Juifs de la Nação (séfarades d'Amsterdam)

בפנות המאה השש-עשרה אל המאה השבע-עשרה, בתוך הרפובליקה הצעירה של הפרובינציות המאוחדות הנמצאת בעיצומה של התנתקות מהכתרים האיבריים, נוצרה אחת הקהילות היהודיות המיוחדות במינן בתולדות העת החדשה: זו שחבריה עצמם כינו בשם Nação — ה"אומה", כלומר ה"אומה הפורטוגזית". כינוי זה, שירשו ממנו הקונברסוס מחצי האי האיברי, כיסה על מציאות מורכבת: צאצאים של יהודים שנאנסו להמיר את דתם לנצרות בסוף המאה החמש-עשרה, שנחשדו מזה דורות על ידי האינקוויזיציה, ואשר משהגיעו אל גדות האמסטל בחרו לשוב בגלוי אל אמונת אבותיהם [Encyclopaedia Judaica].

גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 וגזירת ההמרה הכפויה על יהודי פורטוגל בשנת 1497 הולידו, בלב הנצרות האיברית, אוכלוסייה של "נוצרים חדשים" — cristãos-novos — הנתונה בתווך דתי שחוקרי ההיסטוריה כינו מרנות [Cecil Roth, A History of the Marranos]. משפחות רבות מאלה שמרו בסתר, ולעתים קרובות באופן חלקי, על אורח חיים מתיהד שהועבר מדור לדור. לחץ האינקוויזיציה, החרמות הרכוש והסטיגמה החברתית דחפו רבות מהן אל הגלות. Amsterdam, עיר של מסחר, סובלנית מתוך חישוב לא פחות מאשר מתוך אמונה, הפכה לאחד ממקלטיה המארחים ביותר של גולה כפולה זו [Jonathan Israel, European Jewry in the Age of Mercantilism].

הקהילה שנתגבשה שם לא הייתה קהל דתי בלבד: היא הייתה מוסד שלם בפני עצמו, מצויד בחברות צדקה, בתי ספר, בית דפוס, משוררים וסוחרים השזורים בפעילות המסחר העולמי. היא הצמיחה את בית הדפוס העברי הפורח הראשון בצפון אירופה, קיבלה בתוכה את הרב והדיפלומט Menasseh ben Israel, והולידה, מתוך נוקשותה שלה, את שערוריית הצעיר Baruch Spinoza, שהוחרם בשנת 1656 [Steven Nadler, Spinoza: A Life]. המונומנט המתמשך ביותר שלה נותר בית הכנסת הגדול הפורטוגזי, הEsnoga או הSnoge, שנחנך בשנת 1675, עד אבן לשגשוג ולגאווה קולקטיבית. הספר הגדול הזה נועד לספר את תולדות האומה הזו: מקורותיה המרנים, שורשיה האמסטרדמיים, מוסדותיה, מחלוקותיה האינטלקטואליות והשפעתה הרחבה.

הזיכרון הקולקטיבי של ה-Nação הספרדית של Amsterdam שורשיו נטועים בנרטיב מכונן: זה של מרנים הבורחים מפני האינקוויזיציה כדי למצוא, על אדמה חופשית, את הפרקטיקה הגלויה של היהדות. נרטיב זה, המועבר בתוך הקהילה ומאושר ברובו על ידי הארכיון, מכיל עם זאת אזורי צל שעל ההיסטוריון לאזן ולדייק.

לפי המסורת הקהילתית, הקונברסוס הפורטוגזים הראשונים התיישבו ב-Amsterdam סביב השנים 1590–1595, בתקופה שבה הרפובליקה הצעירה עדיין נאבקה נגד ספרד במסגרת מלחמת שמונים השנים [Encyclopaedia Judaica]. הנרטיב הנפוץ ביותר מייחס לקבוצה בהנהגת משפחת Tirado ושל Maria Nunes את ייסוד האספות הדתיות הראשונות, בין השנים 1602–1604. ההיסטוריוגרפיה הראתה אולם כי תאריכים אלה נובעים בחלקם מבנייה מאוחרת, וכי היווצרות הקהילות הראשונות הייתה הדרגתית ולא נקודתית [Yosef Kaplan, An Alternative Path to Modernity].

