בני אפרים

בתוך הפסיפס של היהדויות ההודיות — שבו יהודי קוצ'ין, Bene Israel מחוף קונקאן ו-Bnei Menashe מהצפון-מזרח מתווים מסלולים עתיקים ומגוונים — תופסים ה-Bene Ephraim מקום ייחודי ואחרון בזמן. בסוף שנות ה-1980 צמחה קהילה חדשה במחוז Guntur שבאנדרה פרדש, בהנהגת כומר נוצרי לשעבר, Shmuel Yacobi, ואחיו Sadok, אשר הכריזו כי קבוצתם מקרב ה-Dalits מדיגה היא בעלת מוצא עברי. טענה זו, שנוסחה על ידי קבוצה הנמנית עם שכבות התחתית ביותר של ההיררכיה החברתית ההודית, פתחה תיק שהארכיון התיעודי והחקר הגנאלוגי לא אישרו אותו עד היום.

חיבור זה מבקש לשרטט את ההיסטוריה של קהילה זו תוך הבחנה קפדנית בין מה שנמנה על הזיכרון המועבר — סיפורי מוצא, ייחוסים נתבעים — ובין מה שנמנה על ההיסטוריה שנקבעה על ידי תצפית, ארכיון ומחקר אקדמי, ובמיוחד עבודת השדה האנתרופולוגית של Yulia Egorova. הרישום הבסיסי מזכיר זאת: מדובר בקהילה טלוגית מתהווה, המצהירה על עצמה כיהודית מאז שנות ה-1980, שאין לה ייחוס מוכח. כוונתנו אינה לאמת ואף לא לסתור נרטיב זה, אלא למקמו מבחינה היסטורית, חברתית ופוליטית, ביושר אפיסטמי ההולם את ההיסטוריון.

כדי להבין את הופעת קהילת Bene Ephraim, יש לאתר תחילה את השתרשותה החברתית. הקהילה מגייסת את חבריה מקרב ה-Madiga, אחת הקבוצות הגדולות של הדליטים — שכונו בעבר "בלתי נגיעים" — באזור הדובר טלוגו. ה-Bene Ephraim הם קבוצה של דליטים ממוצא Madiga שהתנצרו, מאזור Guntur שבמדינת Andhra Pradesh שבהודו, אשר בסוף שנות השמונים של המאה העשרים הכריזו על ייחוסם לשבטים האבודים של ישראל ועל זיקתם ליהדות.

השתייכות כפולה זו — קסטת דליטים ועבר נוצרי — אינה מקרית; היא מהותית. ה-Madiga, שנקשרו מסורתית לעבודת עור ולמלאכות הנחשבות טמאות על פי סדר הקסטות, חוו במאות התשע עשרה והעשרים גלי התנצרות משמעותיים, שהובאו על ידי המשלחות הפרוטסטנטיות שפעלו בדלתת נהרות Krishna ו-Godavari. לפי האחים Yacobi, הוריהם זיהו עצמם בפרטיות כצאצאי השבטים האבודים של ישראל והעבירו ידע זה לילדיהם; ברבים, לעומת זאת, נהגו כנוצרים, כשכניהם ה-Madiga.

שיטת הקסטות ומדיניות האפליה המתקנת הציבורית (reservations) מהוות את הרקע המתמיד לתולדות הקהילה. המחקר האקדמי הדגיש כי תופעת "היהדות" אינה ניתנת לקריאה בנפרד מן ההיררכיה החברתית ומדיניות המכסות הממלכתית, כפי שניתח מאמר שהוקדש ל"קהילת Bnei Ephraim: יהדות, היררכיה חברתית ושמירת קסטות" [The Journal of Indo-Judaic Studies, 2017]. כך, החיפוש אחר זהות יהודית נחקק באופק שבו שזורים זה בזה שחרור דתי וניידות חברתית.

המעשה המייסד של הקהילה מיוחס לשתי דמויות מוגדרות. בני אפרים נוסדו בשנת 1991 על ידי שני אחים ממדינת מאדיגה, Shmuel ו-Sadok Yacobi, שהקימו בית כנסת בכפר Kothareddypalem, במחוז Guntur שבאנדרה פראדש. Shmuel Yacobi, הדמות האינטלקטואלית של התנועה, קיבל חינוך נוצרי ושימש בעברו כמנהיג דת נוצרי, בטרם קידם את שיבת קהילתו למה שהציג כשורשיה העבריים.

