House of Israel (Sefwi)

בעמקן של הגבעות הירוקות שבדרום-מערב גאנה, באזור מרוחק שחוצים בו מטעי קקאו וקנה סוכר, חיה קהילה שמאתגרת זה חצי מאה את גבולות השייכות היהודית עצמה. קהילת House of Israel בסֶפְוִי וִיאַוְסוֹ ובסֶפְוִי סוּאִי, שבמערב גאנה, היא קהילה יהודית בפריחה מתמדת [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com]. חבריה, שרובם ממוצא אתני סֶפְוִי, אינם מציגים את עצמם כגרים שבאו ממקום אחר, אלא כיורשיה של זיכרון קבור: זיכרון אבות שלפי אמונתם הם צאצאי אחד משבטי ישראל האבודים.

טענה זו ממקמת מלכתחילה את House of Israel בצומת בין שני סדרי ידע שאינם חופפים תמיד. מן הצד האחד, מסורת בעל-פה וחוויה חזיונית; מן הצד האחר, דרישת הארכיון והמחקר ההיסטורי, המתקשים לתעד הגירה עתיקה ומרוחקת כל כך. לדברי הבמאית Gabrielle Zilkha, היעדר עקבות היסטוריות מקשה על בדיקת טענות הקבוצה, אך קיימת מסורת בעל-פה שמקורה לפני כמאתיים שנה [Wikipedia, House of Israel (Ghana)].

הספר שלפנינו מבקש לעקוב, בזהירות המתחייבת, אחר ההיסטוריה של קהילה זו: צמיחתה בשנות השבעים סביב דמותו של חוזה, התבססות פרקטיקותיה, הקמת בית הכנסת שלה בשנת 1998, ושילובה ההדרגתי ברשת יהודית טרנסנאציונלית. הוא מבחין בקפידה בין מה שנמסר במסגרת הזיכרון, מה שמבסס הארכיון, והאזורים שבהם שניהם משיבים זה לזה. שכן House of Israel אינה רק מוזרות אתנוגרפית: היא מקרה מופת של הדרך שבה מיתוס עשרת השבטים האבודים יכול היה, בפנות המאה העשרים לעשרים ואחת, להפוך לכלי עוצמתי של זיהוי עצמי עבור אוכלוסיות אפריקניות.

לפני שהפכה לקהילה יהודית, House of Israel הייתה תחילה מציאות גאוגרפית ואתנית מוגדרת. הסֶפְוִי הם עם אקאן המתגורר בדרום-מערב גאנה, כיום באזור הצפון-מערב (Western North Region). Sefwi Sui היא קהילה חקלאית קטנה בגאנה, המונה כשלושת אלפים תושבים; קהילה יהודית של House of Israel שוכנת בה, בעוד יהודים אחרים של House of Israel מתגוררים ב-Sefwi Wiawso, יישוב גדול יותר הנמצא כעשרים קילומטרים מ-Sefwi Sui [Wikipedia, Sefwi Sui].

בידודה של ארץ זו הוא אחד ממאפייניה המבניים, והוא מכביד בכבדות על תולדות הקהילה. כפי שמתעד הספר הצילומי Scattered Among the Nations, קהילה זו ממערב אפריקה היא יותר מנידחת — מרחק שני ימי נסיעה באוטובוס מבירת גאנה, ועדיין נעדרת מים זורמים [Jewish Telegraphic Agency]. רוב חברי הקהילה הגאנאית מתגוררים ב-Sefwi Wiawso, עיירה קטנה בפינה הדרום-מערבית של המדינה, סמוך לגבול עם חוף השנהב [Scattered Among the Nations].

חיי היומיום כאן הם חיים של איכרות עמלה. חיי היומיום בחלק זה של גאנה הם איטיים ופשוטים: כל אחד עמל קשה, משחר ועד בין הערביים, בשדה, בחנות או בבית [Scattered Among the Nations]. מסגרת חקלאית ומבודדת זו אינה רקע גרידא: היא אפשרה לנהגים עתיקים להתמסר בדורות, רחוק יחסית מן השינויים הדתיים הגדולים, והיא מסבירה את אי-הנראות הממושכת של הקהילה בעיני העולם היהודי. היא גם מעצבת את הממד הכלכלי של החיים הקהילתיים, הנסובים סביב קקאו, קנה סוכר ומסחר קטן. בין חברי הקהילה נמצאים Kofi Kwateng, בעל חנות מכולת, והממונה David Ahenkorah, המנהל עסק צילום [Scattered Among the Nations].

