יהדות אלג׳יריה

היסטוריית יהודי אלג'יריה נמנית עם הארוכות והייחודיות ביותר בחוף הים התיכון. קהילה זו, שנכחה על אדמת צפון אפריקה הרבה לפני הכיבוש הערבי במאה השביעית, חצתה את התקופה הפונית והרומית, את השלטון המוסלמי בימי הביניים, את גל הגולים האיבריים שהגיעו בהמוניהם לאחר 1391 ו-1492, את הריג'נסי העות'מאני הממושך, ולאחר מכן, משנת 1830, את הכיבוש הצרפתי. היסטוריית יהודי אלג'יריה בתקופה שבין 1830 ל-1962 נקראת כהיסטוריה שבין זיכרון וקשרים אינטימיים, המתנדנדת בין הארכיון הקולוניאלי לבין הזיכרון המועבר מדור לדור.

מסלול זה מסומן באירוע מכריע ושנוי במחלוקת: צו Crémieux משנת 1870, שהעניק באופן קולקטיבי את האזרחות הצרפתית ליהודי המחוזות האלג'יראיים. צרופה זו, שהאיצה אמנציפציה שכבר הייתה בעיצומה, הציבה את הקהילה במצב ייחודי, נבדל הן מהרוב המוסלמי הן מהאוכלוסייה האירופית, ועשתה אותה מטרה למסעות אנטישמיים אלימים. ההרפתקה הסתיימה בפתאומיות בשנת 1962, עם עצמאות אלג'יריה, שאז עזבה כמעט כל האוכלוסייה הזו את הארץ — כ-130,000 איש — בעיקר לצרפת המטרופולינית, שם התמזגה בחברה הצרפתית תוך שמירה על זיכרון חי של שורשיה. הספר הנוכחי שואף לשרטט מחדש היסטוריה זו תוך עימות כן בין הזיכרון הקהילתי לבין הישגי המחקר.

המסורת מייחסת את הנוכחות היהודית בצפון אפריקה לעת עתיקה רחוקה מאוד. על פי כמה מהנרטיבים המועברים בדורות, יהודים מיהודה היו מתיישבים באזור כבר עם חורבן בית המקדש הראשון בירושלים (586 לפנה"ס), ולאחר מכן עם חורבן בית המקדש השני (70 לספירה). נרטיבים מכוננים אלה, השייכים יותר לתחום הזיכרון מאשר לארכיון הניתן לאימות, יש לנהוג בהם בזהירות; המחקר ההיסטורי מכיר בכל זאת ביישוב יהודי קדום ובר-קיימא [Encyclopaedia Judaica; Histoire des Juifs en Algérie, Wikipédia].

הממצאים התיעודיים מעידים על נוכחות יהודית באפריקה הרומית, בין היתר באמצעות כתובות קבורה ושרידי בתי כנסת במחוזות Numidie ו-Maurétanie césarienne. מסורת שנויה במחלוקת רבה, שהפיץ בין היתר ההיסטוריון Ibn Khaldoun במאה הארבע-עשרה, מזכירה את התייהדותן של שבטים ברבריים מסוימים ואת דמותה האגדית של Kahina, מלכה לוחמת מרי Aurès שעמדה לכאורה בפני הכיבוש הערבי; השערה זו, מושכת אך רעועה, נותרת כיום שנויה במחלוקת נרחבת בקרב חוקרי ימי הביניים [Encyclopaedia Judaica]. תחת שלטון האסלאם, מן המאה השמינית ואילך, חיו היהודים במעמד דהימי, מוגנים אך כפופים להגבלות ולמס מיוחד. מרכזים אינטלקטואליים ראויים לציון צמחו, כגון Tlemcen, שקלטה רבנים מפורסמים. תקופת ימי הביניים הזו, שתיעודה דל לעומת המאות שלאחריה, שייכת ברובה לזיכרון שנבנה מחדש על בסיס רמזים מפוזרים.

מפנה מכריע חל בסוף ימי הביניים עם הגעתם של יהודים שגורשו מחצי האי האיברי. פרעות 1391 בספרד, ואחריהן גירוש שהכריזו עליו המלכים הקתולים ב-1492, השליכו אל חופי צפון אפריקה אלפי פליטים ספרדים. המגורשים הללו הביאו עמם את חכמתם התלמודית, מסורותיהם הליטורגיות ומבניהם הקהילתיים. אישים מופלגים כיצחק בן ששת פרפט (הריב"ש) ושמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) התיישבו באלג'יר, שם ייסדו פסיקה רבנית שהשפיעה על כל המגרב [Encyclopaedia Judaica].