מה שמבוסס הוא שכבר בשנים הראשונות של המאה ה-17 קמו מספר קהילות נפרדות: Beth Jacob, שנוסדה בסביבות 1602 תחת חסותו של רב שהגיע מגרמניה או מהאימפריה העות'מאנית, Neve Shalom זמן קצר לאחר מכן, ואז Beth Israel בשנת 1618 [Encyclopaedia Judaica]. ריבוי הקהילות הללו מעיד הן על גל ההגירה והן על המתחים הפנימיים האופייניים לקבוצה שהייתה בתהליך של חזרה ליהדות. שכן האתגר היה עצום: גברים ונשים אלה, שגדלו בקתוליציות ולעתים קרובות לא ידעו עברית ולא הכירו את ההלכה, נאלצו ללמוד מחדש דת שממנה לא שמרו אלא שברי שברים. הובאו מורים מחו"ל, בעיקר מ-Venise ומהאימפריה העות'מאנית, שבהן התקיימו קהילות ספרדיות מגובשות ומלאות [Miriam Bodian, Hebrews of the Portuguese Nation].

עמדתן של שלטונות Amsterdam הייתה מכרעת. העיר, שנשלטה על ידי פטריציאט של סוחרים, מעולם לא הכירה רשמית ביהדות באמצעות צו סובלנות כללי, אך סבלה למעשה את הפולחן היהודי, ובלבד שיישאר שקט ויימנע מכל מיסיון ומכל נישואים מעורבים [Jonathan Israel, European Jewry in the Age of Mercantilism]. סובלנות פרגמטית זו, המבוססת על האינטרס המסחרי שייצגו רשתות הספרדים — המשתרעות עד ל-Brésil, לאיי הודו המערבית ולאגן הים התיכון — מבדילה את Amsterdam באופן מהותי מהמטרופולינים האירופים האחרים של אותה תקופה, שבהם נכלאו היהודים בגטאות או פשוט גורשו. ל-Nation Portugaise מעולם לא היה גטו ב-Amsterdam: חבריה התיישבו בחופשיות בשכונת Vlooienburg, במזרח העיר, שבה התרכזו בתים, בתי כנסת ומוסדות.

האירוע המכריע בתולדות המוסדיות של הקהילה היה המיזוג, בשנת 1639, של שלוש הקהילות הקיימות — Beth Jacob, Neve Shalom ו-Beth Israel — לקהילה אחת מאוחדת: Kahal Kados de Talmud Torah, "הקהל הקדוש של תלמוד תורה" [Encyclopaedia Judaica]. איחוד זה, שנחתם במסגרת מערכת תקנות (ה-Ascamot), הקנה לאומה ארגון ריכוזי, היררכי ובר-קיימא, שנשמר ברובו עד לתמורות שבסוף המאה השמונה-עשרה.

ממשל הקהילה נשען על מועצה אוליגרכית, ה-Mahamad, שמנתה בדרך-כלל שישה או שבעה parnassim נבחרים מקרב הנכבדים [Yosef Kaplan, An Alternative Path to Modernity]. לגוף זה היו סמכויות נרחבות: הוא ניהל את הכספים, גבה מסים פנימיים (ה-finta וה-imposta), מינה רבנים ועובדי פולחן, פיקח על האורתודוקסיה וההגינות הציבורית, ובעיקר החזיק בנשק הנורא של הנידוי, ה-ḥerem. הרחוק מלהיות אסיפה דמוקרטית, ה-Mahamad גילם סדר חברתי המושתת על עושר וכבוד, שנתכוון לשמור קודם כל על שמה הטוב של האומה בעיני השלטונות הנוצרים ולשמר את המשמעת הפנימית [Miriam Bodian, Hebrews of the Portuguese Nation].

