Juifs de Francfort (Judengasse)

הקהילה היהודית של פרנקפורט על המיין תופסת מקום ייחודי בתולדות הגלויות של יהדות אשכנז. במשך יותר משלוש מאות וחמישים שנה חיו חבריה, התפללו, עסקו במסחר, למדו ומצאו את מותם בתוך רחוב אחד, צר וסגור: ה-Judengasse, "סמטת היהודים". מרחב מצומצם זה — אחד הגטאות הראשונים שהוקמו בקיסרות ומן הצפופים ביותר באירופה — הפך באופן פרדוקסלי לזירה של חיים קהילתיים בעלי עושר יוצא דופן, שבה דרו בכפיפה אחת הדיכוי המשפטי המדוקדק ביותר וזוהרה של תרבות דתית, כלכלית ואינטלקטואלית מן השורה הראשונה.

לפי מוסדות הזיכרון של העיר, ובהם Museum Judengasse, הייתה קהילת פרנקפורט <cite index="2-1">אחד השכונות היהודיות החשובות ביותר בגרמניה ומרכז לחיי היהודים באירופה</cite>. להבין את ה-Judengasse פירושו להחזיק יחד שתי נרטיבים שנראים כסותרים זה את זה: זה של הכליאה וההפליה, שקובעו בתקנות קיסריות ועירוניות בעלות דיוק בלתי מתפשר; וזה של חיוניות קהילתית שממנה צמחה שושלת Rothschild ותנועת האורתודוקסיה הניאו-מסורתית. כרך זה שואף לעקוב אחר תולדות אלה במורכבותן, תוך הבחנה כנה בין מה שמשתייך לארכיון המבוסס, מה שניתן להסיק מסמנים בעלי הסתברות, ומה שנמסר כזיכרון מדור לדור.

הנוכחות היהודית בפרנקפורט מתועדת כבר מן המאה ה-12. בתחילה התגוררו היהודים בעיר בפיזור, בסמוך לקתדרלה ולככר השוק, שזורים בבד העירוני כמלווים בריבית, סוחרים ואומנים, תחת מעמד "משרתי לשכת הקיסר" (Kammerknechte) — מעמד שהעניק לקיסר הן את סמכות ההגנה עליהם הן את סמכות הטלת המיסים עליהם.

קהילה ראשונה זו ידעה שתי אסונות גדולות עוד בטרם קם הגטו. הראשון היה טבח 1241, המכונה לעיתים Judenschlacht, שבמהלכו אבד חלק גדול מן הקהילה. השני פקד אותה בגל הרדיפות שנלווה למגפת המוות השחור בשנת 1349, שעה שהקהילה הושמדה שנית — חבריה הואשמו, כבכל רחבי מרכז אירופה, בהרעלת הבארות. שני מאורעות הדמים הללו הותירו חותם עמוק בזיכרון הליטורגי של פרנקפורט, המשוּמר בMemorbücher (ספרי הזיכרון).

נקודת המפנה המכרעת חלה במאה ה-15. בלחץ הכנסייה והרשויות, ובהתאם למדיניות ההפרדה שקידמה הכנסייה מאז ועידת לטרן הרביעית (1215), החליט מועצת העיר פרנקפורט לרכז את היהודים במקום אחד. על פי עיריית פרנקפורט, בשנת 1462 נאלצו היהודים להתיישב ברחוב חדש שנסלל מחוץ לחומות הישנות. תאריך זה מציין את לידתה של ה-Judengasse כמוסד.

היודנגאסה הייתה רחוב עקלקל באורך של כשלוש מאות מטרים, שנסגר בקצותיו בשערים שננעלו בלילה, בימי ראשון ובימי חגים נוצריים. היהודים לא יכלו לצאת ממנו אלא בשעות מסוימות ובכפוף לכללים מחמירים: אסור היה להסתובב בגנים הציבוריים, לבקר בשווקים מסוימים, או לצעוד בקבוצות זה לצד זה. הרחוב, שהיה במשך זמן רב הנתיב היחיד המותר למגורים, ראה את אוכלוסייתו גדלה מבלי שיכול היה להתרחב לרוחב — מכאן צפיפות קיצונית וגבהי בתים הולכים וגדלים, שנבנו מחדש לגובה ונחלקו לאינסוף חלקים.

הפרדה זו הלכה יד ביד עם מסגרת משפטית ייחודית, ה-Stättigkeit, מכלול תקנות שקבעו את המספר המרבי של משפחות מורשות, את מספר הנישואים השנתיים המותרים, את המקצועות הנגישים (בעיקר הלוואה, שוּרָפִין, מסחר ביד שנייה וטקסטיל) ואת המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים. כל בית נשא שם ושלט — לרוב שם של בעל חיים, חפץ או צבע — ולא מספר; שמות אלה, כגון «אל מגן הדם האדום» (zum roten Schild) או «אל הבית הירוק», הפכו לשמות משפחה, ומכאן צמח השם Rothschild.