שנת 1991 מסמנת את ההתגבשות המוסדית של הפרויקט. בשנת 1991 הקימה הקהילה בית כנסת בכפר Kothareddypalem שעל חוף אנדרה, אימצה מספר מנהגים יהודיים, ויצאה במסע לקראת עלייתה לארץ ישראל. הגרעין הראשוני נותר מצומצם: בראשית הצטרפו אליו כשלושים משפחות ממדינת מאדיגה.

התצפית האנתרופולוגית בשטח תיעדה את חיי הפולחן של בית כנסת זה. האנתרופולוגית Yulia Egorova צילמה את בית הכנסת של Kothareddypalem ותיארה טקס הכנסת ספר תורה שנערך בבית הכנסת של קהילת בני אפרים. תמונות אלה מעידות על חיי טקס ממשיים, מאורגנים ופומביים, בנפרד מן השאלה הנוגעת לייחוס ממנה.

הסיפור על מקורותיה של קהילת Bene Ephraim שייך במלואו לתחום הזיכרון המועבר בעל-פה, וככזה יש לתעד אותו. לפי הסיפור שמוסרים מנהיגי הקהילה, הקהילה מייחסת לעצמה עתיקוּת רבה. לפי סיפור שסיפרו האחים ומנהיגי הקהילה Shmuel ו-Sadok Yacobi, שורשיהם של Bene Ephraim עתיקים.

סיפור זה משתלב בתבנית הגדולה של שבטי ישראל האבודים בפזורה. במסגרת המסורת הדיאספורית היהודית שהחלה לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, קבוצה של יהודים הייתה נדדה מפרס לאפגניסטן, לטיבט ולסין, עד שהגיעה לפני יותר מאלף שנה לאזור הצפוני ביותר של הודו — Jammu-et-Cachemire — ולממלכת Magadha, הנמצאת כיום בחלק מ-Bengale-Occidental ובמדינות ההרריות שבצפון-מזרח; חלק מאותם יהודים התיישב במדינות הצפון-מזרח, ב-Manipur וב-Mizoram, ונטל מאוחר יותר את השם Bnei Menashe, ואחרים ירדו לכיוון Orissa ולארץ התלוגו. גרסה אחרת של הסיפור קושרת את הקהילה במפורש לאסיה המרכזית: הם תובעים מורשת מהשבטים האבודים ומייחסים את מוצאם לאפגניסטן.

חשוב להדגיש את המעמד האפיסטמי של מסורות אלה. אין מקור תיעודי ולא מחקר גנטי שפורסם המוכיח קשר מוצא זה; הוא שייך לתחום העדות המשפחתית ועיצוב הנרטיב. המחקר האקדמי בחן בדיוק את המידה שבה סיפורי המקור של Bene Ephraim עוצבו ומוסיפים להיעצב על-ידי תגובות גורמים חיצוניים ברמה הלאומית והבינלאומית, תוך הצעה שאופן מיסגור בעיותיהם הסוציו-פוליטיות היה קשור לניסיונותיהם להיות מוכרים כקבוצה יהודית ולהתקבל למדינת ישראל.

מעבר לנרטיב, בנתה הקהילה, במשך כמה עשורים, מאגר חי של מנהגים. מאז שנות ה-1980, הם בנו ידע ופרקטיקה יהודיים, שומרים את השבת, המילה וחוקי המזון, על אף הקשיים הכלכליים. התמדה זו, בהקשר של עוני כפרי, מהווה אחד התווים הבולטים והמתועדים ביותר של קיומם.

גאוגרפיית הפולחן אינטימית ומשפחתית. בית הכנסת שלהם בנוי בצמוד לביתו של ראש הקהילה Sadok Yacobi, אשתו Miryam ובתם Keziya. השזירה הזו של הביתי והפולחני מזכירה עד כמה הקהילה, שנותרה מצומצמת במספרה, נשענת על כמה משפחות גרעיניות מחויבות יותר מאשר על אוכלוסייה רחבה.

מבחינה לשונית ותרבותית, פרויקט Yacobi כלל ממד אינטלקטואלי שאפתני, שביקש לקשור את השפה התלוגו ואת התרבות הדרווידית לסובסטרט עברי מוצע. עיבודים אלה, המיוחדים לתנועה, לא זכו לאישור אקדמי ויש לראות בהם בניות זהות עכשוויות ולא עובדות לשוניות מבוססות. הרציפות הריטואלית שנצפתה — שבת, מילה, כשרות, לימוד — נותרת עם זאת הבסיס האמפירי המוצק ביותר של המציאות הקהילתית.