ה-Ascamot הסדירו בדקדקנות את החיים הקולקטיביים. הן אסרו הקמת כל קהילה מתחרה, הגבילו את המסחר עם חצי-האי האיברי, ויסתו את לוויות המתים ואת הצדקה, ודאגו שאיש לא יפגע בלכידות הקהילה על ידי מחלוקות פומביות [Yosef Kaplan]. השפה הפורטוגזית נותרה שפת המינהל, הדרשנות והתרבות, בעוד העברית שמורה הייתה לליטורגיה והספרדית שימשה לספרות המלומדת ולתרגום הטקסטים הקדושים. זהות תלת-לשונית זו — פורטוגזית, עברית, ספרדית — היוותה מאפיין ייחודי של האומה, שהבדיל אותה בבירור מן היהודים האשכנזים, מהגרים ממרכז אירופה ומזרחה, עניים יותר ומאוחרים יותר בהגעתם, שעמם קיימו הספרדים יחסים שנשאו לעיתים קרובות אופי של יחס מתנשא [Jonathan Israel].

הקהילה בנתה לעצמה רשת צפופה של מוסדות חברתיים וחינוכיים. האחווה Dotar (שנוסדה בשנת 1615) הקצתה נדוניות לנערות עניות, ובמיוחד לאלו שמשפחותיהן עדיין נתונות היו ברשתות האינקוויזיציה האיברית [Miriam Bodian]. בית-הספר הקהילתי, Ets Haim ("עץ חיים"), שהיה מאורגן בכיתות מדורגות, סיפק חינוך דתי ונלווה אליו ספרייה הנחשבת כיום לאחת הספריות היהודיות הפעילות הוותיקות ביותר בעולם [Encyclopaedia Judaica]. בית-חולים, בית-יתומים, קרן סיוע לעניים ולשבויים — האומה שאפה להיות חברה שלמה, עצמאית ומאורגנת לפי אידיאל של סדר וצדקה.

המאה ה-17 באמסטרדם הייתה, עבור ה-Nação, תור זהב אינטלקטואלי של ממש. השילוב של אליטה סוחרת משכילה, חופש מחשבה יחסי וקרבתן של הדפוסים ההולנדיים הפך את אמסטרדם למוקד מרכזי של תרבות יהודית מודפסת ושל מחשבה ספרדית [Encyclopaedia Judaica].

הדמות הסמלית של פריחה זו היה Menasseh ben Israel (1604-1657), רב, חוקר ומדפיס. נולד במשפחת אנוסים, ייסד בשנת 1626 את בית הדפוס העברי הראשון באמסטרדם, שמהדורותיו המוקפדות התפשטו בכל הפזורה [Cecil Roth, A Life of Menasseh ben Israel]. רב-לשוני וקשור בקשרי ידידות עם חוקרים נוצרים — ובהם Rembrandt, שחרט את דיוקנו, ותאולוגים פרוטסטנטים — מסמל Menasseh ben Israel את הפתיחות האינטלקטואלית של הקהילה כלפי העולם שמסביב. יצירתו המפורסמת ביותר, Esperança de Israel ("תקוות ישראל", 1650), קשרה בין השערות משיחיות לבין גילויין של שבטים שאבדו לכאורה בעולם החדש [Steven Nadler]. ובעיקר, בשנים 1655-1656, נסע ללונדון כדי לשכנע את Oliver Cromwell להחזיר את היהודים לאנגליה, שממנה גורשו בשנת 1290; אף שלא הותקן כל מעשה רשמי, תרמה פעולתו לסובלנות הלכה למעשה שאפשרה את שיבת היהודים לאדמת אנגליה [Cecil Roth, A Life of Menasseh ben Israel].

הדפוס הספרדי לא הוגבל ל-Menasseh בלבד. בתי מלאכה אחרים, כגון אלה של Joseph Athias ושל Immanuel Benveniste, הפכו את אמסטרדם לבירת הספר העברי בעולם, ויצרו ביבלות, מסכתות תלמודיות, סידורי תפילה וחיבורי פולמוס [Encyclopaedia Judaica]. ספרות ה-Nação נכתבה גם בפורטוגזית ובספרדית: שירה, תיאטרון, חיבורים אפולוגטיים שנועדו לחזק את אמונתם של אנוסים שחזרו לאחרונה ליהדותם. דמויות כגון Isaac Orobio de Castro, רופא ופילוסוף שנמלט מהאינקוויזיציה, או המשורר Daniel Levi de Barrios, ממחישות את התרבות הכפולה הזו, האיברית-יהודית כאחת [Yosef Kaplan, From Christianity to Judaism].

