואומץ שסתר את הטענות המשיחיות הכוזבות ועודד להתמיד באמונה. ההשפעה הייתה עצומה: המסורת מספרת כי מתוך הכרת תודה הוסיפו יהודי תימן את שמו של מיימוניד לקדיש, וספר חוקיו, משנה תורה, נעשה אבן הפינה של חייהם הדתיים.

הסבל המתמשך הזין בתימן קרקע משיחית בעצמה מיוחדת. במאה התשע-עשרה צצה דמותו של Shukr Kuhayl. Shukr ben Salim Kuhayl I, אומן עניו שהיה בקי במקרא ובזוהר, נגלה בצנעא בערך בשנת 1861 כשליח הגאולה, ונהרג בסביבות שנת 1865. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1868, אדם בשם Judah ben Shalom הכריז על עצמו כ-Shukr Kuhayl II, בטענה שהוא גלגול נשמתו של הראשון. תקוות אלה מדגישות את עומק הכמיהה לישועה בקרב קהילה סובלת. אולם האירוע הטראומטי ביותר נותר גלות מוזא (גלות מוזא, 1679–1680). בגזירת האימאם אל-מהדי אחמד, גורשו יהודי כמעט כל ערי תימן למוזא, אזור צחיח ולוהט בשפלת החוף של תהאמה. רבים נספו מרעב, מצמא ומן האקלים הקשה; המקורות מזכירים עד שני שלישים מן הגולים שמצאו את מותם. לאחר כשנה, התמוטטות המלאכה היהודית — שהייתה חיונית לכלכלה המקומית — הובילה לאישור השיבה, אך לעיתים קרובות לשכונות נפרדות חדשות. אסון זה לא כיבה את החיים הרוחניים: יהודי תימן נותרו מעתיקים נפלאים, שהעבירו ביד קודקסים מקראיים בעלי דיוק מסורתי מרשים, ושמרו על מסורת כתב-יד שמעניקה היום את ערכם הבלתי-יסולא בפז לתיג'אניהם (כתרים, קודקסי תורה).

הבדידות הגיאוגרפית של תימן הפכה את קהילתה לשומרת יוצאת דופן של הלשון והנוסח. ההגייה של העברית התימנית נחשבת בעיני חוקרים רבים לאחת הארכאיות והנאמנות ביותר לעברית הקדומה, ומבחינה בין פונמות שנמחקו במקומות אחרים. שני נוסחים גדולים מתקיימים זה לצד זה: הבלאדי ("של הארץ"), השורש בתוך המסורת המקומית ומאורגן על פי ההלכה המיימונית, והשאמי ("הסורי"), שהושפע החל מהמאות ה-17 וה-18 מסידורים מודפסים ספרדיים ומהקבלה הלוריאנית. במרכז תרבות זו מאיר דמותו של שלום שבזי (נולד בשנת 1619, נפטר בסביבות 1720), הנחשב למשורר הגדול ביותר של יהדות תימן. חי בתַּעִזּ, גורש בעצמו בעת גלות מַוְזַע, וחיבר דיוואן של כחמש מאות וחמישים שירים, כתובים בעברית, בארמית ובערבית-יהודית, וחתומים באקרוסטיכאות הנושאות את שמו. שירתו, המשלבת מיסטיקה, אסכטולוגיה, געגועים לציון ואהבת אלוהים, נפוצה בכל רחבי הקהילה והפכה בלתי נפרדת מן החגיגות, ובמיוחד מחגיגות החתונה המורקמות בשירים ובריקוד. הדיוואן של שבזי מהווה את הבסיס הרוחני והתרבותי של עדה שלמה, שהועבר בעל פה מדור לדור עד שפורסם על ידי מכון בן-צבי.

בחברה שבה הבעלות על קרקעות הייתה אסורה עליהם במידה רבה, הצטיינו יהודי תימן במלאכת יד. הם היו צורפי הזהב והכסף המפורסמים של הארץ, אמני הפיליגרן בכסף, מחרטי תכשיטים ועדי כלה בעדינות מופלאה; הם היו גם נפחים, רקמים, סנדלרים, קדרים — חיוניים לכלכלה המקומית. מיומנות זו ליוותה את המהגרים עד ארץ ישראל, שם מצא הצורפות התימנית חיים חדשים. הכיסופים לשיבה לציון התגשמו מוקדם מאוד. כבר בשנת 1881 נשא גל ההגירה הראשון את שמו "עלה בתמר" (על פי שיר השירים ז, ט, כאשר המילה תמ"ר מהווה גם כרונוגרמה לשנת העברית ה'תרמ"ב). עולים אלה, שרבים מהם יצאו לדרך ברגל, התיישבו בעיקר בירושלים וביפו. אך המהפך המכריע חל לאחר הקמת מדינת ישראל. מיוני 1949 עד ספטמבר 1950, מבצע "מרבד הקסמים" (בשמו הרשמי "על כנפי נשרים") העביר בגשר אווירי מעדן כארבעים ותשעה אלף יהודים תימנים לישראל, במהלך מאות טיסות. עלייה גדולה ראשונה זו ממדינה מוסלמית כמעט ריקנה לחלוטין את תימן מאוכלוסייתה היהודית, וסיימה למעשה נוכחות רצופה של יותר משני אלפי שנה.

ההיסטוריה של יהודי תימן היא היסטוריה של נאמנות עיקשת. מבודדת בקצוות ערב, נתונה לעול הדהימה, גזרת היתומים, גלות מוזע ואכזבות משיחיות, שמרה קהילה זו בדייקנות מופתית על השפה, הטקסט הקדוש וליטורגיית ישראל הקדומה, תחת סמכותו המחייבת של הרמב"ם ולנשימת שיריו של שבזי. כשהועתקה כמעט בשלמותה אל ישראל באמצע המאה העשרים, חוותה העדה התימנית את חבלי הקליטה, אולם מורשתה עודנה חיה ופועמת: מוזיקתה ושיריה, מלאכת הכסף שלה, מטבחה, הגייתה הייחודית של העברית, וזיכרון זהות שביקשה לעצמה להיות שומרת פיקדון בן אלפיים שנה. תימן, שכמעט אין בה היום יהודים, חיה עתה דרך בניה המפוזרים, הממשיכים לשיר את תֵּימָן.