תחת הממשל העות'מאני של אלג'יר, החל מן המאה ה-16, זכתה הקהילה לארגון פנימי מגובש. במאה ה-18 נוסף מרכיב שלישי: סוחרים יהודים שבאו מ-Livourne שבטוסקנה, המכונים Grana או ליבורנים, שהיו מובחנים במעמדם כנתינים מוגנים אירופאים, בקשריהם המסחריים הבינלאומיים ובמעמד חברתי מסוים, בניגוד ליהודים הילידים המכונים Toschavim או Beldiyin. משפחות Bacri ו-Busnach, סוחרים בעלי השפעה באלג'יר, מילאו תפקיד כלכלי ודיפלומטי מרכזי, ובמיוחד באספקת חיטה לצרפת המהפכנית — סכסוך כספי שעתיד היה לשמש עילה רחוקה למסע הצבאי הצרפתי של 1830. תקופה זו מתועדת היטב בארכיוני הקונסוליות, המסחר והרבנות, מה שהופך אותה לקרקע יציבה עבור ההיסטוריון.

כיבוש אלג'יר על ידי הכוחות הצרפתיים ביולי 1830 פתח עידן חדש. יהודי אלג'יריה, שמנו אז בין 15,000 ל-25,000 נפש, עברו בהדרגה ממעמד של ד'ִמִּי למעמד של נתיני המינהל הקולוניאלי. הרשויות הצרפתיות, שביקשו לארגן את האוכלוסיות הילידיות, הקימו בשנת 1845 קונסיסטוארים יהודיים באלג'יר, אוראן וקונסטנטין, על פי דגם הקונסיסטואר המרכזי של צרפת שייסד נפוליאון. המטרה המוצהרת הייתה "התחדשות" והצרפתה של יהודים אלה, שנחשבו "נחשלים" בעיני המנהלים והרבנים ממטרופולין שנשלחו למקום [Histoire des Juifs en Algérie, Wikipédia ; CDHA].

מדיניות ההתבוללות התרבותית הזו באה לידי ביטוי בהפצת השפה הצרפתית, בחינוך, באימוץ הדרגתי של מרשם האוכלוסין האירופי ובארגון מחדש של הפולחן הדתי. נוצרה עלית קהילתית, שנזדרזה לאמץ את הערכים הרפובליקניים ואת אידיאל האמנציפציה שירשה מהמהפכה הצרפתית. ברם, מעמדן המשפטי של אוכלוסיות אלה נותר עמום: לא צרפתים לגמרי, ולא מיוּוָן עם המוסלמים, תפסו היהודים עמדת ביניים שהמינהל התקשה לקבע. בהקשר זה של תמורה מואצת, כאשר הקהילה מצאה עצמה קרועה בין נאמנות למסורת לבין שאיפה להשתלבות, הבשיל שאלת הצרפת הקולקטיבית, שעתידה הייתה למצוא את פתרונה עם הצו של שנת 1870.

ב-24 באוקטובר 1870, הצו שחתם Adolphe Crémieux, שר המשפטים של ממשלת ההגנה הלאומית, העניק בבת אחת את האזרחות הצרפתית ליהודי המחוזות האלג'יריים. זהו הצו שהפך את יהודי אלג'יריה לצרפתים. צעד זה, שנגע לכ-35,000 איש, הפך אמנציפציה אישית שהתקדמה עד אז לאט ובטפטוף — לאזרוח קולקטיבי בהיקף חסר תקדים [Retronews].

לצו היו השלכות עמוקות ומרחיקות לכת. הוא הפריד בחדות בין גורלם של היהודים לבין גורלם של המוסלמים באלג'יריה, אשר נותרו כפופים למשטר ה"אינדיז'נה" ולא יכלו לזכות באזרחות אלא במחיר ויתור על מעמדם האישי. פערי יחס אלה הזינו טינות ממושכות. מעל לכל, הצו עורר מסע אנטישמי עז בקרב האוכלוסייה האירופית באלג'יריה, ובמיוחד באוראן ובאלג'יר, שם הוקמו ליגות אנטי-יהודיות לקראת סוף המאה ה-19, בעקבות פרשת Dreyfus. פרעות האנטי-יהודיות של השנים 1897–1898, שנוהלו בין היתר על ידי Max Régis באלג'יר, מעידות על עוצמת המתחים הללו [Histoire des Juifs en Algérie, Wikipédia]. ההיסטוריוגרפיה של צו Crémieux מהווה כשלעצמה שדה מחקר עצמאי, שכן פעולה זו גיבשה סביבה את מכלול השאלות של הקולוניזציה, הזהות והאזרחות. על אף העוינות הזו, יהודי אלג'יריה פנו בנחישות לדרך הצרפות, אימצו את שפת הרפובליקה, בתי ספרה ומוסדותיה — עד כדי כך שהדור שנולד לאחר 1870 חש עצמו צרפתי לכל דבר.