התססה זו לא הייתה נטולת מתחים. חזרתם ליהדות של מרנים שעוצבו ברוח הספקנות והרציונליזם האיבריים הולידה זרמים ביקורתיים כלפי האורתודוקסיה הרבנית. המקרה הרועם ביותר לפני זה של Spinoza היה מקרהו של Uriel da Costa (Acosta), שערער על אלמוות הנשמה ועל סמכות המסורת בעל-פה, הוחרם פעמים אחדות ולבסוף שם קץ לחייו סביב שנת 1640 [Encyclopaedia Judaica]. דרמות אלה חושפות את הקושי שחוותה קהילה השואפת לכבוד ולהערכה בעת שנדרשה לקלוט אנשי רוח שעוצבו בנתיב רוחני יוצא דופן.

שום פרק בתולדות ה-Nação לא חרט את חותמו על הדורות הבאים כמו נידויו של Baruch Spinoza. ב-27 ביולי 1656 (ו' באב תקט"ז), הכריז ה-Mahamad של ה-Kahal Kados של Talmud Torah על הצעיר בן עשרים ושלוש, בחרם החמור מכולם [Steven Nadler, Spinoza: A Life]. נוסח ה-ḥerem, שנכתב בפורטוגזית ונשמר בפנקסי הקהילה, נותר אחד המסמכים המרטיטים ביותר בתולדות היהדות החדשה.

Spinoza נולד ב-Amsterdam בשנת 1632 למשפחת סוחרים ממוצא פורטוגזי, Baruch — או Bento — קיבל את החינוך המסורתי ב-Ets Haim לפני שנטל חלק במסחר המשפחתי [Steven Nadler]. הטעמים המדויקים לנידויו אינם מפורטים בנוסח החרם, המסתפק בהזכרת «אפיקורסויות נוראיות» ו«מעשים מחרידים». ההיסטוריוגרפיה נוטה לסברה שייחסו לו דעות שכבר היו קרובות לאלה שיפתח ביצירתו הפילוסופית: דחיית אלמוות הנפש האישי, שלילת ההשגחה במובנה המסורתי, ותפיסת האלוהות המזוהה עם הטבע [Steven Nadler]. חומרת הגזרה — שאסרה על כל אדם לתקשר עמו, לקרוא בכתביו או להתקרב אליו — מוסברת פחות מתוך חריפות הדוקטרינה בלבד, כמו גם מתוך ההקשר המדיני של הקהילה.

כאן האַרכיון והזיכרון עונים זה לזה ומדייקים זה את זה. המסורת הציגה לא פעם את החרם על Spinoza כעימות הנצחי בין חופש המחשבה לאפלת הדת. ההיסטוריון נוטה לראות בו דווקא מוסד שביר, החי מתוך סובלנות רעועה של השלטונות הנוצריים, שלא יכול היה להרשות לעצמו לקלוט בתוכו חבר שהואשם בפרהסיה באתאיזם — האשמה שהייתה עלולה לסכן את כלל הקהילה בעיני הרפובליקה הקלוויניסטית [Yosef Kaplan]. החרם, מנקודת מבט זו, היה פעולת הגנה עצמית קולקטיבית לא פחות מגינוי דוקטרינרי.

Spinoza לא התנצר מעולם ולא ביקש לשוב אל הקהילה. הוא תרגם את שמו ללטינית כ-Benedictus, פרנס את עצמו כמחדד עדשות אופטיות ופיתח, בבדידות היחסית של מחוז הולנד, אחת הפילוסופיות המשפיעות ביותר של העת החדשה, שה-Éthique שלה יצאה לאור לאחר מותו בשנת 1677 [Steven Nadler]. באירוניה גדולה, המנודה מן ה-Nação הפך למפורסם שבבניה — סמל, בעיני הדורות הבאים, לשחרור השכל, אך גם עד בלתי רצוני למתחים הפנימיים של קהילת מרנים המחפשת את זהותה.