בשאלת ההכרה נפגשות — ולעתים קרובות מתנגשות — הזיכרון הקהילתי והמציאויות הפוליטיות. מסע העלייה שהושק עם הקמת הקהילה התנהל במסגרת שבה הסמכות הרבנית ומדינת ישראל לא הכירו ביהדות הירושתית של הקבוצה — בשונה, למשל, מבני מנשה שבצפון-מזרח, שזכו לתהליך גיור פורמלי ולהגירה מוסדרת. עבור Bene Ephraim, היעדר ייחוס מוכח היווה מכשול מכריע.

המחקר הצביע על השזירה בין חיפוש דתי זה לבין ההיגיון של מעמד הקסטה ושל תשומת לב בינלאומית. הוצע כי טקטיקה זו מספקת דוגמה חדשה לקבוצת דלית המנסה למשוך את תשומת לבה של הקהילה הבינלאומית. קריאה זו אינה פוסלת את כנות אמונתם של המאמינים, אלא מאירה את הרציונליות של תנועה שנולדה בצומת שבין שאיפה רוחנית לחיפוש אחר כבוד חברתי.

הספרות המחקרית המרכזית — ובפרט חיבורה של Yulia Egorova, The Jews of Andhra Pradesh: Contesting Caste and Religion in South India — מציבה את הקבוצה במדויק בתוך אופק כפול זה. Bene Ephraim הם קבוצה של דליטים ממדיגה שנוצרו ממחוז Guntur, אשר בסוף שנות ה-1980 הכריזו על צאצאותם משבטי ישראל האבודים ועל קשרם ליהדות. תמיכתן של ארגונים דיאספוריים הנוחים ל"קהילות מתהוות", כגון Kulanu, לוותה, מבלי להכריע, את מסלול ההכרה.

ההיסטוריוגרפיה של Bene Ephraim היא כיום נושא מחקר עצמאי בפני עצמו. העבודות האקדמיות מציבות הבחנה פורייה בין אותנטיות הפרקטיקה החיה לבין אישור המוצא הנתבע. קהילת Bene Ephraim נוסדה בסוף שנות ה-1980 ב-Andhra Pradesh על ידי קבוצת Madiga מנוצרים שהכריזו על שייכותם לאחד מהשבטים האבודים של ישראל.

המחקר האנתרופולוגי תיאר אף הוא את הסוציולוגיה הממשית של העצרות: משפחות הכפר, מאמינים שהגיעו מחוץ לו, סעודות קהילתיות משותפות לאחר התפילות. לאחר הנאומים ודברי תודה, רוב הקהילה שבה לבתיה, בעוד שאלה שהגיעו מחוץ לכפר נשארו לארוחת הצהריים. תצפיות קטנות אלה יקרות ערך: הן עוגנות את התופעה במציאות חיה ולא בתביעה מופשטת בלבד.

מעמד עדותם של Yacobi נותר, הוא, בתחום הזיכרון המשפחתי שאינו מגובה בארכיון. לפי האחים Yacobi, הוריהם זיהו את עצמם בפרטיות כצאצאי השבטים האבודים, תוך שהם מקיימים בפומבי את הנצרות כשכניהם. ההיסטוריון מתעד עדות זו ככזו, מבלי לרומם אותה לדרגת ראיה ומבלי לדחותה, בהתאם לדרישת היושרה המארגנת את החיבור הנוכחי.

ההיסטוריה של Bene Ephraim היא זו של קהילה בת-זמננו, שנולדה ברבע האחרון של המאה העשרים, אשר ידעה — מתוך גרעין של כמה משפחות דליט מאזור Guntur — לבנות חיי יהדות שומרת מצוות ובת-קיימא. מאז 1991, סביב בית הכנסת שלהם ב-Kothareddypalem, אימצו מנהגים יהודיים רבים ויצאו במסע עלייה לישראל. הנרטיב על צאצאות השבטים האבודים, שהועבר על ידי האחים Yacobi, נותר זיכרון — חי ומעצב — אך אינו מעוגן בתיעוד ארכיוני או במחקר.

לפיכך, יש להבחין בין שלושה מישורים בכל הערכה כנה: הפרקטיקה, שהיא ממשית ומתועדת; הזיכרון, המועבר ומכובד אך אינו ניתן לאימות; וההכרה המוסדית, שנשללה מהם עד כה. דווקא במתח שבין מישורים אלה, ובצומת שבין מסירות דתית ובין מאבק הדליט לכבוד האדם, מוצאים Bene Ephraim את מקומם הייחודי בתולדות היהדויות של הודו.