יהודי חרבין

בשולי מנצ'וריה, שם שבו הסטפה נהפכת לטייגה והנהר Songhua נושא עמו את החורף כמעט חצי שנה, קמה עיר שלא הייתה קיימת למעשה לפני סוף המאה התשע-עשרה. Harbin — Kharbine בכתיבים הרוסיים — הייתה יצירה של הנדסת מסילות ברזל, ועמה נולדה אחת מן הגלויות היהודיות המיוחדות שבהיסטוריה המודרנית. הקהילה היהודית של Harbin התגבשה סביב בניית מסילת הברזל של מזרח סין, שעבודותיה החלו בשנת 1898. לא שטטל מחודש מאירופה המזרחית, ולא שכונת סוחרים ספרדית שנשתלה על דרך מסחר עתיקה — היהדות ה-Harbinit הייתה תופעת גבול: דוברת רוסית, אשכנזית, קשורה עמוקות לתרבות הרוסית הקיסרית, ועם זאת פורחת על אדמת סין תחת ממשל זר.

קהילה זו ידעה מסלול מטאורי. נולדה עם המסילה, גדלה בקצב הרדיפות שהניסו את היהודים מאימפריית הצאר, הגיעה לשיאה בשנים שלאחר המהפכה הבולשביקית, ולאחר מכן דעכה תחת כובד הכיבושים הזה אחר זה — היפני תחילה, הסובייטי אחריו — עד שלא הותירה ב-Harbin של ימינו אלא בית-קברות אחד, שתי בתי-כנסת לשעבר שנועדו לשימוש אחר, וזיכרון מוסדי בדמות מוזיאון. הספר הנוכחי משרטט את ההיסטוריה הזו תוך מאמץ להבחין, בכל שלב, בין מה שהארכיון מבסס, מה שהמסורת מעבירה, והנקודות שבהן שני הרישומים נפגשים. שכן Harbin היה גם מקום של סיפור: ארץ מקלט שהוגדלה בפי יוצאיה שנעשו ישראלים, אמריקאים או אוסטרלים — היא שייכת לזיכרון לא פחות משהיא שייכת להיסטוריה.

הווצרותה של הקהילה היהודית ב-Harbin קשורה קשר בל יינתק להחלטה גאופוליטית. בסוף שנות ה-1890, השיגה האימפריה הרוסית מסין השושלת הצ'ינגית את הזכות לסלול דרך מנצ'וריה מסילת רכבת שתקצר את מסלול הטרנס-סיבירי לכיוון Vladivostok: מסילת הרכבת הסינית המזרחית. הקהילה התגבשה סביב פרויקט הנחת מסילה זה, שנפתח ב-1898, ו-Harbin הפכה לצומת המינהלי והטכני של המפעל.

כדי ליישב אזור זיכיון זה ולהבטיח את פעילותו, משך הממשל הרכבתי אליו מתיישבים, מהנדסים, פועלים וסוחרים. אלא שבמובלעת הרוסית הזו על אדמה סינית, המגבלות שחלו על יהודים בתוך האימפריה — תחום המושב, ה-numerus clausus, האיסור להתגורר בערים רבות — לא נאכפו באותה נוקשות. כך הציעה Harbin ליהודי האימפריה חופש נדיר של התיישבות, מסחר ותנועה. הבאים הראשונים היו סוחרים, יזמים, ספקי צבא ורכבת, שאליהם הצטרפו בקרוב אומנים ובעלי מקצועות חופשיים.

הקהילה התארגנה במהירות על פי הדגמים המוכחים של חיי היהדות הרוסית. הוקמו מוסדות דת, חברת עזרה הדדית ובתי ספר. בית הכנסת הראשון — שנודע לימים בשם "בית הכנסת הישן" — נבנה בסביבות שנות ה-1900–1910 כדי לענות על צורכיה של אוכלוסייה שגדלה ללא הרף. בית הקברות היהודי הוקם לשרת קהילה שהשתרשה כעת לאורך זמן. כבר בשלב ראשון זה נקבע אופייה של הקהילה: רובה ככולה אשכנזית, דוברת ושוחרת תרבות רוסית, נאמנה לזהות דיאספורית אירופאית שהושתלה בקצה המזרח הרחוק.