פסגת כוחה ובטחונה הקולקטיבי של האומה התגלמה באבן. בין השנים 1671 ו־1675 בנתה הקהילה, ברובע היהודי של Amsterdam, בית כנסת גדול בהיקף שלא היה לו תקדים במערב אירופה: Esnoga, או Snoge, המכונה גם בית הכנסת הפורטוגזי [Encyclopaedia Judaica]. חנוכתו החגיגית, ב־2 באוגוסט 1675, נחוגה בשבוע של חגיגות, וסימנה את שיא קהילה עשירה, בטוחה בעצמה ומוכרת.

הבניין תוכנן על ידי האדריכל Elias Bouman בסגנון קלאסי שנשאב, על פי המסורת הספרדית, מבית המקדש של Salomon. רב ממדים, נשען על ארבעה עמודים איוניים מונומנטליים ומוצף אור דרך חלונות גבוהים, השמר הפנים על התוכנית האופיינית לבתי הכנסת הספרדיים: tevah (בימה לקריאה) הניצבת מול ארון הקודש (hekhal), כאשר המתפללים יושבים בצדדים. הבניין, שמעולם לא חובר לחשמל, מואר עד היום על ידי מאות נרות המסודרים על פמוטי נחושת גדולים, המעניקים לו אווירה שנותרה נאמנה למאה השבע-עשרה [Encyclopaedia Judaica]. המכלול כולל אגפים המאכסנים את ספריית Ets Haim, חדרי הלימוד והארכיונים הקהילתיים.

ה-Esnoga לא הייתה רק מקום פולחן: היא הייתה הצהרה. הוד ממדיה הציג בפומבי, בעיר שבה הדתות המתנגדות האחרות (קתולים, מנוניטים) נאלצו להסתפק בכנסיות מחתרתיות הסתתרו בבתים פרטיים, את מעמדה הייחודי של האומה הפורטוגזית ואת יציבות בריתה הלא-כתובה עם האצולה הסוחרת [Jonathan Israel]. היא העידה גם על עושר שצברו המשפחות הספרדיות במסחר בסוכר, בטבק, ביהלומים, בתבלינים ובמוצרים קולוניאליים, וכן במימון ובביטוח ימי.

השפעת האומה השתרעה הרבה מעבר ל-Amsterdam. הרשתות הספרדיות הפיחו חיים בקהילות בנות ב-Hamburg, ב-London לאחר 1656, ב-Bordeaux וב-Bayonne שבצרפת, ב-Livourne שבאיטליה, ובעיקר בעולם החדש — ב-Recife הולנדית-ברזילאית, ב-Curaçao, ב-Nouvelle-Amsterdam (New York העתידית) וב-Suriname [Jonathan Israel, European Jewry in the Age of Mercantilism]. Amsterdam הייתה עבור דיאספורה אטלנטית זו "מטרופולין" רוחנית ומוסדית של ממש, שסיפקה רבנים, ספרים, מודלים חוקתיים ותמיכה כלכלית. ה-Esnoga נותרת הסמל הנראה לעין ביותר של כל זאת, לאחר שעמדה בלתי פגועה לאורך המאות, כולל הכיבוש הגרמני וחורבן הקהילה האשכנזית השכנה במהלך מלחמת העולם השנייה.

ההדר של 1675 לא היה עתיד להימשך. כבר מסוף המאה ה-17 ולאורך כל המאה ה-18, עברה האומה הספרדית של Amsterdam על ירידה כלכלית איטית, מקבילה לדעיכתה ההדרגתית של הרפובליקה של המחוזות המאוחדים מול עלייתן של England ושל France [Jonathan Israel]. אובדן Brazil ההולנדית, שנכבשה מחדש על ידי הפורטוגלים ב-1654, כבר הכה קשות ברשתות המסחריות האטלנטיות של הקהילה; מלחמות ומשברים פיננסיים של המאה ה-18 השלימו את הדלדול של חלק מחבריה.