על אף מגבלות אלה, פיתחה הקהילה מוסדות מתוחכמים: בתי כנסת, מִקְוָאוֹת, יְשִׁיבוֹת, בית חולים, אכסניה לעוברי דרכים, חֶבְרוֹת צדקה (hevrot) ובית עלמין הנמנה עד היום עם העתיקים ביותר במרכז אירופה. ה-Museum Judengasse שומר כיום על שרידים ארכיאולוגיים של מבנים אלה, שנחשפו בחפירות, ומתעד את חיי החומר של הסמטה. לרבני Francfort הייתה סמכות הלכתית רבה בכל העולם האשכנזי, והעיר הפכה למרכז דפוס עברי ולמוקד של מלאכת מחשבת תלמודית.

שנת 1614 מהווה אחד האפיזודים הדרמטיים והמתועדים ביותר בתולדות הקהילה. המרד המכונה "מרד Fettmilch", על שם הסוחר והאופה Vincent Fettmilch, ממחיש את שבריריות מצבם של היהודים אף בתוך מסגרת משפטית מגוננת. לפי Leo Baeck Institute, <cite index="7-1">Vincent Fettmilch התיישב ב־Frankfurt בשנת 1602</cite> ועמד בראש מרד הבורגנות נגד הפטריציאט העירוני.

תנועה זו, שבתחילה כוונה נגד האוליגרכיה העירונית וזכויותיה, הפכה לאלימות אנטי־יהודית. לפי Brill Reference (Encyclopaedia of Jewish History and Culture), <cite index="9-1">מרד Fettmilch, שבספטמבר 1614 התגלגל לאלימות נגד יהודי Frankfurt והוביל לגירושם הזמני, הוא אחד המקרים המוכרים ביותר של מהומות אנטי־יהודיות במרכז אירופה במאה השבע־עשרה</cite>. ה־Judengasse נבזזה ותושביה גורשו.

ברם, תוצאת האירוע חושפת את ממשות ההגנה הקיסרית. לפי Leo Baeck Institute, <cite index="7-1">יהודי Frankfurt גורשו במשך שנתיים, עד 1616, אז התערב הקיסר, השיב את השליטה על העיר לידיו והטיל חרם קיסרי על Fettmilch ושותפיו; חיילים קיסריים השיבו את היהודים אל Frankfurt</cite>. Fettmilch הוצא להורג בשנת 1616. תאריך השיבה, כ' באדר, נקבע על ידי הקהילה כחג זיכרון מקומי — "פורים של Vintz" (Vinz-Hans-Purim) — שבו חוגגת ההצלה בשירה. כאן הזיכרון הליטורגי המועבר מדור לדור והארכיון הקיסרי מאשרים זה את זה.

במרחב הצפוף הזה נולדה אחת מהשושלות הפיננסיות המפורסמות בהיסטוריה. Mayer Amschel Rothschild ראה אור בעולם ב-Judengasse בשנת 1744. שם המשפחה עצמו נובע, כפי שראינו, מהשלט של בית אבות: לפי ה-Archives Rothschild, השם נגזר מהבית "בעל המגן האדום" שהמשפחה התגוררה בו בסמטה.

Mayer Amschel, שהוכשר במסחר ושקד בתשוקה על מטבעות עתיקים ומדליות, ידע להפיק תועלת מהמרווחים הצרים שהותירה ה-Stättigkeit. לאחר שנעשה ספקו של לנדגרף Hesse-Cassel, הקים בית בנקאי ושלח את חמשת בניו להקים ממנו סניפים בבירות האירופיות הגדולות — Francfort, Londres, Paris, Vienne ו-Naples. לפי ה-Archives Rothschild, מבית צנוע זה ב-Judengasse יצאה ההתפשטות של שושלת שעתידה הייתה להפוך, במאה ה-19, לאחת המשפחות המשפיעות ביותר במימון הבינלאומי.

עלייתם של ה-Rothschild אינה ניתנת להפרדה מהמקום שבו נולדו. היא ממחישה את הדרך שבה קהילת Francfort, על אף הכליאה, נותרה מחוברת לזרמים הכלכליים הגדולים של האימפריה ואירופה, וכיצד המיומנות המסחרית שנצטברה בסמטה יכלה, ברגע שהמחסומים המשפטיים הורדו, להתפרש בקנה מידה יבשתי. בית המשפחה ב-Judengasse נותר נקודת עיגון סמלית ומורשתית לדורות הבאים.

סוף המאה ה-18 בישר את שקיעת הגטו כמובלעת פיזית. בשנת 1796, הפצצת Francfort בידי הכוחות המהפכניים הצרפתיים השמידה חלק מה-Judengasse, ויהודים רבים קיבלו היתר, לראשונה, להתיישב מחוץ לרחוב. הכיבוש הנפוליאוני האיץ את התהליך: בהשפעת הרעיונות המהפכניים, הוכרה בהדרגה השוויוניות המשפטית, ובשנת 1811 העניק הנסיך הגדול Karl von Dalberg — תמורת פיצוי כספי כבד — שוויון אזרחי ליהודי Francfort.