סביבתה של Harbin הייתה מלכתחילה קוסמופוליטית. לצד הרוסים האורתודוקסים, הסינים והיהודים נמנו גם פולנים, טטרים, גאורגים, ארמנים ומיעוטים אחרים מן האימפריה. פסיפס זה, שמרקמו נרקם סביב התחנה ולאורך השדרות הרחבות המשוקעות בבניינים בהשראה אירופאית, הקנה לעיר בשלב מאוחר יותר את כינויה "מוסקבה של המזרח". עבור ראשוני יהודי Harbin ייצגה העיר הבטחה: חיים רוסיים משוחררים מן המגבלות האנטי-יהודיות של רוסיה עצמה.

התקופה המשתרעת מהמלחמה העולמית הראשונה ועד הפלישה היפנית מהווה את שיאה הדמוגרפי והתרבותי של הקהילה. ההתמוטטות שחוותה האימפריה הרוסית — המלחמה, הפוגרומים, מהפכת 1917 ולאחריה מלחמת האזרחים — הציפה את מנצ'וריה בגלי פליטים. לצד היהודים הגיעו רוסים "לבנים" הנסים מן השלטון הבולשביקי, ועשו מ-Harbin אחד ממרכזי ההגירה הרוסית הגדולים באסיה. הקהילה היהודית, שנפחה גאה עם כל גל הגירה חדש, הגיעה אז לשיאה: מקובל לאמוד את מספרה בכמה אלפי נפשות, כאשר ההערכות המרחיבות ביותר מציינות שיא של כעשרים אלף איש בשנות העשרים של המאה הקודמת, בהתאם למקורות ולתקופות הנדונות.

זו הייתה תקופת הזוהר של החיים האגודתיים והדתיים. בית כנסת גדול ומפואר נבנה כדי לקלוט קהילה שגדלה מכדי להכיל בבית-הכנסת הישן. העיר הקימה בתי-ספר יהודיים, ספרייה, ארגוני צדקה, בית-חולים, בנק שיתופי, עיתונים ברוסית וביידיש, וחיים פוליטיים קהילתיים ערים שבמרכזם ניצב הציונות. Harbin הפכה למבצר של התנועה הלאומית היהודית במזרח הרחוק: בה פעלו סניפי נוער ציוני, אגודות המסונפות לזרמים הגדולים של התנועה, ועיתונות מיליטנטית.

דמות אחת מאפילה על כל הדמויות בתקופה זו: הרופא Abraham Kaufman, שהתבסס כמנהיגה של הקהילה ומניעה של חייה הציוניים במשך עשרות שנים. בהנהגתו הגיעו המוסדות של Harbin לגיבוש יוצא דופן, והפכו את הדיאספורה הנידחת הזו לדגם של ארגון עצמי.

הזיכרון הקולקטיבי מקשר גם את שמו של Joseph Trumpeldor ל-Harbin — גיבור הציונות שמוצאו מרוסיה, שסייר בשולי האימפריה הרוחקים ממזרח לפני שנעשה לאיקון הידוע; ותיקי Harbin נטו לרשום את העיר בתוך הגנאלוגיה הסמלית של הציונות. מבחינה כלכלית, מילאו יהודי Harbin תפקיד מוביל בסחר — פרוות, סויה, דגנים, סוכר, תה — ובמימון, ותרמו באופן מכריע לשגשוגה המסחרי של העיר. שגשוג זה, יחד עם אותה צפיפות מוסדית, הוא שהזין מאוחר יותר את דימויה של Harbin כ"עיר שהיהודים בנו".

המפנה היה פתאומי. ב־1931 פלשה יפן למנצ'וריה; בשנה שלאחר מכן נוסדה מדינת הבובה מנצ'וקואו, תחת אפוטרופסות צבאית יפנית. עבור הקהילה היהודית, תמורה זו סימנה את ראשיתו של שקיעה שדבר לא עצר בעדה. הביטחון המשפטי היחסי שנהנתה ממנו Harbin תחת השלטון הרוסי ואחר כך הסיני התפורר. יתר על כן, הרוסים הלבנים הביאו עמם בגלותם אנטישמיות לוחמנית: Harbin הפכה לאחד ממעוזי הפשיזם הרוסי בגולה, עם ארגוניה הפרא-צבאיים העוינים ליהודים, שהרשויות היפניות סבלו אותם או ניצלו אותם לפי צרכיהן.