הקהילה לא נמלטה אף מן הזעזועים הרוחניים של התקופה. פרשת המשיח השקר Sabbataï Tsevi, בשנים 1665–1666, עוררה ב-Amsterdam התלהבות משיחית ניכרת, שנחלקה על ידי רבים מן הנכבדים, עד שפרשת שמדו של הגואל המדומה הפילה את האומה בתוהו ורבב חשדות חדשים כלפי כל סטייה [Encyclopaedia Judaica]. פרקים אלה חושפים את ההתמדה, מתחת לכבוד המוסדי, של ציפיות דתיות עזות שירשו מן החוויה המרנית.

השחרור המדיני של יהודי Netherlands, שהוכרז ב-1796 תחת השפעת המהפכה הצרפתית והרפובליקה הבטאבית, שינה מן היסוד את מעמד האומה [Encyclopaedia Judaica]. מכאן ואילך, משהפכו לאזרחים, איבדו הספרדים את האוטונומיה הקורפורטיבית שעליה נשענו סמכות ה-Mahamad וה-Ascamot. ההשתלבות ההדרגתית בחברה ההולנדית, השימוש הדועך בפורטוגלית והצטמקות הדמוגרפית היחסית לעומת הקהילה האשכנזית, שהפכה לרוב הגדול, הכרסמו בזהותה הייחודית של ה-Nação במהלך המאה ה-19.

המבחן הטרגי ביותר הגיע במאה ה-20. כיבוש Netherlands על ידי גרמניה הנאצית בין 1940 ל-1945 הביא לגירוש וריגול של הרוב הגדול של יהודי Netherlands, ספרדים כאשכנזים [Encyclopaedia Judaica]. הקהילה הפורטוגלית, עשירה באלפי חברים ערב המלחמה, נחרבה עד עפר. בפרט ייחודי הנוגע כמעט בגדר נס, ה-Esnoga ניצלה מן ההרס ומן החילול, ויכלה לפתוח שעריה מחדש לאחר המלחמה. מצומצמת אך חיה כיום, הקהילה הספרדית של Amsterdam ממשיכה להתפלל בבית הכנסת משנת 1675, וספריית Ets Haim, הרשומה בפנקס Mémoire du monde של UNESCO, מנציחה את זכרה של אומה שידעה, במשך כארבעה מאות שנה, להפוך את הגלות לציוויליזציה.

סיפורה של ה-Nação הספרדית של Amsterdam הוא סיפורה של תחייה בלתי צפויה: סיפורם של אנשים ונשים שנתלשו מן היהדות בכוח האינקוויזיציה, ואשר בתוך דור אחד בנו מחדש על גדות ה-Amstel קהילה יהודית בעלת חיוניות יוצאת דופן. Nation זו, שנולדה מתוך המרנות, נשאה כל ימיה את חותמה של אותה מוצא דו-משמעי: קרועה בין נאמנות למסורת שאבדה ממנה בחלקה לבין הרוח הביקורתית שהוּתכה בכור האיברי, ושואפת בעת ובעונה אחת לאדיקות ולכבוד, לאורתודוקסיה ולפתיחות.

גדולתה נעוצה בדיוק במתח הזה. הוא הוא שהניב את מהדורות העבריות של Menasseh ben Israel ואת שגרירותו אצל Cromwell; והוא גם שהביא, בתגובת הגנה, להטלת החרם על Spinoza — ובכך יצר בדרך פרדוקסלית אחת מן הדמויות המכוננות של המודרניות הפילוסופית. ה-Esnoga משנת 1675, המוארת עד היום לאור נרות, נותרת עדה חיה לאיזון הרופף הזה שבין זיכרון לתבונה, בין נאמנות לחירות.

מחצי האי האיברי ועד לאיי הקריביים, מ-Hamburg ועד London, ארגה ה-Nation הפורטוגזית רשת דיאספורית שאמסטרדם הייתה מטרופולינה. אחרי שנשחקה בשואה, היא ממשיכה להתקיים כיום כזיכרון חי, שומרת ארכיונים, ספרים ומורשת הממשיכים לשפוך אור על תולדות הפלורליות היהודית. בכך לא הייתה ה-Nação קהילה אחת מני רבות בלבד: היא הייתה מעבדה של הזהות היהודית המודרנית, שבה נקשרו — לראשונה בעוצמה כזו — שאלות הסובלנות, הגלות, האמונה והמחשבה החופשית.