בעולם כפרי זה, הכרוך בגבעותיו ובגידוליו, עתיד היה להתרחש, בשנות השבעים של המאה העשרים, האירוע המכונן שהקהילה מציבה כמקור למודעותה היהודית המודרנית.

סיפור המייסדים של House of Israel נשען כולו על חוויתו של אדם אחד. הקהילה נולדה בשנת 1976, לאחר שגאנאי בשם Aaron Ahotre Toakyirafa חזה חזון שהשכנע אותו כי אבות אבותיו ה-Sefwi קשורים קשר ישיר ליהודים הקדמונים ומתייחסים לאחד השבטים האבודים [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com]. המקורות נבדלים מעט בתאריך המדויק: קהילת House of Israel בגאנה החלה בשנת 1977, כאשר איש מ-Sefwi Wiaso בשם Aaron Ahotre Toakyirafa חזה חזון שלפיו הוא יהודי, משבט ישראל האבוד [Times of Israel].

היסוד המכריע בסיפור זה אינו רק ההתגלות האישית, אלא קריאת העבר הקולקטיבי מחדש שהיא מאפשרת. הוא טען שהוא זוכר כי לפני בוא המיסיונרים הנוצרים, קיימו ה-Sefwi בדייקנות אמונות יהודיות, בדיוק כפי שנהגו היהודים הקדמונים לפי התורה [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com]. החזון פועל אפוא כמפתח פרשני: הוא הופך מנהגים מקומיים שנתפסו עד אז כ"חוקי הארץ" לשרידים של יהדות קדמונית. כפי שמסכמת עדות שנאספה, חבר אחד סיפר כי סביו נהגו מנהגים הדומים לאלו שמלמדת התנ"ך, מבלי לדעת שזה נקרא יהדות [Jewish Telegraphic Agency].

סביב אדם זה נוצרה גרעין ראשון. Toakyirafa כינס לאט לאט קהילה קטנה של מאמינים שהתאמצו לקיים את היהדות ככל האפשר, בהסתמכם על התנ"ך [Times of Israel]. יש לציין ביושר את מעמדו של מקור זה כזיכרון וחזון בלבד: עד היום אין מסמך ארכיוני המבסס את שרשרת הנדידה שהחזון מניח. הסיפור שייך לתחום הזיכרון המועבר, וכזה הוא מעצב את הזהות הקהילתית.

הלב הטיעוני של הקהילה נשען על מכלול מנהגים שחבריה רואים בהם קדמוּת לכל השפעה מיסיונרית והתאמה לציוויי המקרא. Kofi Kwartengy, ראש הקהילה מאז 1992, מדגיש מסורות עתיקות של הסֶפוִוי כגון שמירת השבת ביום השבת ולא ביום ראשון, ואיסור מוחלט על כל עבודה בשבת [Times of Israel]. מעבר לשמירות אלו ניתן למנות סימנים נוספים: בני הסֶפוִוי נוהגים גם במילה ביום השמיני, בדיני טהרת הנידה, ובטקסי בגרות בגיל שלוש עשרה [Times of Israel].

ההתכנסויות הללו עם היהדות הנורמטיבית אמיתיות ומרשימות; הן מבססות את האמונה הפנימית של הקבוצה. ל-House of Israel בית כנסת חד-חדרי וספר תורה מוקטן המונח בתיבת עץ מיוחדת; כל מלאכה פוסקת בשבת, הבנים נימולים שבוע לאחר הלידה, והנשים מתבדלות מהציבור הגברי בימי וסתן [Jewish Telegraphic Agency].

נותרת השאלה של מסלול ההיסטורי. ההשערות שמגבשים החברים עצמם מרובות ומוּכּרות ככאלה. קיימות תיאוריות רבות על האופן שבו הועברו מנהגים אלו לכמאתיים המאמינים של ימינו: אולי ישראלים קדמונים שברחו מן הרדיפות, אולי סוחרים יהודים שבאו מ-Tombouctou [Jewish Telegraphic Agency]. המסורת הרווחת ביותר מעדיפה את הנתיב האחרון: הסֶפוִוי הם צאצאי יהודים שנדדו דרומה דרך Côte d'Ivoire, וייתכן שמוצאם המקורי מ-Tombouctou, ושנשאו עמם שמירות יהודיות עתיקות [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com].