הפרשה המסמלת תקופה זו הייתה פרשת Kaspe. Semion Kaspe, פסנתרן וירטואוז צעיר ובנו של מלונאי יהודי עשיר ב־Harbin, נחטף ב־1933 על ידי קבוצה הקשורה לפשיסטים הרוסים, ולאחר שבועות של שבי שבמהלכם דרשו חוטפיו כופר, נמצא מת. הפרשה, שבה נשתלבו סחיטה, אנטישמיות, משחקים דיפלומטיים והתנהלות מתירנית של רשויות הכיבוש, גילתה לעולם את פגיעותה של הקהילה ואת רוב חוסר מעמדה תחת מנצ'וקואו. היא נותרה סמל להיפוך גורלה של Harbin — ממקלט למלכודת.

ואולם, תקופה זו טומנת בחובה פרדוקס היסטוריוגרפי מרכזי. בעוד שגורמים מקומיים רדפו את היהודים, המדיניות היפנית הרשמית כלפיהם הייתה דו-משמעית, ואף מחושבת. פקידים יפניים מסוימים, שהניעם שילוב של דעות קדומות בדבר ה"כוח הפיננסי" היהודי ותקווה למשוך הון ואהדה אמריקאית, גיבשו תוכניות שנועדו לרצות את הקהילות היהודיות בתחומי אימפריתם, ואף לנצלן — מדיניות המסוכמת לעיתים תחת הכינוי "תוכנית פוגו". Harbin הייתה אחד מזירות יישום דו-משמעות זו: העיר אירחה בין השאר כנסים שכינסו את הקהילות היהודיות של המזרח הרחוק, בנשיאותו של Abraham Kaufman, למול עיניהן המעוניינות של הרשויות היפניות. התוצאה הייתה הישרדות תחת מעקב, באקלים של חוסר ביטחון גובר שדחף משפחות רבות לעזוב — ובמיוחד לעבר Shanghai, Tianjin או מדינות מעבר לים.

תבוסת יפן ב-1945 לא הביאה את הגאולה שרבים קיוו לה. הצבא האדום נכנס למנצ'וריה וכבש את Harbin. עבור היהודים דוברי הרוסית — רבים מהם חסרי אזרחות או בעלי מעמד אישי בלתי ודאי מאז נפילת האימפריה — הגעת הסובייטים הייתה מבחן נוסף. שירותי הביטחון הסובייטיים עצרו פרנסי קהילה שהואשמו בפעילות "אנטי-סובייטית" — ציונות, קשרים עם הגירה לבנה, שיתוף פעולה נטען. Abraham Kaufman עצמו, דמות חסות של הקהילה במשך רבע מאה, נעצר וגורש לברית המועצות, שם ידע את הגולאג עד שהורשה, שנים רבות לאחר מכן, לעלות לישראל. גורלו מסכם את גורלה של כל אליטה קהילתית שנערפה ראשה בידי הכיבוש הסובייטי.

מסירת מנצ'וריה לשלטון הקומוניסטי הסיני ב-1949 חתמה את גורל הקהילה. הרפובליקה העממית החדשה הציעה עתיד דל לדיאספורה של סוחרים, אנשי דת וציונים. גל העזיבה הגדול, שכבר החל בימי הכיבוש היפני, התגבר. יהודי Harbin נפוצו לכל קצוות תבל: אל מדינת ישראל הצעירה, שנוסדה ב-1948 וקלטה חלק ניכר מהם; אל ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה ואמריקה הלטינית; חלקם הצטרפו לקהילת Shanghai בטרם המשיכו בגלותם.

בעשורים שלאחר מכן, כבתה קהילת Harbin כישות חיה. המוסדות נסגרו, בתי הכנסת חדלו מפעילות פולחנית, בתי הספר נעלמו. מקובל לומר שהתושבת היהודייה האחרונה של Harbin נפטרה בשנות השמונים של המאה העשרים, וסגרה סופית כמעט תשעה עשורים של נוכחות. מיישוב פורח הפכה Harbin למקום זיכרון עבור דיאספורה שנפזרה שוב לכל עבר — ה-Kharbintsy, שקיימו, מתל-אביב, חיפה או Sydney, התאגדויות של ותיקי התושבים וזיכרון קולקטיבי חי.