אמנציפציה זו ידעה נסיגות. לאחר קונגרס Vienna (1815) והחזרת העיר-מדינה החופשית Francfort על כנה, צומצמו חלק מן הזכויות, ורק בעשורים הבאים — ולבסוף עם האיחוד הגרמני וחוקי 1864 ו-1871 — הושג השוויון המלא. ה-Judengasse, שנפתחה כעת ונתרוקנה מתפקידה ההפרדתי, ננטשה בהדרגה על ידי המשפחות האמידות שעברו להתגורר בשכונות החדשות של העיר.

הדעיכה החומרית של הסמטה הובילה להריסתה. על פי המקורות המורשתיים של עיריית Francfort, מרבית הבניינים הרעועים והמוזנחים של ה-Judengasse נהרסו במהלך המאה ה-19, כשהתהליך הסתיים ברובו בשנות ה-1870–1880. מן הרחוב ההיסטורי כמעט ולא נותר דבר על פני הקרקע; זכרו נשמר על ידי המוסדות הקהילתיים, הארכיונים, ומאוחר יותר — הארכאולוגיה העירונית.

במאה ה-19, כאשר האמנציפציה וההתבוללות שינו ביסודן את פני היהדות הגרמנית, הפכה Francfort למוקד של זרם דתי שנועד להדהד רחוק: האורתודוקסיה הניאו-מסורתית, או הניאו-אורתודוקסיה. דמותה המרכזית היה הרב Samson Raphael Hirsch, שנולד ב-Hambourg בשנת 1808 ונפטר ב-Francfort בשנת 1888.

לפי Encyclopædia Britannica, Hirsch היה <cite index="3-1">הוגה דת יהודי מרכזי ומייסד ה-Trennungsorthodoxie (האורתודוקסיה הפרשנית), או הניאו-אורתודוקסיה — מערכת תיאולוגית שתרמה לכך שהאורתודוקסיה היהודית תישאר בת-קיימא בגרמניה</cite>. תורתו, המסוכמת בנוסחת Torah im derekh erets (התורה בשילוב עם דרך ארץ), ביקשה ליישב בין נאמנות מלאה לתורה ובין השתתפות בתרבות הגרמנית המודרנית.

ב-Francfort לקח Hirsch על עצמו, בשנת 1851, את הנהגת הקהילה הפרשנית Israelitische Religionsgesellschaft. מטרתו הייתה להוציא את היהודים הנאמנים למסורת מתחת לחסותה של הקהילה הרשמית, שהפכה ברובה לרפורמית. לפי METAhub Frankfurt ו-AustriaWiki, <cite index="6-1">Hirsch היה מייסד ה-Austrittsgemeinde — "קהילת הפרישה" — ואחת מדמויות ההנהגה של הזרם הניאו-אורתודוקסי בגרמניה</cite>, תורה שכפי שמציין AustriaWiki, <cite index="5-1">הובילה בין השאר לייסוד קהילות עצמאיות ("Austrittsgemeinden")</cite>. חוק הפרישה הפרוסי משנת 1876 עיגן משפטית את הזכות לפרוש מהקהילה האם. בהשראתו של Hirsch הפכה Francfort למרכז האינטלקטואלי והמוסדי של אורתודוקסיה המסוגלת להתמודד עם המודרנה מבלי לוותר על יסודותיה — מורשה מתמשכת של הקהילה שצמחה מתוך ה-Judengasse.

ההיסטוריה של יהודי פרנקפורט מרכזת, במרחב של כמה מאות מטרים, את עיקר המתחים שעברו על הדיאספורה האשכנזית: התלות בחסות הקיסרית ושבריריותה, שנחשפה במרד Fettmilch; הכליאה הסגרגטיבית של ה-Judengasse והחיוניות התרבותית שלא הצליחה לחנוק; המעבר האלים מן הגטו אל האמנציפציה; והמצאתן של תגובות דתיות מקוריות למודרנה, שהנאו-אורתודוקסיה של Samson Raphael Hirsch נותרת ביטויה המושלם ביותר.

מאותה סמטה סגורה יצאו שושלת שהפכה את המימון העולמי ובית מחשבה שהטביע חותמו על היהדות האורתודוקסית לדורות. ההריסה הפיזית של ה-Judengasse במאה התשע-עשרה לא מחתה את זכרה: שרידי החפירות הארכיאולוגיות, הארכיונים הקהילתיים והמוסדות המוזיאליים של פרנקפורט משמרים את זכרונה. הקהילה ידעה לאחר מכן את ייסורי הרדיפה הנאצית, שהשמידה את החיים היהודיים שלפני המלחמה — היסטוריה הקוראת לכרך בפני עצמו. אך מה שנותר מן ה-Judengasse הוא עדות לאנושות שידעה, תחת כבלים קשים מנשוא, לבנות עולם.