ברמת המחקר, עם זאת, הקבלות אלו אינן מבססות שושלת. דמיון מנהגים עשוי לנבוע מהתכנסויות עצמאיות או מפרשנות רטרואקטיבית; ובנוסף, כפי שראינו, היעדר תיעוד כתוב אוסר כל אימות [Wikipedia, House of Israel (Ghana)]. הפרק עומד אפוא בצומת: המסורת והארכיון משיבים זה לזה כאן מבלי להאשש זה את זה — האחת מחייבת רצף שהאחר אינו יכול לא לתמוך בו ולא לשלול אותו.

אם מקורות הרחוקים נותרים בגדר השערה, הרי שהקמת מקום פולחן היא עובדה מתוארכת וניתנת לתצפית. הקהילה, המורכבת ברובה משבט הסֶפְוִי, בנתה בית כנסת בשנת 1998 [Wikipedia, House of Israel (Ghana)]. בשנת 1998 הקימה קהילת House of Israel בית כנסת צנוע למרגלות הר Sefwi Wiawso, בשכונה מבודדת ושקטה בעיר הנקראת New Adiembra [africansynagogues.org].

תיאורו של מקדש זה מלמד רבות על מצבה החומרי והתיאולוגי של הקהילה. הבניין צנוע, ומאופיין בעיקר בצבעיה וסמליה של מדינת ישראל. דגלי ישראל ורצועות כחול-לבן תלויים בבית הכנסת, ללא כל קישוט אחר הייחודי לקהילה אפריקאית שחורה זו; גברים ונשים יושבים בנפרד על פי המנהג היהודי האורתודוקסי, אף שאין מחיצה מפרידה בין המינים [africansynagogues.org].

החפץ המשמעותי ביותר שם מגלה מגבלה מהותית של המנהג. בחדר קטן הסמוך לאולם מצוי ספר תורה קטן, מודפס על נייר ולא כתוב על קלף כנדרש על פי ההלכה, בתיבת עץ וזכוכית; הוא הוענק לקהילה מידיו של איש עסקים ישראלי שעבר בGhana לפני זמן מה [africansynagogues.org]. ספר תורה זה אינו משמש בתפילה. אף שניתן לראות שם ספר תורה, אין משתמשים בו מפני שאיש בקהילה אינו קורא עברית [Kulanu Canada]. נקודה אחרונה זו היא אחד הממצאים המבוססים ביותר אודות הקהילה: רבים מהגברים ומהילדים קוראים אנגלית, אך איש אינו יודע עברית; House of Israel טוענת כי שורשיה נעוצים בעשרת השבטים האבודים של ישראל הקדומה [Wikipedia, House of Israel (Ghana)].

בית הכנסת של New Adiembra מתגלה אפוא כמקום לימוד לא פחות ממקום תפילה. מדי ערב מתכנסת הקהילה בביתו של Brother Isaiah ללמוד יהדות מתוך ספרים שנשלחו על ידי תורמים מהמערב, כאשר "הרב" Alex קורא את הקטעים באנגלית ו־David Ahenkorah מסביר אותם לפני הקהל [Scattered Among the Nations].

במשך זמן רב כלואה בבדידותה, House of Israel חוותה מפנה מכריע עם שאיפתה להתחבר ליהדות העולמית. מתוך החזון המייסד, החלו בני הקהילה מ-Sefwi Sui ומ-Sefwi Wiawso ללמוד את המנהגים היהודיים ואת השפה העברית, בין השאר בסיוע ארגונים מארצות הברית, לקיים כשרות ולבנות בית כנסת [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com].

קשר זה התגבש בשנות ה-1990 סביב ארגונים המתמחים בתמיכה בקהילות יהודיות מבודדות. באותן שנים החלה הקהילה לפנות אל היהדות הרחבה יותר באמצעות ארגונים כדוגמת Kulanu, התומך בקהילות יהודיות מבודדות, ולאחר מכן Be'chol Lashon, המקדם ספקטרום מגוון של יהדות [Times of Israel]. המגע עם רשתות אלו הוציא את הקהילה בהדרגה ממצב שוליותה. מאז סוף שנות ה-1970 הזדהו חבריה כיהודים והתחברו אט אט לקהילות יהודיות מסוימות, בעיקר בארצות הברית ובאירופה [africansynagogues.org].