אם הקהילה נעלמה, עקבותיה החומריות שרדו, בניגוד לכל הציפיות, וזכו לחיים שניים. בית הקברות היהודי הגדול של Harbin, שהועבר לאתר Huangshan בפאתי העיר, נותר אחד מבתי הקברות היהודיים הנרחבים ביותר ששרדו במזרח הרחוק; מאות מצבותיו באותיות עבריות ורוסיות מהוות את הארכיון הלפידארי השלם ביותר של ציבור גולים זה. זהו נקודת מפגש שבה הזיכרון המשפחתי של הצאצאים והמסמך ההיסטורי חופפים זה לזה: השמות החרותות באבן מאפשרות שחזור גנאלוגי ומאשרות את השורשים המושרשים לעומק של הקהילה.

המבנים עצמם שוקמו החל מראשית המאה ה-XXI, במסגרת מדיניות עירונית לשימור מורשת. בית הכנסת החדש משמש כיום בית למוזיאון לתולדות ותרבות יהודי Harbin, ואילו בית הכנסת הישן הוסב לאולם קונצרטים. שכונת Daoli ההיסטורית, עם חזיתותיה בהשראה אירופית, נתונה לתהליך תיירותי המדגיש את עברה היהודי והרוסי של העיר. תהליך ההנצחה הזה נובע ממניעים שלובים זה בזה — זיכרוניים, תרבותיים, דיפלומטיים וכלכליים — והוא מזין דיאלוג מחודש בין סין לעולם היהודי.

כאן מתכתבים הרבדים ולעיתים מתחים זה עם זה. הזיכרון של תושבי המקום לשעבר ושל צאצאיהם — זיכרון של מקלט, של תור זהב, של קהילה שחיה בהרמוניה — נפגש עם הארכיון של היסטוריה מורכבת יותר, הכוללת גם רדיפות, פרשת Kaspe ודיכוי סובייטי. הנרטיב הרשמי העכשווי, החוגג דו-קיום הרמוני, נוטה להחליק את הפגמים הללו. ההיסטוריון חייב להחזיק בשני הקצות: מציאות המקלט היוצא דופן שהעניקה Harbin ליהודי האימפריה הרוסית, ומציאות קהילה שנטחנה בסופו של דבר בין האימפריות שנאבקו על Manchuria. Harbin נותרת אפוא, כפי שמנסחים החוקרים, צומת דרכים — של תרבויות, של זיכרונות ושל נרטיבים מתחרים.

ההיסטוריה של יהודי Harbin מתוארת במסלול של בקושי ארבעה דורות: צמחה מתוך מסילת הברזל בשחר המאה העשרים, הגיעה לשיאה בעקבות אסונותיה של Russia, נחנקה תחת הכיבוש היפני, התפזרה עם הניצחון הסובייטי והמהפכה הסינית, ולבסוף התגבשה לזיכרון. היא ממחישה, בקנה-מידה של עיר אחת, כמה מהדינמיקות הגדולות של ההיסטוריה היהודית בת-זמננו: הבריחה מפני הרדיפה, היכולת להתארגנות מוסדית עצמאית, תפקידו המוביל של הציונות בגולה, ופגיעותן של מיעוטים הנקלעים לתוך התנגשות האימפריות.

מה שמייחד את Harbin הוא טוהר המשל שלה. לא קדמה לה כל נוכחות יהודית עתיקה; הקהילה החלה והסתיימה בתוך כמה עשורים בלבד, והותירה אחריה תיעוד ענף וזיכרון חי המוּנע בידי גולֶיה. כיום, כאשר האבנים המשוחזרות מושכות מבקרים וחוקרים, האתגר הוא עדיין לשמור יחדיו על הזיכרון — החמים, הנוסטלגי, המועבר מדור לדור — ועל ההיסטוריה — המתועדת, המחמירה יותר, התובענית. בשיווי-משקל זה מוצאת קהילת יהודי Harbin את מקומה הראוי: לא רק כסקרנות מן הרחוק-מזרח, אלא כפרק שלם בפני עצמו בתוך הגלות הארוכה של ישראל.