מלחמת העולם השנייה סימנה שבר טראומטי. משטר וישי, בחוק מ-7 באוקטובר 1940, ביטל את צו Crémieux, וגזל באחת מיהודי אלג'יריה את האזרחות הצרפתית שנהנו ממנה במשך שבעים שנה. הם הוחזרו בכך למעמד של נתינים ילידים, ועוד הוטל עליהם גם חוק היהודים שהכריז עליו ממשל Pétain, שהדיר אותם ממקצועות רבים, מתפקידים ציבוריים ומוסדות חינוך מכוח numerus clausus [היסטוריה של יהודי אלג'יריה, ויקיפדיה].

רדיפה מינהלית זו, שניהלה המדינה הצרפתית בעצמה, פגעה באוכלוסייה שהזדהתה עם צרפת בלהט. אלפי ילדים יהודים סולקו מבתי הספר הציבוריים, והקהילה נאלצה לארגן מסגרת לימוד מקבילה. בהקשר זה מילאו צעירים יהודים מאלג'יר תפקיד מכריע בנחיתה האמריקנית של נובמבר 1942 (מבצע Torch), כשהשתלטו על נקודות אסטרטגיות בעיר כדי להקל על הגעת האמריקנים. באירוניה של גורל, צו Crémieux לא הוחזר לתוקפו מיד לאחר הנחיתה: היה צריך להמתין עד אוקטובר 1943 כדי שהאזרחות הצרפתית תוחזר, בין השאר בלחצם של הגנרל de Gaulle ושל הוועד הצרפתי לשחרור לאומי. פרק זה הותיר צלקת עמוקה בזיכרון הקהילתי, וחשף את שבירותה של אזרחות שנחשבה לנצחית.

עצמאות אלג'יריה ב-1962, תום מלחמה ארוכה ודמים שפרצה ב-1954, חתמה על גורל הקהילה. בהיותם אזרחים צרפתים וחוששים מעתיד לוט בערפל באלג'יריה החדשה — שבה נטה קוד האזרחות להדיר את שאינם מוסלמים — בחרו כמעט כל יהודי אלג'יריה, שמספרם הוערך בכ-130,000 נפש, לעזוב את הארץ. בשונה מיהודי מרוקו ותוניסיה, שנחלקו בין צרפת לישראל, פנו יהודי אלג'יריה — שהיו מצורפתים מאז 1870 — ברובם המכריע אל המטרופולין [Histoire des Juifs en Algérie, Wikipédia ; CDHA].

עזיבה זו, שהתרחשה בחיפזון ובתחושת עקירה, נרשמת בתוך הגל הרחב יותר של ה״רפטריאנים״ (pieds-noirs), שהיהודים היוו בתוכו מרכיב ייחודי. סיפור זה נקרא בין היסטוריה לזיכרון: המחקר מבסס את עובדות הגלות — כרונולוגיה, מספרים, מסלולים — בעוד שהזיכרון המשפחתי שומר את רישומם של שכונות Alger, Oran ו-Constantine, של בתי הכנסת שנותרו אחור, של בתי הקברות שנטושו, של שפות וטעמים שאבדו. בצרפת התיישבה הגולה מחדש בעיקר ב-Paris, Marseille, בדרום ובאזור הפריזאי, והוסיפה תרומה עמוקה לחידוש היהדות הצרפתית, שעד אז הייתה שלטת בה מן הבחינה המספרית הקהילה האשכנזית. המסורות הליטורגיות הספרדיות, ייחוס הקדושים לרבנים כגון Rabbi Ephraïm Enkaoua מ-Tlemcen, וחיים קהילתיים עשירים נשתלו מחדש באדמת המטרופולין, ומעידים על רציפות תרבותית חרף השבר הגאוגרפי.

ההיסטוריה של יהודי אלג'יריה היא זו של קהילה בת אלפי שנים, שזהותה התעצבה בשכבות רצופות: שכבת יסוד ילידית וברברית, תרומה ספרדית-איברית, השפעה ליוורנית, ולבסוף תִּצְרוּת קולוניאלית צרפתית. צו Crémieux משנת 1870 נותר האירוע המרכזי, שהפך אוכלוסייה ילידית לאזרחים צרפתים, עם כל המורכבויות, העוינויות והתקוות שהדבר הביא עמו. ביטולו תחת שלטון וישי, ולאחריו גלות 1962, גילו זה אחר זה את שבריריותו ואת עומקו של הקשר לצרפת.

אף שנעלמה מאלג'יריה כקהילה חיה, אוכלוסייה זו לא נעלמה כזיכרון ומורשת. לאחר שנשתלה מחדש בצרפת, בישראל ובמקומות אחרים, תרמה תרומה מכרעת לחיוניותו של היהדות הספרדית בת-זמננו. היסטוריה זו, הניצבת בצומת שבין הארכיון הקולוניאלי לבין המסירה המשפחתית, נותרת נושא מחקר פורה ושדה זיכרון ערני עדיין, שבו על ההיסטוריון להבחין ללא הרף בין המתועד לבין הנזכר, מבלי לבוז לאחד מהם.