תמיכה זו באה לידי ביטוי גם בפרויקטים כלכליים שנועדו לייצב את הקהילה ולשלבה במעגלי חילופין. תמורת מכירת כיסויי חלה משמשים ל-House of Israel לבניית בית הארחה כדי שלאורחים יהיה מקום נוח לשהות בו; זהו אמצעי חשוב ליהודי Sefwi Wiawso לחזק את קשריהם עם יהודי העולם [Kulanu Canada]. עם זאת, שאלת ההכרה עדיין פתוחה לחלוטין. כיום עדיין כמעט ואין הכרה רשמית בנוכחות יהודית בגאנה — אין שגרירות ישראלית, אין בית כנסת בבירה Accra — אך הודות לעבודתה של Kulanu בין השאר, House of Israel יוצאת מבדידותה [Kulanu Canada].

המשכיות הקהילה אינה מובטחת כלל: היא כבר עברה משבר מוסדי חמור עם פטירת מייסדה. במותו של Aaron Ahomtre, סברו אחדים שהקהילה עלולה להתמוטט — כינוסי לימוד התורה פסקו, ואילו שמירת השבת נעשתה בבתים פרטיים בלבד [Kulanu Canada]. ההישרדות נשענה על כתפי ממשיכים חדשים. M. Joseph Kwame Nipah תרם לארגון מחדש של הקהילה, והיא נותרה מגובשת [Kulanu Canada].

מבחינה דמוגרפית, ההערכות צנועות ועקביות. הקהילה מעריכה את עצמה בכמאתיים גברים, נשים וילדים [africansynagogues.org]. המבנה המשפחתי הוא עמוד השדרה שלה: הקהילה מונה כיום כמאתיים מאמינים, והזקנים הצליחו להרחיבה עד שכללה כמה משפחות גדולות [Jewish Telegraphic Agency, Scattered Among the Nations].

שאלת המעמד הדתי נותרת, עבור קהילה זו, אופק שטרם הושג. חבריה לא עברו גיור פורמלי ליהדות [africansynagogues.org]. ואולם, משאלת הגיור היא אחת השאיפות הנפוצות ביותר בקרבם. רוב חברי הקהילה צעירים, ודור ראשון זה של יהודים גאנאים שואף להתגייר באופן רשמי [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com]. מתח זה — לחיות כיהודים ללא הכרה הלכתית — ממקם את House of Israel בקטגוריה אנליטית רחבה יותר. הקהילה משתלבת ברשת בינלאומית של קבוצות יהודיות שנתפתחו לאחרונה באפריקה, בהשראת שימוש סמלי ביהדות; מיתוס עשרת השבטים האבודים, שהתחדש בעקבות הצלת Beta Israel מאתיופיה, שימש לקבוצות אלו אמצעי זיהוי עצמי, ויחד הן מהוות סוג של יהדות שולית [Encyclopaedia Judaica via Encyclopedia.com].

ההיסטוריה של House of Israel מ-Sefwi ניתנת לקריאה בשתי רמות שיש להחזיק יחד מבלי לערבב ביניהן. ברמת הזיכרון, היא סיפורה של התגלות: זו של Aaron Ahotre Toakyirafa, אשר בשנים 1976–1977 זיהה במנהגי עמו את עקבותיה של יהדות שנשכחה, ומשך אחריו גרעין של מאמינים נחושים לחיות על פי התורה. ברמת ההיסטוריה המבוססת, היא מסלולה המתועד של קהילה כפרית קטנה בדרום-מערב גאנה, אשר במשך דור אחד הקימה בית כנסת בשנת 1998, טוותה קשרים עם ארגונים כגון Kulanu ו-Be'chol Lashon, וניסחה את שאיפתה לגיור פורמלי.

בין השתיים משתרע תחום אי-הוודאות הפורה שבו נמצא עיקר עניינו של מקרה זה. ההקבלות הטקסיות — שבת ביום השבת, ברית מילה ביום השמיני, דיני הטהרה — אמיתיות הן, אך הארכיון אינו מאפשר לאשר את ההגירה מ-Tombouctou או את הייחוס לשבט אבוד שהמסורת טוענת לו. הקהילה עצמה מכירה בריבוי ההשערות ובהיעדר הראיות. בכך ממחישה House of Israel באופן מופתי תופעה עכשווית: נכסות מחדש, על ידי אוכלוסיות אפריקאיות, של מיתוס עשרת השבטים כמשאב זהותי, בעת שהצלת Beta Israel מאתיופיה החזירה לו את הרלוונטיות. בין שמדובר בהמשכיות עתיקה ובין שבתחייה מודרנית, House of Israel נותרת, בקנאותה ובנאמנותה לנוהגים שהיא רואה בהם מורשת אבות, עדות חיה לגמישותן של ההשתייכויות היהודיות בקנה מידה עולמי.